בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה | גלויה מברלין

הנס פאלאדה היה חולה נפש ומכור לסמים, והיה לזמן מה חביבו של גבלס. אך בספרו "לבד בברלין", על זוג מתנגדים למשטר הנאצי, ערך חשבון נפש מר עם בני עמו והצביע על הרגע שבו יש לוותר על הביטחון האישי ולנקוט עמדה מוסרית

4תגובות

בסיפור "נערת האווזים" של האחים גרים יש סוס מדבר ששמו פאלאדה. זהו הסוס של גיבורת הסיפור, נסיכה צנועה וטובת לב. בדרך אל הנסיך המיועד לה, השוכן בממלכה רחוקה, מכריחה אותה המשרתת המרשעת שלה להתחלף בתפקידים, ואף משביעה אותה לשמור על שתיקה - ולא, תרצח אותה. כשמגיעות השתיים אל ממלכתו של הנסיך מצווה הנסיכה המזויפת לכרות את ראשו של הסוס פאלאדה, מחשש שיספר את האמת. הנסיכה האמיתית, בתפקידה הכפוי כרועת אווזים, משחדת את הקצב המקומי להציב את ראשו של הסוס פאלאדה על הגדר שלפניה היא חולפת מדי יום ביומו כדי שתוכל להיתקל בפנים ידידותיות. כך, בכל יום, בצאתה לעמל יומה, אומר לה ראשו הכרות של הסוס המדבר: "הו, נסיכה, לו אמך היתה רואה אותך כך, לבה היה נשבר לשניים".

עתה ראה אור, בתרגום ראשון בעברית, ספרו של הנס פאלאדה "לבד בברלין". לא בכדי בחר מחברו, רודולף דיטצן, בשם העט פאלאדה: ספרו, ממש כמו הסוס כרות הראש של האחים גרים, אומר לקוראיו את האמת כפשוטה. זוהי פרוזה חסכנית בסגנונה שמתארת כל דבר כפי שהוא, ללא כחל וסרק ובלא מורא. זהו ספר שכתב אדם שנאבק על שפיותו, שידע כי ימיו ספורים, שערך עם עצמו חשבון נפש נוקב - ודאי ראה עצמו יותר מתמיד כראש כרות השב ואומר לכל גרמנייה וגרמני: "לו אמך היתה רואה אותך כך, לבה היה נשבר לשניים".

עשרות שנים מאז שקמה ונפלה גרמניה הנאצית, ואומות העולם עדיין לא מסוגלות להחליט: האם היו הגרמנים בתקופה הנאצית גוש אחיד של מפלצות לא אנושיות; או שהיו בני אדם, כמוני וכמוך. זוהי חרב פיפיות: תאמרו שהנאצים ותומכיהם היו בני אדם ובכך כביכול אמרתם שאין האחריות נופלת עליהם בלבד אלא גם על נסיבות חייהם; תאמרו שהנאצים ותומכיהם היו מפלצות לא אנושיות בהתקף פסיכוטי קבוצתי, ובכך הסרתם את האחריות מהאדם באופן כללי. פאלאדה מספר ב"לבד בברלין" את האמת על אנשים אלה בתנאים קיצוניים. תנאים שהאיש הממוצע מגלה בהם מיהו באמת: יצור שפל - או בן אדם.

