"אל ארץ אחרת מאוד" מאת עדי ברק | סוף הארץ, ימינה

לגברים ולנשים אין שמות בספר "אל ארץ אחרת מאוד", הם חסרי זהות מוגדרת. הם נקראים על שם המקומות שמהם באו, על פי צבעם. היחידים שיש להם שם ממש הם הילדים, אולי מתוך תקווה שלהם כן צפוי עתיד

יודית שחר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יודית שחר

אל ארץ אחרת מאוד

עדי ברק. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 334 עמ', 89 שקלים

בארץ רחוקה וקרובה מאוד, שונה וזהה, צרובת חמה וחול, ספק חיים ספק מתים אנשים אחרים מאוד ודומים מאוד. "בית שפע" היא עיר סוגרת על אנשים, אנשים סוגרים על עיר. ולא ברור מי יכריע את מי, העיר את האנשים או האנשים את עצמם. ואין חסד זולת החול. "בבית שפע, במקום גשם יורד מהש מים אבק", אומרת אמו של אלכס. אמא של אלכס עלתה מרוסיה, שקעה בדיכאון עמוק וחזרה לרוסיה, ובדרך חזרה שכחה את אלכס עם אבא נרקומן שנעלם ונרדם על מדרכות העיר. אלכס הוא תלמיד כיתה ה', "המופרע" של הכיתה, תמיר ובלונדיני, יפה כמו אמו הרוסייה שנמצאת עכשיו בארץ אחרת ובאה לדבר אתו מהשמים, רכובה על גבי המגב של חברת הניקיון "שבעת הכוכבים". אמא של אלכס מזמינה אותו לבוא אליה: "תעלה על הגג של שבע-קומות ותקפוץ למטה, ואז אני יבוא עם המגב שלי ויאסוף אותך, ואין לך מה לפחד בכלל, גם אם תמות. כשמתים פוגשים את מי שמת".

זהו סיפורו של שבוע אחד, בשיכון אחד, בעיר מדבר נידחת, על שלל הדמויות המאכלסות אותו. ההודי, שיכור גנב שהפליא מכותיו באשתו עד שנטשה אותו. לבן, המרוקאי הערירי השכול. ברוך, ברוכינקה, קקינקה, היורם של כיתה ה', בנה של אם חד הורית שעלתה גם היא מרוסיה, שנמקה בבדידותה, כמהה לקשר, לקרבה.

בעין רגישה ומדויקת מספר לנו עדי ברק בספרו הראשון את קורותיהם של דיירי השיכון במשך השבוע שלפני ראש השנה. גורלו של אלכס נגזר בידי שמים, ושלמה המלך, פקיד העירייה הכי מרושע שהיה בעיריית בית שפע בעבר והומלס משוגע בהווה, מתכתב עם עיריית בית שפע של מעלה כדי להמתיק את דינו של אלכס. אבל מתברר שעיריית בית שפע של מעלה מתנהגת בצורה ביורוקרטית סבוכה ותמוהה לא פחות מעיריית בית שפע של מטה ומאמצי שלמה המלך להציל את אלכס ואת ההודי השיכור מגורלם שנחרץ עולים בתוהו.

ברק קרוב לדמויות שלו, מחובר למורכבותן, לפרדוקס האנושי. בקו העין, ולעתים בהומור, הוא מגולל את אפסות החיים חסרי המוצא אליהם נקלעו. מייצר כתב אישום אינטיליגנטי נגד חברה אטומה, חסרת חמלה, שמפקירה את כולם, מילדיה ועד זקניה, ללא יוצא מהכלל: חברה שבה מערכת החינוך שחוקה ואדישה לילדים שמשדרים מצוקה, שמסמנת ילדים כאלה כ"מופרעים", עיוורת לקריאות העזרה שלהם.

