צייר לי פרצוף

עוזי צור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי צור

"דיוקנאות" - גלריה זומר, תל-אביב

"ראשים מדברים" - גלריה יאיר, תל-אביב

שתי גלריות שונות מאוד זו מזו בחרו להעביר את חום יולי-אוגוסט בתהייה על מהות הדיוקן, כל אחת בדרכה ובאופיה שלה. גלריה "זומר" מרחיבה את מושג הדיוקן אל מדיומים שונים בידיה של נבחרת אמניה הבין-לאומיים וכוכביה המקומיים. אבן הבוחן המהפנטת עד דמעות של התערוכה היא הווידאו של אפרת שווילי, "דיוקן" - דיוקנה של נערה דתייה ה"מוקרבת" על מזבח הנישואין, שהמצלמה ה"פתוחה" של שווילי מתעדת באופן אינטימי את טלטלת הרגשות העוברת על הכלה רגע לפני חופתה.

"רוי", של וולפגנג טילמנס, הוא צילום דיוקן עכשווי של "אם ובנה", צילום רגעי, חפוז, שאיכותו של טילמנס מקבעת את רגעיותו בזמן והמוטיב הקלאסי של אם ובנה כגלגול מתמשך של מריה וישו העולל, שנשבר על ידי החיים במאה ה-21, שבר שצילומו של טילמנס לוכד באופן יפה ומושלם באי-שלמותו.

קריסטוף רוקהברלה מפרק את הראש האנושי מבעד למנסרה של תולדות האמנות ומרכיב אותו מחדש כמין ציפור קוביסטית גרוטסקית החובשת מגבעת, כמקוביות משחק צבעוניות של עץ צבוע.

מיקה רוטנברג חוזרת גם היא לאלמנטים הבסיסיים של הסוריאליזם הראשוני בבואה להרכיב דיוקן "מפורק" מ"פיות, תחתים וקוקו" - כאותם דיוקנאות הומוריסטיים של ספרי ילדות שדפיהם היו חתוכים לרוחבם לשלושה וניתן היה להרכיב מהם דמויות שעטנז מצחיקות של רגלי צפרדע, בטן של אשה הרה וראש של פיראט סקוטי אדום חוטם. זהו קולאז' אמיתי בסיסי ולא עבודת מחשב.

גם מיכל הלפמן משתמשת בשער הראש, ב"קוקו", בכדי לעוות את דיוקנה המפוסל. הקוקו שנאסף לפקעת שנקשרה בין עיניה, היה למסכה מבעיתה שנעשתה מהגוף עצמו, שעיניה המנוקבות מציצות מבין פלגי השיער כרעלה אלימה והיא חורקת שן ככלב משוגע.

בויאן צייר "מחדש" 25 פורטרטים של ואן-גוך שנאספו לקיר שלם, ריבוי ו"שחזור" המתעללים במתכוון במקור ובמיוחד בערכו הפומבי.

צילום מבוים ויפהפה של אוגו רונדינונה - דיוקן עצמי כ"אביר-יגון" שהוא פתטי-פואטי - דיוקן קריר של רונדינונה כמין לורה לין נוגה ומרוחקת שהיא גם המלח הטובע בו-בזמן, רגליה המקופלות הגלויות נתונות במגפיים שחורים מחודדים, בעוד היא בשמלה אפורה וקצרה, מחבקת את צווארו העצום של סוס שבראה מגזרי נייר חלבי.

יעל ברתנא ממשיכה ומפתחת את המניפולציה סביב דימוי החלוץ במיתוס הציוני - ששיאה היה בתערוכת היחיד שלה, שבה, בהפקה הוליוודית מושקעת ומהוקצעת, "חומה ומגדל", נבנתה מחדש בלבה של ורשה העכשווית כמחנה-ריכוז קיצי מלווה בהמנונים, נאומים, תקנון ושיעורי פולנית - מניפולציה שככל שהיא מרשימה ומורכבת נדמה שאבדה לה הנשמה והיא נפלה קורבן לפלקטיות השטחית של עצמה.

גלריה "יאיר" בדרכה המינורית, המסורתית יותר, מצמצמת עצמה לתצוגה של דיוקן עצמי של גלריית אמניה שלה המופנמת, המקומית, במדיום הקלאסי של דיוקן הציור והרישום. אבן הבוחן של התערוכה הזו היא דיוקנה העצמי יוצא הדופן של רינה פלד, העוגנת מחוץ למים המוכרזים של האמנות המקומית - פלד רשמה את פניה כרוח רפאים עמומה (שהצל נקווה בתוויה כמי תהום אפלים) על פני דף המכוסה בצפיפות בגרפים רפואיים של בדיקות א.ק.ג.