סיפור חייו רודולף דיטצן, הוא הנס פאלאדה, מורכב, והעובדות על אודותיו סותרות לעתים, בשל הדמוניזציה ולחלופין הגלוריפיקציה שבני הדורות הבאים הדביקו לו. הוא נולד בצפון גרמניה כבן לשופט נשוא פנים שעבר מעיר לעיר, בהתאם לדרישות התפקיד; והתחנך במשמעת פרוסית נוקשה עד גיל ההתבגרות. לאחר מכן נשלח לפנימייה. כשהיה בן 16 נפגע מעגלה נוסעת (הסוס גם בעט בפניו) ובגיל 17 חלה בטיפוס. התרופות ומשככי הכאבים הרבים שנטל בשל הפגיעות והמחלה יצרו תלות שהפכה להתמכרות לתרופות ולסמים לשארית חייו. בגיל 18, כמתבגר מלנכולי במיטב המסורת הרומנטית הגרמנית, ערך הסכם מורבידי עם חברו הקרוב ביותר, הנס דיטריך פון נקר. השניים ביקשו להתאבד, אבל חשו שזוהי דרך מבישה מדי למות. הם קבעו כי יתייצבו זה מול זה בדו קרב ויהרגו אחד את השני. אלא שדיטצן קלע, ופון נקר פיספס. פון נקר נהרג, ודיטצן ירה בעצמו מיד בחזה, אלא שהקליע לא חדר ללבו. הוא נעצר והואשם ברצח, אבל זוכה בטענה לאי שפיות זמנית ואושפז בבית חולים לחולי נפש, מה שהתחיל סדרה ארוכת שנים של אשפוזים ושחרורים. אחרי מלחמת העולם הראשונה (שאליה גויס כפקיד אספקה, הרחק מהחזית) עבד במגוון עבודות (מוכר בחנות ספרים, יועץ חקלאי, סוכן אחוזה, רואה חשבון ומגדל תפוחי אדמה), ואלה מימנו בעיקר את התמכרותו הגוברת למורפיום, שבעטיה גם נתפס גונב זרעים פעמיים. בשהותו השנייה בכלא, ב-1926, כבר היה מכור לגמרי למורפיום וגם אלכוהוליסט גמור. עם זאת, הוא הספיק לפרסם כבר שני רומנים, שלא זכו בתשומת לב. בכלא, נגמל מהמורפיום, ובשבתו בהמבורג, מובטל וחסר כיוון, התחתן עם אנה מרגרט איסל. הוא קיבל משרה מכובדת בעיתון מקומי בהולשטיין והחיים החלו להאיר פנים. ב-1930 חזר לפרסם וב-1932 ראה אור ספרו המפורסם ביותר, "איש קטן, לאן?" (זמורה-ביתן, 1987) המתאר את חייו של זוג צעיר, פקיד ובת למשפחת פועלים (בת דמותה של אשתו אנה), הנאבקים לשרוד בצל איום האבטלה האיומה ששררה בגרמניה באותן שנים.

תומאס מאן, הרמן הסה וגרהם גרין היו בין משבחי הספר והוא נהפך לרב מכר בגרמניה, בבריטניה ובארצות הברית ושנתיים אחר כך אף הופק לסרט הוליוודי. כשהתברר לרשויות בגרמניה הנאצית כי המפיקים של הסרט יהודים (אולפני יוניוורסל), אסרו על פאלאדה למכור זכויות לתרגום ועיבוד ספריו מחוץ לגרמניה. ב-1935 הוא הוכנס לרשימה השחורה. פאלאדה חזר לאלכוהול ולסמים, ניהל רומן עם אשה מכורה למורפיום (אתה גם התחתן ב-1945) וזומן שוב ושוב לחקירות בעקבות סירובו המתמשך להירשם כחבר במפלגה הנאצית. המו"ל הבריטי שלו אירגן לו סירת הצלה שעליה יוכל להימלט, אלא שפאלאדה החליט ברגע האחרון שאינו יכול לעזוב את ביתו.

לזמן מה הפך לחביבו של יוזף גבלס שלא בטובתו, בעקבות רומן שנתפש על ידי משרד התעמולה הנאצי ככתב פלסתר נגד רפובליקת ויימאר. אולם כשסירב לכתוב את הרומן האנטישמי שגבלס דחק בו לכתוב - ובעקבות תקרית של איום בירי על גרושתו - אושפז פאלאדה בבית חולים לפושעים חולי נפש. בניסיון לדחות את הקץ הבטיח כי יכתוב את הרומן האנטישמי המבוקש, אך למעשה הקדיש את זמנו כדי לכתוב שלושה רומנים אחרים, בכתב צופן שפוענח רק אחרי מותו. בין רומנים אלה נמצא "השתיין", הנחשב על ידי רבים ליצירתו הטובה ביותר. זהו וידוי אכזרי בכנותו של שתיין כרוני, המבוסס במידה רבה על הביוגרפיה של פאלאדה עצמו.

אחרי שהצבא האדום כבש את העיר פלדברג, לקראת תום מלחמת העולם השנייה, התבקש פאלאדה, בתור דמות מוכרת אך בלתי משויכת למנגנון הנאצי, לשאת נאום לכבודם. בעקבות הנאום מונה לראשות העיר, מינוי שהחזיק 18 חודשים בלבד. אחר כך עבר להתגורר בברלין המזרחית. ב-1945 קיבל מיוהנס בכר (שיהיה לימים שר התרבות של גרמניה המזרחית) את תיק הגסטפו של הזוג המפל. בכר עודד אותו לכתוב רומן על פי סיפורם.

