על מירי בן שמחון ואחרים

בזירה הספרותית של תחילת שנות השמונים היה מקובל מאוד לדבר על מזרחים, אבל צריך היה אומץ גדול מאוד כדי לדבר כמזרחי. על האנתולוגיה הביוגרפית של שירת מירי בן שמחון

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

שירת מרים, אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן שמחון, עורך דן אלבו, הוצאת כרמל, 2010, 157 עמודים

מירי בן שמחון נהרגה בתאונת דרכים כאשר הלכה בכביש אפל, בלילה, ביוני 1996, במה שנתפש אצל רבים כהתאבדות. יש בספר הזה שירים שנכתבו לזכרה, כמו שיריהם של שלי אלקיים, אמירה הס ורוני לוי. יש רשימות ספוגות כאב, למשל זו של ז'יל אמויאל ושל שמעון צימר, שהיה חברה במשך כמה שנים לא טובות. היא היתה אשה מיוסרת ואין לי ספק שחלק מייסוריה היו קשורים בהגירה לכאן כילדה מרוקאית.

אילו כתבו ביוגרפיה של מירי בן שמחון, היו מגלים בוודאי את בית הקברות הגדול של סבל העקירה וההתיישבות מחדש ב"מערב הישראלי", וגם את הסבל לגדול אצל הורים גרושים. היא רצתה-ולא-רצתה לכתוב על אחיה המזרחים. השיר שלה על עליזה אלפנדרי משמש היטב את הכתיבה על אודותיה כמשוררת אשר קולה המזרחי דוכא. אבל חשוב מכל: ההגירה לתוך הקהילה הספרותית היתה שונה וקשה יותר. הקהילה הספרותית פינטזה תמיד יותר מאחרות על "היות מערב".

גם האירוניה של נתן זך בעניין זה לא ביטלה את התשוקה: "אני אזרח העולם./ הספרים שאני מזמין/ מגיעים דר? הים./ האם חשבתם פעם/ על הדר? שעושים ספרים בים". זה יכול להיות המוטו של הקהילה הספרותית. מצד שני, אם להשתמש במונחים של לאקאן, השיח ההיסטרי אינו יכול לבטל את תקפותה של הפנטסיה הזאת, השיח של האדון. זהו חלק מהחיים שלנו, אותה פנטסיה.

יש בספר על בן שמחון הרבה אהבה של חברים וחברות מן העבר: דפנה שחורי ושמעון שלוש, למשל, ויש ניסיון להעלות את זכרה כמשוררת. בקצרה, הספר הוא מעין נר נשמה, שאולי יעורר מחדש את העניין במשוררת, אשר הזירה הספרותית הכירה, בהחלט הכירה, ואולי העריכה פחות מדי.

מן הזירה ההיא, של אז, נדפסת בספר רשימה אחת שהתפרסמה חודש אחרי מותה, ובה ציטט מנחם בן בשלמותו את השיר "קשה לרדת מן העננים". התחלתי בקריאת מנחם בן, מתוך רצון לבדוק את עצמי. בניגוד לכותבים האחרים בספר, הוא כתב על בן שמחון אז, ואני ביקשתי באמצעותו לשחזר לעצמי זירה שבאמת לא העלתה את שירתה על נס. השיר שבן מצטט מתחיל כך: "קשה לרדת מן העננים/ כדי לוודא/ איפה עומד אוטובוס זה/ מספר זה וזה/ המגיע למקום זה./ ?זה' היא מלה לא מדויקת/ אבל עם יתרונות ברורים של מה שלא יוגדר..." כן, אוטובוס פגע בה, בלילה כשהיתה בת 46, והשנה היתה חוגגת את יום הולדתה השישים.

ואולם, צריך לסדר קצת את הדברים, אחרת באמת כתבות מטופשות על הספר ישכפלו את העיוורון. בן שמחון היתה בת 33 כשראה אור ספרה הראשון, בעל השם הערמומי "מעוניינת לא מעוניינת". שנתיים אחר כך כבר ראה אור ספרה השני, "שיבולת דקה בכד חרס", ומקץ עוד חמש שנים, ב-1990, בטרם מלאו לה ארבעים, ראה אור ספרה "צמא". יש מעט מאוד משוררים שזכו לפרסם כל כך הרבה בפערי זמן לא גדולים. שנתיים אחרי מותה ראה אור ספרה האחרון, "אקזיסטנציאליזם חרד". גם הביבליוגרפיה בסוף הספר מלמדת שכתבו עליה מראשית דרכה די הרבה וגם כתבי העת לא היו סגורים בפניה. למרות זאת, חלק מן המאמרים רומזים, בזהירות, כאילו לא ניתנה לבן שמחון החשיבות הראויה, משום שהיתה מזרחית. יכול מאוד להיות. בזירה הספרותית של תחילת שנות השמונים באמת צריך היה אומץ גדול מאוד כדי לדבר - לא "על המזרחים", זה היה פשוט, יחסית, בעיקר אחרי האירוע של הפנתרים - אלא כמזרחי, בתוך הזירה הספרותית.

