בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נתק'ה: הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב" מאת נתק'ה ניר | האדם שבטנק

הספר "נתק'ה ניר: הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב" נותן לקוראים הישראלים ספר מקצועי ואנושי שראוי לתפוס מקום בין ספרי הלוחמים והמח"טים של מלחמת יום הכיפורים

תגובות

נתק'ה: הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב נתק'ה ניר. הוצאת ידיעות ספרים, 302 עמ', 98 שקלים


כשיריונאים צעירים, בקורס קציני שריון, בו הדריכו בני דורו של נתק'ה ניר, הוטל עלינו לעיין ולנתח ספרי זיכרונות של מפקדי שריון במלחמת העולם השנייה, בהם ספרו של סיריל ג'ולי, "קחו אנשים אלה" (מערכות, 1958), על קרבות שריון במדבר המערבי. ספר זה הומלץ לנו על ידי חיים בר לב, מפקד גייסות שריון.

במבוא לספרו כתב ג'ולי: "לא ניסיתי להעטות הילת זוהר על המלחמה ולא העלמתי את כל מוראותיה והבלותה. אולם שומה עלינו לומר עם פריקלס: 'האדמה כולה קבר היא לגיבורים. מצבות אפשר שתוקמנה, וטבלאות זיכרון אפשר שתונחנה לזכרם... אולם ]זיכרונם[ חקוק הוא בלבה החי של האנושות. קחו אנשים אלה למופת. כמותם זכרו, כי האושר יוכל להיות רק לבני-החורין, כי החירות נכס בטוח היא רק לאלה אשר האומץ בלבם להגן עליה'".

 נתק'ה ניר כמפקד גדוד צנטוריון במלחמת ששת הימים. ידע כי לא יקבל סיוע כשייתקל באויב | תצלום: מתוך הספר

מדף הספרים הישראלי כיום מכיל ספרי זיכרונות רבים של לוחמים ומפקדים. ביניהם ספרים של לוחמים כמו חיים סבתו ("תיאום כוונות", ידיעות ספרים 1999), אביגדור קהלני (בספרו הראשון, "עוז 77", שוקן, 1975), צביקה גרינגולד ("כוח צביקה", מודן 2008), אורי אור ("אלה האחים שלי", ידיעות ספרים, 2003), יורם יאיר ("איתי מלבנון", משרד הביטחון, 1990) ויוסי פלד ("איש צבא", ספרית מעריב, 1993). אלה הם ספרים כנים ומקצועיים של אנשים שהיו בשדה הקרב. חלקם גם הובילו אנשים לקרבות, לא כולם קרבות מהוללים.

מול ספרים אלה, נמצאים בשוק הספרים גם ספרים וסרטים שהם מייצגים את מה שטליק (האלוף ישראל טל) כינה כ"ערפל ההיסטוריה שהוא רווי השמצות ושנאות". דוגמה לכך הם ספרי ה"מחאה של הטוראים", בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בהם ספרים על קרבות החרמון, החווה הסינית, או ספר כמו "על בלימה" (מאת אבירם ברקאי, ספריית מעריב, 2009), התולה במפקד פיקוד הצפון אחריות לשליחת אנשים כקורבן ל"מולך המלחמה". גם ספרים אלה חשובים ל"היסטוריה של ההיסטוריה", גם אם הם מציגים את "הצד השני של המטבע", על פי גירסתם של אלה הרואים עצמם כשלוחים של לוחמי הקו הראשון, ולא תמיד עושים מלאכתם ביושר וללא פניות.

הספר "נתק'ה ניר: הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב" נותן לקוראים הישראלים, ובעיקר לצעירים המחפשים דמות של "קחו אנשים אלה", ספר מקצועי ואנושי שראוי לתפוס מקום בין ספרי הלוחמים והמח"טים של מלחמת יום הכיפורים, בהם אורי אור ויוסי פלד. ספרים אלה נכתבו על ידי בני דור השואה והתקומה. "כמה מהמח"טים במלחמת יום הכיפורים כבר לחמו על קיומם כילדים באירופה?" כפי שכותב ניר בסיכום לספר, ו"כמה היו תחת אש במלחמת העצמאות?"

ארבע מלחמות עיקריות ב"מסלול טנק בודד" (מושג באימוני מפקד טנק בשריון) של ניר: הלחימה שלו על עצם קיומו כילד בשואה; הלחימה שלו כמפקד גדוד 63 במלחמת ששת הימים; הלחימה שלו על רגליו; והלחימה כמח"ט 217 במלחמת יום הכיפורים.

הספר הכתוב בכנות נוקבת, גם כלפי עצמו: לא נשען על מחקרים היסטוריים, אלא על חוויותיו של ניר משדות הקרב שלו. מי שכותב את זיכרונותיו לא נזקק למחקר, גם אם התוצאה היא תיאור סובייקטיבי. מי שהכיר את ניר בשיריון, הכיר "טיפוס" ומפקד עקשן עד אימה, שלא היסס לומר את שעל לבו ומוחו, גם לממונים עליו ובהם דמויות מיתולוגיות מדור תש"ח: שמואל גורודיש, ישראל טל, דוד אלעזר, ישראל אדן ואחרים ש"נתקלו" בניר באימונים ובשדה הקרב. ניר לא מהסס לבוא חשבון בספרו עם מי שלדעתו "מגיע לו", וגם לא מהסס לשבח היום את נשואי תלונותיו מן העבר.