אתה והפיהרר שלך

אוטו ואילזה המפל היו זוג מבוגר ממעמד הפועלים, בין הגרמנים הבודדים שהתנגדו באופן עצמאי למשטר הנאצי. מסע ההתנגדות שלהם כלל כתיבת גלויות מחאה נגד אדולף היטלר והמשטר הנאצי בכללותו ופיזורן ברחבי ברלין. על אף שהמחאה כמעט שלא הורגשה (רוב הגלויות שנמצאו נמסרו מיד לגסטפו), הביכה פעילותם את ראשי המשטרה החשאית, שכן במשך שנתיים תמימות לא הצליחו הרשויות מטילות האימה להניח ידן על מפזרי הגלויות האלמוניים.

פאלאדה נטל על עצמו לספר את סיפורם וכתב אותו בתקופת בזק (יש הטוענים כי הספר נכתב תוך 24 ימים בלבד ויש הטוענים שתוך 47 ימים). לא היה זה בלתי אופייני לפאלאדה, שמשנות ה-30 המוקדמות נהג לכתוב את ספריו במהירות שיא, ואף ציין כי "התקפי הכתיבה" שלו לא היו שונים בהרבה, מבחינת האינטנסיביות שלהם, מהתקפי השתייה או נטילת הסמים שלו. אולם מצבו הנפשי הרעוע והתמכרותו הקשה מוטטו אותו לבסוף. שבועות ספורים לפני שראה הספר אור, נפטר פאלאדה ממנת יתר של מורפיום.

"לבד בברלין" מבוסס על סיפורם של הזוג המפל, אך זה אינו מסמך תיעודי. זהו רומן שסיפור המסגרת שלו הוא מסע ההתנגדות של זוג בשם אוטו ואנה קוונגל, אך התמונה הרחבה שהוא מציג מספרת על כל דייריו של הבית מספר 55 ברחוב יבלונסקי, לא רחוק מאלכסנדרפלאץ. דיירי הבניין מציגים קשת רחבה של דמויות, החל בגברת רוזנטל הזקנה, היהודייה האחרונה בבניין; דרך השופט פרום הנכבד, שגם הוא פועל באופן מסוים נגד השלטון הנאצי; הדוורית אווה קלוגה האומללה, שהגרוש הלא יוצלח שלה רודף אותה והיא נשברת סופית כשהיא מגלה על פעילותו המזעזעת של בנה בשירות האס-אס; בורקהאוזן המלשן ואשתו הפרוצה; וכלה במשפחת פרסיקה המאוסה והקולנית, עם האב השתיין, האם הכנועה, שני הבנים המשרתים באס-אס והבן המוצלח של המשפחה, בלדור, שאפתן המטפס בעקביות בסולם הדרגות הנאצי, בזכות נאמנותו ומסירותו לאידיאולוגיות ולפרקטיקות הנאציות.

הספר נפתח במכתב הצבאי שהדוורית קלוגה מוסרת לזוג קוונגל ביום שבו מתבשרת האומה הגרמנית על כניעתה של צרפת. במכתב אין בשורות טובות לזוג המבוגר. הם מתבשרים כי בנם היחיד המוצב בחזית נהרג. אנה, שבורה מהלם השכול, מפנה את חמתה אל בעלה וזועקת: "את זה אתם עשיתם עם המלחמה האומללה שלכם, אתה והפיהרר שלך!" אוטו נפגע עד עמקי נשמתו מהשיוך הפתאומי והבלתי הוגן בינו לבין הפיהרר. כך מתחיל תהליך ההתקוממות של אוטו, תהליך שיתפתח לאורך כל הספר - כשבראשיתו התקוממות נגד המלים "הפיהרר שלך" עצמן, המשכו בכתיבה ובהפצה של גלויות ההתנגדות למשטר וסופו, הידוע מראש, בהוצאתם להורג של בני הזוג קוונגל בעוון הסתה והמרדה נגד המשטר הנאצי.

פאלאדה מציג בספר הזה עולם ששולטים בו טרור ופחד, יותר מכל על ידי תופעת ההלשנות. הן הגיבורים והן הנבלים שבספר אינם דמויות חד ממדיות. פאלאדה מציג את המורכבות של כל אחת מהדמויות לא כדי להצדיק את מעשיה או להלל אותה, אלא כדי למסור, כמו כל מספר טוב, תמונת עולם מהימנה שאינה צבועה בצבעים עליזים, אך מצליחה למסור גוני-גוונים של אפור, בין השחור והלבן הנוכחים כל כך בספר.