אני לא בטוח שרוני סומק היה מתקיים לאורך זמן כמשורר מוערך, אילו התעקש תמיד לכתוב את מה שניסו להצמיד לו מתחילת דרכו (זהות מזרחית). אני מוכן להסתכן עוד יותר ולומר, שמשוררים אשר הופיעו בתחילת שנות השמונים והוצגו כמשוררים מזרחים (למשל פרץ דרור בנאי), ניזוקו, והפסיקו לעניין את סביבתם מהר מאוד. ספרו הראשון והנפלא של בנאי, "חמצן", היה רווי בתחביר של מי ששפתו השנייה היתה ערבית, והוא עצמו היה מלא גאווה על השכלתו הערבית מהבית, על עושר השפה שהכיר, על ההיכרות שלו עם השירה הערבית, מהבית. עניין זה קשה מאוד לומר על מנפנפי הזהות היום. בדרך כלל הם אינם יודעים ערבית וחזקה עלי טענתו של ידידי, הפרופ' ראובן שניר, שיש מין הקבלה בין רמת ההתכחשות בעבר לרמת "הזהותיות" בהווה.

גם שמעון בלס, שבשנים האחרונות זכה להכרה אוהדת בתוך האירוע האקדמי של "הגילוי", העדיף לסגת מהזירה המזרחית למען מחקר אקדמי וחיים נוחים יותר, ואין כאן שום ביקורת על מי שלא היו אמיצים דיים. כשאנשים בוחרים לא להילחם, יש לבדוק קודם כל את סביבתם העוינת (בכלל, אין דוגמה מובהקת יותר לעליבות ה"גילוי האקדמי של הסופר הנשכח" מהיחס המתנכר של לימודי הזהות, אל משה מואיז בן הראש, בלי שום ספק הסופר היחיד המתעקש לחקור את המקום שבו חי היהודי המזרחי את גלותו מן העולם הערבי ומן העולם המערבי כאחד, והוא עושה זאת בהווה, ובלי האנטוראז' הפוסט-מודרני).

בקצרה, בשנות השמונים לא היה נעים לדבר כמזרחי בספרות העברית, גם כהומוסקסואל או כפמיניסטית לא היה פשוט. קשי הזירה מוליד לימים את הביטוי "חתרני" וכאן צריך תמיד לפקפק. יתר על כן, גם את מי שממהרים לעסוק ב"גילוי" צריך לחקור: מה בדיוק מוליד את הגילוי הזה, מהם "לימודי הזהות", מי נהנה מהם? מה הופך לאוטומטי את הדיבור בשמו של פרנץ פאנון, בהוויה אנטי-היסטורית ואנטי-סוציולוגית, בין המזרחי הישראלי לדמותו של האפריקאי השחור במערב? שוב ושוב חוזרת מלאכת הציטוט של תיאוריות פוסט-קולוניאליות, המבקשות להעמיק את השסע, לא בין יהודים למערב, ולא בין פלסטינים ליהודים, אלא בין יהודים מזרחים ליהודים "מערבים", וכאן הרי לב ההכחשה הישראלית, שהרי אנחנו לא אזרחי העולם.

וכלום אין היהודי המזרחי - כמי שחי את ההכחשה של אי-מערביותו - מיצוי כל מה שאפשר לומר על היהודי הישראלי? אני סבור שכן - היהודי המזרחי הוא הישראלי המובהק ביותר. כך צריך לקרוא אותו, ואת ההתכחשות התרבותית סביבו. למשל, הספר נפתח בזיכרונות העורך דן אלבו, והוא מתחיל בכך שמירי בן שמחון ידעה צרפתית, קראה צרפתית ושיחתם הראשונה היתה על "פרחי הרע" של בודלר. בדיוק מכאן צריך להתחיל הדיון על המזרחי-היהודי-בישראל, או על השתתפותו בחיי התרבות הגבוהה של ישראל. כמה פשוט לצטט שורה של רמבו ולהתחיל מכאן לטפס במעלות קדושים וטהורים. כולם יצאו מהביצים של בודלר, והפוסט קולוניאליזם נמצא בביצים של ברקלי.

הספר מלא גם בפנינים "תיאורטיות", כמו המשפט הבלתי נשכח של מתי שמואלוף: "היסוד ההרסני שוב מתגלה, והורס בעצם את האיחוד שלה עם סבתה וכינון של זהות מורכבת ורחבת גבולות תרבותיים מאלו החסומים במרכז ההגמוני. היא חוזרת למטבח ומבשלת, ברמז היא מדמה את עצמה לחומרי התיבול - בצל ושם שבלעדיהם אין אוכל". חזרנו למטבח. עלא כיפך. תיכף מגיע הקוסקוס.