ניר מתגלה בספר כאיש מקצוע מעולה בתחום השריון, תורת המלחמה ומנהיגות במלחמה אבל גם כטיפוס אנושי מאוד: בדרך לניתוח לאחר שנפצע במלחמת ששת הימים, לפני שצלל לעילפון ממנו החל המאבק על רגליו, רכן עליו רופא מבוגר: "ראית אולי את ד"ר מוזס?" שאל. "הוא הציל את חיי", ענה ניר. וכך קיבל האב מידע על בנו. כדי להציל את ניר ואת רגליו, הזרים הד"ר מתי מוזס, הרופא הגדודי, דם מגופו של פצוע קל, כדי שתי מנות, בעוד הקרב נמשך. לאחר הקרבות בסיני, שבהם נהרגו בחטיבתו של ניר 120 לוחמים ונפצעו 252, נפגש המפקד עם המשפחות השכולות. הוא מתאר בספר מפגש קשה ביותר עם אם שאיבדה את בנה וכמוהו שרדה את השואה. אך דימויו ברבים היה של מפקד קשוח, שרצה להדיח חניכים בקורס מפקדים מפני שלא השתמשו בתחמושת (לעומת זאת, הוא לא העמיד לדין לוחם שהגיע מארצות הברית למלחמת יום הכיפורים וביקש ממפקדו חופשה קצרה, כדי לקנות קצת גראס בבאר שבע - הוא הורה לשלוח אותו לחופשה).

מקום בולט בספר תופסים הקרב של גדוד 63 במלחמת ששת הימים וקרב ה-8 באוקטובר במלחמת יום הכיפורים - שני צדי המטבע, של חוכמת מלחמה וכשל מלחמה. כמפקד גדוד מובחר של מדריכים וחניכים מבית הספר לשיריון, הוטל על ניר במלחמת ששת הימים לנוע ב"ציר הנפט" מצפון למערך אום כתף במזרח סיני, במגמה להגיע לקראת הקרב המרכזי, אשר החל רק לאחר 16 שעות. למרות קשיי העבירות, העריכו המצרים אפשרות תנועת כוח ישראלי בציר ומיקמו בו מתחם גדודי מבוצר ובו גם טנקים וארטילריה, שכונה "אוקלנד" במפת הקוד. ניר כותב כי ידע שלא יקבל כל סיוע במסעו וכן כי הדלק בטנקי ה"צנטוריון" יאזל לאחר חמש שעות. הוא הטעין דלק על זחל"מים ואת אלה גררו טנקים (מאחר שהדרך לא היתה עבירה לזחל"מים ובוודאי לא בקצב הטנקים). לא כולם האמינו שיוכל למוצב "אוקלנד" המצרי. הוכן אפילו גדוד צנחנים שאמור היה להיות מוצנח או מונחת ממסוקים, ממערב למתחם הגדודי, כדי לסייע בכיבושו. הגדוד נאבק: טנקים שקעו בדיונות והחליקו אל תוך שדות מוקשים. אבל ניר תקף ונסוג, תקף וכבש. עד שהופיע בעורף מערך אום כתף. המצרים לא ציפו שטנקים ישראליים יופיעו גם בעורפם. הם התמוטטו.

קרב שונה בתכלית התרחש כעבור שש שנים, ב-8 באוקטובר 1973, בתעלה. ניר פורש בספרו מסכת של אי הבנות ויותר נכון, הפרות משמעת של פיקוד הדרום וניהול כושל בשדה הקרב, מה שהוביל למתקפות עקרות ומרובות נפגעים מדרום לקנטרה. על פי ניר, היה זה קרב שלא היו בו לא חוכמת לחימה, לא מנהיגות ולא סיוע של יחידות שכנות. מול ארמיה מצרית הוטלו 18 טנקים שרובם הושמדו. המג"ד אסף יגורי נפל בשבי. המצרים לא חשו כלל כי הותקפו, בוודאי לא על ידי אוגדה של קרוב ל-100 טנקים, שלו תקפו "כתף אל כתף" כמו באימונים לפני המלחמה, היו מגיעים אולי לתוצאות שונות. ניר מבקר קשות את מפקד האוגדה שלו אברהם אדן על ניהול הקרב הזה, אך גם מחמיא לו על ניהול קרבות האוגדה האחרים עד לסוף המלחמה.

את הקטעים בספר הנוגעים למנהיגות צבאית ותורת מלחמה צריך לדעתי להנחיל למפקדים הצעירים; כך גם את הביקורת שמעביר ניר על אופן הניהול של מלחמת לבנון השנייה והתורות הצבאיות המזויפות שהובילו לכשלים מקצועיים; וגם את שבחיו לצה"ל על אופן ניהול הקרב במבצע "עופרת יצוקה", שלמד לקחים ויישם אותם. ניר מסכם פרק זה בספרו במלים הבאות: "האתגרים של הדורות הבאים, אשר נועדו לקיים את המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, הם לא פחות תובעניים, לא פחות קשים... עלינו להיות מוכנים לכל אתגר; להצטייד, להתאמן ולשמור על ערנות תמידית". קחו אנשים אלה למופת, בהיותם ספרא וסיפא.

אברהם זהר הוא מנהל המכון לחקר מלחמות ישראל. ספרו "לוחמי קו המים והאש בסיני במלחמת ההתשה" יראה אור בקרוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו