יצחק לאור
יצחק לאור

אמנות ללא נחת, מאת רות רונן, הוצאת עם עובד, 2010, 156 עמודים

ספרה של רות רונן מנקה את השולחן מהרבה מאוד אי-הבנות הנקרות על הדרך שעה שמפגישים בין האמנות לפסיכואנליזה. רונן עושה זאת כפילוסופית. היא עוברת מכתיבתו של פרויד על יצירות אמנות שונות אל כתיבתו של הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן, ומבהירה כי אין דבר כזה בעצם "אמנות חיובית", או "אמנות לא מוסרית", מפני שהאמנות - כמו חיי האדם, כמו חיי הנפש של האדם - ראויה לעמדה אסתטית. אדם אינו שוטר של תשוקותיו.

"האדם אינו אחיד ואינו אחדות", כותבת רונן, "אין רשות נפשית מודעת השולטת בשאר חלקי הנפש. אין עצמי שמעניק רציפות, היגיון ועקיבות לפעולה האנושית, זיקתנו אל הסביבה איננה נשלטת רק מכוחם של האהבה והרצון הטוב, ויחסנו אל הזולת אינו נקבע רק על ידי התקינות הפוליטית של הדיאלוג המאוזן... האמנות לא מרככת את הנחות היסוד של פרויד ולא מורידה עליהן מסך. להפך, היא נחשפת בפסיכואנליזה כזירה - לא של רוגע והשלמה, כי אם של קונפליקט והיתקלות במה שבלתי אפשרי בנפש האנושית".

בסקירתה המצוינת מקעקעת רונן הנחות מוקדמות שונות, שהמכנה המשותף שלהן הוא הזיהוי בין אמנות להנאה במובן של ממתק, או ציור התואם את צבע הספה. הדוגמאות - שלי; רונן זהירה מאוד; היא מצליחה להיות מנומסת ולא לחרוג מתחומי הטעם הטוב. ואולם, האמנות איננה עניין של "טעם טוב" ולא של "שכל ישר", ואת הדברים הללו מסבירה רונן בטוב טעם ובעזרת שכל ישר.

אילו הצטמצמו דוגמאותיה של רונן לדיון במודרניזם, כי אז אפשר היה להצביע על כך שפרויד, כמו לאקאן, היו שניהם חניכים של המודרניזם, גם אם פרויד היה שמרן בכל מה שקשור לאמנות, והפעילויות באמנות סביבו לא ממש זכו לתשומת לבו המעמיקה (המלחינים שנברג, ברג וציירים שעניינם בארוס היה עצום: אגון שילה, או קלימט, לדוגמה). לאקאן עצמו החל את פעילותו במאמר על הסוריאליסטים הצרפתים, שבחוגיהם הפאריסאיים הסתופף בראשית דרכו. ואולם, רונן גוזרת מתוך הפסיכואנליזה - כדרכה של הפסיכואנליזה - ניסוחים אוניברסליים, או מוטב מערביים, בכל הקשור למזוויע ולמפחיד ולמרתיע בתוך החוויה האמנותית.

במלים אחרות, אם חשבנו שהנשגב, כנעלה על היפה, מופיע בכל עוצמתו רק עם המודרניזם, הנה באה רונן ומרחיבה את הראייה הזאת. ובכן, האמנות בתפישה הזאת היא אירוע גופני. זה ברור? לא לכל. רונן כותבת: "האמנות רושמת את הסיבה הנפשית כהתרחשות מוחשית, פיסית". מה הקשר למה שאמרנו עד כה? ובכן, הנה אחת הדוגמאות להתרחשות הפיסית - המועקה. האם אין זו חלק מתהליך ההתרגשות בחלק גדול מיצירות האמנות? (אני חושב למשל על התפילה של דזדמונה ב"אותלו", בטרם עלותה אל משכבה, כאשר אנחנו יודעים שנבואת לבה תתגשם; אני גם חושב על ה"אווה מריה" של דזדמונה ב"אותלו" מאת ורדי).

מכל מקום, זה הליך הכתיבה של רונן - ומשום כך הספר הזה בהיר כל כך: הנחה, תיאור של תופעה, פרשנות פסיכואנליטית, לפעמים גם גיבוי פילוסופי (קאנט), ועיסוק באחת מיצירות האמנות הידועות, שייקספיר, רמברנדט, קראווג'ו ואחרים. מכל הדברים הללו, הפרק החשוב ביותר הוא הפרק על היופי. אחרי כל מה שרונן כותבת אי אפשר לה לעקוף את ההיסטוריה הארוכה של "האמנות והנחת": היופי של המלאכים, המוסיקה ההרמונית, הפיסול הרנסנסי, או מוטב הפיסול היווני הקלאסי. מה עושים עם היופי הזה, הפרה-מודרני, ועם תפישת האמנות המודרנית של המאוויים, של חשיפת המודחק וכו'.