ברק יודע על מה הוא מדבר, הוא כותב דוקטורט בעבודה סוציאלית. אבל הוא גם יודע איך לא ליפול לפח היקוש של כתיבה פלקטית במעטה של אג'נדה חברתית. הוא עושה זאת דרך חיבור דק, מושחז ומפתיע לנבכי הנפש של גיבוריו. בעיר הזויה, לא רק המרחב החיצוני הוא מלכודת, הנפשות עצמן מסונדלות במלכוד עצמי. והנה מתרחש נס להודי האלכוהוליסט, השדוף, חסר השיניים, אבק אדם, שמאבד הכרה ומוצא עצמו במקומות לא צפויים, על סף מותו. בהשראה מפתיעה וכנגד ההיגיון ההודי מצליח להציל את ברוכינקה מהעץ שעליו נתלה. המעשה מעניק לו מודעות חדשה והוא מתאהב באמו הבודדה של ברוכינקה. "אני הולך להיות צעיר, גברת", הוא מבטיח ומשתנה, ועוד איך שהוא משתנה. בפעם הראשונה שהוא מבקש ממנה כסף כדי שיוכל לקנות לה מתנה, הוא לוקח את 50 השקלים וקונה לעצמו משקה. כמובן, שהרי מה שיערנו לעצמנו שיעשה? בפעם השנייה שהוא מבקש ממנה 50 שקלים למתנה ומגיע לקיוסק בעיר, מתפתחת אחת ההתרחשויות היפות ביותר בספר. "תביא לי שוקולד. אחד יקר. בומבוניירה", הוא מצווה. "אני כבר לא שותה, בעיניים שלי, יבש, מדבר". אבל אחרי דקה ההודי, שרועד ממחסור במשקה וכמעט נופל על הקופה, כבר לא בטוח מה הוא מבקש: "ערק, תביא בקבוק אחד, שניים, שלוש. כמה שיש בכסף". לאחר משא ומתן ארוך, האדם המורגל בבוז הקר של מוכרי הקיוסקים מתעשת ויוצא בסופו של דבר עם חפיסת שוקולד מהחנות. והוא אפילו מתקלח, מגרד בציפורניו פתיתי סבון יבש מקיר האמבטיה המוחלדת, ולובש לכבוד המפגש מקטורן מוזהב כפתורים שמצא בפח זבל. ההודי מצליח להגיע לדלתה של אמו של ברוכינקה פחות או יותר שלם, עם חפיסת השוקולד. כשזו מגלה מי הדופק היא משתתקת באימה מאחורי דלתה. אני כבר לא אותו אדם, הוא מתחנן לפני הדלת הסגורה שוב ושוב, וכשזו לא נפתחת, שבר האדם הזה מתחיל לבעוט לפתע בדלת בחמת זעם, מקלל את מי שניצבת מאחוריה וגם את אם-אמה בקללות איומות ומבטיח לה שיישחט אותה ואת בנה בסכין ברגע שיצליח להיכנס לדירה. ואז הוא מתעשת, חוזר להתרפסויותיו ולהתנצלויותיו הקודמות ונסוג מהמקום בבקשות סליחה מגומגמות. אבל כפי שבחיים הכי אומללים לא הכל שחור ויש רגעי חסד, כך גם בספר הזה מפוזרים חסדים קטנים גדולים. ברוכינקה, למשל, מגלה את אמא שלו מחדש, דווקא ברגעי השפל שלה - כשהחבר החדש, ישראלי גס והמוני שהכירה, נוטש אותה לאחר שגבה ממנה את ליטרת הבשר המתבקשת.

לגברים ולנשים אין שמות בספר, הם חסרי זהות מוגדרת. הם נקראים על שם המקומות שמהם באו, על פי צבעם, או שזהותם מוגדרת על פי תפקידם: האמא של, החבר של. היחידים שיש להם שם ממש הם הילדים, אולי מתוך תקווה שלהם כן צפוי עתיד, אפילו תיאורטי בלבד. בספר הזה נשחט חזונו של דוד בן גוריון, מתוארת בו עיר דרומית מאובקת, ללא מוצא, ללא עתיד או שאר רוח. החל מפאתי השיכונים המשתרעים עד לחולות המדבר ולמסילת הרכבת המגודרת, ועד למרכז העיר, למכוני המין המוארים בשלטים חשמליים מהבהבים ולקיוסקים שמתדלקים את הנרקומנים והאלכוהוליסטים - או שבורחים ממנה או שמשתגעים ממנה. בין שם לשם חיה וגוססת ארץ ישראל כל כך לא אחרת. אני ממליצה בחום לקרוא בספר הזה על אודותיה.

ספר השירה של יודית שחר "זו אני מדברת" ראה אור בהוצאת בבל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