דיוקנה העצמי של מיכל בקי הוא דיוקן עוברי המתפתח להיות לדיוקן ילדה, אך עדיין לא הגיע אל דיוקן האשה הבוגרת, שהיתה לאם בעצמה. שולי בר-נבון כמו חצבה את דמותה הנערית, הגברית משהו, מתוך חומר הנדמה לגוש של חושך רך על רקע האור הנגוע.

גלעד קידר משמר את האקספרסיוניזם הלירי של ציוריו המופשטים בבואו לצייר את פניו בכתום, אך הוא מטעין אותו באיזו אלימות משתלחת וואן-גוכית, באופן שהוא "מגלף" את לחייו המשוקעות, אישוניו, אוזניו ושער ראשו.

ברצועות מוארכות של פלנלית, הפרושות זו מעל זו כסרטי צילום פרימיטיביים, חן שפירא מטביעה רצף מונפש של פנים אנושיות אנונימיות בשחור מתפוגג, שכמו שקע, נקווה ונקרש על פני הבד. ירמי עדני מעביר ומכפיל את דמותו הארוטית, המיוחמת, אל לוח קרטון ממוחזר ואז נותן לעור הפנים, הנדמה לנשל נחש, להתפרק ולהתפורר לאטומיו התאיים של עור הקרטון. אבי וורצל מבתר את פניו ובין הבתרים, ברווח הנוצר, עדיין נרעדים, רוטטים ומתמשכים מעוצמת החיתוך תווי הפנים של החצאים שבותרו והופרדו. שי זילברמן הסיר את פניו כמו היו מסכה דקיקה ומימית מצבעי אקוורל שתוויה מצויים במצב צבירה נוזלי, קלסתר שהוא פלילי ורגיש כאחד.

דיוקן עצמי של אורי שטטנר נדמה לתמשיח קיר רנסנסי, שהאור הירושלמי ועזובת הנפש פשו וכירסמו בו עד שהיה לחורבה נאה עד מאוד, של דיוקן ותפנים הבלולים זה בזה.

ניתן לסגור את מעגל הדיוקנאות העצמיים בזה של שמרית בר, שבו קורים רבים ודקיקים של צל נטווים בטבור הדף הלבן הריק לפקעת נאפלת.

מדי קיץ אני מבטיח לעצמי לא להתפתות לתערוכות הגמר ב"מוסדות הגבוהים להכשרת אמנים", כי הן לא משקפות מציאות או אמת כלשהי. את האמנים הצעירים יש לפגוש לאחר שיעזבו את אותם מוסדות ואז ינסקו או יתרסקו אל מול קשיי המציאות שבחוץ. ובכל קיץ אני נכנע לבסוף לפיתוי, שואל את עצמי את השאלה: האם בכלל אפשר להכשיר אמנים?

מתוך הישימון ששרר במחלקה לאמנות בבצלאל בהר הצופים, מתוך ההצבה הפסוודו-זרוקה, לא הצלחתי לדלות אף לא אחד שהיה בו צל של הבטחה או תקווה. במחלקה לצילום המצב היה מעט טוב יותר. צילומיו של יצחק עמיאל, שגם אם היו בוסרים עדיין ולא בשלים, הצליחו לגעת באמת כלשהי.

ברק יהודה אברהם ברינקר מצליח לתפוס ולהמציא בצילומיו הפנורמיים איזה מסתורין רומנטי הצופן בחובו סוד אלים ביערות האורן של הקרן הקיימת שהיו בצילומיו לדבר מה אחר וזר. את המצב מצילות, כתמיד, המחלקות "השימושיות" ובמיוחד המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית - כעבודתו היפהפייה של זיו גנל, "רציתי לסמן קו מגרגרת עד טבור"; מתחת לאורות ניאון קרים רפואיים מונח אמבט מבטון קרוש, שמתוך האליפסה הבהירה כחלב קר של פניו מתרומם או טובע גופו העירום של ילד קטן.

רועי כרמל, ב"זמן ללא שם", הפך כיסא-גלגלים לתוף המתופף לעצמו בקצב פעימות הלב שלקצבן במוניטור סמוך. ראשו של כרמל מצמיח ומשיל שיער לחילופין, מתח מחזורי שבין נכות להחלמה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