כותבת רונן: "לפי תפישתו של לאקאן, היופי הוא אופן מסוים של קשירת הדימוי, אם חזותית ואם מילולית, עם אובייקט התשוקה". הסתרת הפאלוס - המצויה ביסוד החוויה האוניברסלית - מאדירה ומעצימה את האובייקט הנסתר, אלא שזה איננו כל ההסבר: "היופי חוסם, משמש ?נקודת עצירה' לתשוקה". כמו בטיפול, מסבירה רונן, בעקבות לאקאן, "כאשר המטופל מספר חלום, ותוך כדי סיפורו נתקל במחשבה שנדמית תוקפנית במיוחד, או לא מתאימה לאופן שבו הוא תופס את הקונסטלציה הנפשית שלו-עצמו, הוא עובר בו-ברגע לאזכור אסתטי של משהו יפה. היפה מופיע בנקודת עצירה".

הנה, כאן, אחרי השבחים שאני מבקש לחלוק לספר המצוין הזה, אני יכול לעשות שימוש - זה הרי יתרונה הגדול של הפסיכואנליזה: לסכין יש תמיד שני להבים - בתיאור הזה של רונן כדי לשאול: איך זה שכל הדוגמאות שהיא מביאה לקוחות ממה שכבר סוכם, ונדון, והתקבל כיפה מאוד. איך זה שלאקאן אינו מגרה אותה להתעסק במה ששנוי במחלוקת. או מוטב: איך זה שכל הניסיון המאומץ להסביר עד כמה קשורה אמנות באי נחת נעשה באמצעות אמנות שאין כמותה לגרום נחת, לא משום שציור של קראוואג'ו איבד כבר את תוכנו המזוויע, אלא משום שפשוט מדי לומר - "אצל קראוואג'ו יש משהו מזוויע", כי את המזוויע הזה כבר תפשנו מזמן וכבר יכולים אנחנו לחלוף על פניו במוזיאון ולצקצק בשפתיים ולומר: "כן, הנה ממש מה שפרויד אומר...".

יש בנטייה הזאת לברוח מן האי-נחת בזירה שלנו (מדוע אינו ראוי הפיסול הנשגב של יעקב דורצ'ין לדיון כדוגמה למתח בין המזוויע והיפה?) משהו המזכיר את ההסבר של לאקאן על "היפה" המופיע ברגע של מעצור לתשוקה. זה הרי מה שמסביר את הקונפורמיזם - ואקדמיה היא כמובן, אפילו כאשר מדובר בפרויד, מעוז הקונפורמיזם. את הדיון על המזוויע, על הנשגב, על פניית העורף לנחמד ולחביב צריך היה לעשות כאן מזמן. ואף פעם לא עשו. אפילו הסקנדל הפרוידיאני, במופע האקדמי שלו, מוגש כמו עוף חנוט.

ואף על פי כן, הספר אינו נטול פולמוס (זהיר) ולא רק עצם הטענה על האי-נחת שבאמנות. כאשר פותחת רונן את ספרה בהצהרה שלאמנות, כמו לפסיכואנליזה, אין עניין בתקינות פוליטית, היא יודעת טוב מאוד מיהם אויבי האמנות והייצוג האמנותי, לא אפלטון (הישן והטוב מה"פוליטיאה") וגם לא ז'דאנוב המבחיל. אלה סוכמו כבר. והרי אין מדובר בעבר. בעברית שלנו פורסמו בשנים האחרונות מאמרים מפחידים שהסבירו איך הבלדה של אלתרמן "ניגון עתיק" היא בעצם הסתה לאלימות נגד נשים, ואיך הסרט החביב "חולה אהבה משיכון ג'" הוא סרט המעודד הטרדה, וכמה "מציצים" הוא סרט מסוכן. ברור לנו היכן ניצבת רונן מול הגל העכור הזה.

ומשום שהדברים האלו חשובים, הגיע הזמן להרחיב בהם. מנין נובעת הטוטליטריות של התקינות הפוליטית? מדוע נגועים בה דווקא חלקים בשמאל, לכאורה חסידי חופש הביטוי, לכאורה לא צאצאיו של ז'דאנוב?

מכאן החשיבות העצומה של כתיבה מן הסוג של רות רונן. מרגע שהאמנות או הספרות נופלות לידיהם של אנשים פוליטיים הם מפקיעים את החלקיות, את מה שאינו ניתן להכללה, ממעמדה החד-פעמי של יצירת האמנות, כמו של האדם.