גיבורו הראשי, אוטו קוונגל, למשל, הוא לא אדם נחמד. הוא לא אוהב לפטפט עם השכנים שלו, הוא לא מעשן סיגריה בהפסקה עם העובדים שלו, הוא לא נהנה לבקר קרובי משפחה, ואין לו חברים. יש רק אדם אחד בעולם שאוטו באמת אוהב, וזאת אשתו אנה. את בנם המשותף אוהב אוטו בעיקר בזכות ולמען אשתו. גם האהבה שאוטו מפגין כלפי אנה היא לא חמימה ורכה במיוחד. לפעמים הוא היה רוצה להביע את אהבתו אליה באופן שופע יותר, אבל הוא פשוט לא סוג כזה של בן אדם, והוא מקבל את זה. ייתכן שהסיבה לכך היא שאוטו יודע שהוא בן אדם הגון. הוא מעולם לא רימה אף אחד, לא הלשין על אף אחד, תמיד עבד קשה (גם כשהשלטונות העבירו אותו מעבודתו כנגר-אמן, עבודה שאהב מאוד, למנהל עבודה במפעל, עבודה שמשעממת ומדכדכת אותו, אבל גם אותה הוא עושה היטב).

כלפי הנאצים הוא חש רתיעה ודחייה, אבל כדרכו הוא מעדיף להתעלם מהמציאות הסובבת אותו ולחכות בשקט לנפילתם ותבוסתם במלחמה, עד לרגע שבו הוא מחליט לנקוט עמדה, לסכן את חייו ולבדל את עצמו באופן מעשי משלטון הפחד.

"לבד בברלין" הוא ספר שאין בו כמעט רעים מוחלטים, אבל יש ויש בו רוע מוחלט, וכל אחד עשוי לחוות אותו, אפילו אלה המחוללים את הנורא ביותר. באותה מידה אין בו גם טובים מוחלטים, וגם אלה שמחוללים את הטוב אינם מלאכים חסרי פגמים. הם מפחדים, הם מתרגזים, הם היו מעדיפים (כמו רוב בני האדם) לשמור על שלמות ביתם ומשפחתם יותר מכל דבר אחר בעולם, אלא שכאמור, הנסיבות הקיצוניות מאלצות אותם לנקוט עמדה.

הרוב אצלנו כבר נאצים

לאחר מותו הואשם הנס פאלאדה על ידי המבקרים באנטישמיות ובשיתוף פעולה עם הנאצים. את הטענה הראשונה לא קשה להפריך, ואולי הדוגמה הברורה ביותר מאליה היא הדמות הראשית ב"איש קטן, לאן?" יוהנס פינברג, יהודי על פי מוצאו, מייצג בספרו של פאלאדה את האיש הקטן הגרמני הטיפוסי, אדם הגון שמנסה לשרוד בעולם שמשתגע. ברגע קשה אחד, שבו מתמודד זוג הגיבורים עם הגזרה החדשה המחייבת את המוכרים בחנות שבה פינברג עובד לעמוד במכסה מסוימת (חסרת סיכוי בהתחשב במיתון), אומרת אשתו של טליה: "מה שהם עושים עכשיו לפועלים וגם לנו, יביא לכך שיעבדו אצלם חיות טורפות בלבד, ומשהו יקרה להם בגלל זה". פינברג מסכים "ודאי שיקרה להם. הרוב אצלנו הם כבר נאצים".

בנוגע להאשמה בדבר שיתוף הפעולה עם הנאצים: פאלאדה קיים יחסים מסוימים עם גבלס, שמהם סבל קשות על פי העדויות ושאותם קיים רק כדי לשרוד. אלא שאת הרומן האנטישמי שגבלס הזמין ממנו בכל זאת התחמק פאלאדה מלכתוב, אף שסירוב זה היה יכול לעלות לו בחייו. אפשר למצוא בספר תיאור גרוטסקי של מערכת יחסים בין גבלס לבין בן טיפוחים אקראי.

לאחר שמת, הלך ונשכח הנס פאלאדה מחוץ לגרמניה. העובדה שלא ברח מגרמניה הנאצית, בשעה שרוב הסופרים הגרמנים עשו זאת, ושבחר להתיישב בשטח הכיבוש הסובייטי, הפכו את שמו לבלתי אופנתי. בישראל, שבה אפשר למצוא תרגומים רבים של סופרים מ"גרמניה החדשה" (גינתר גראס, היינריך בל ואחרים), תורגמו לעברית רק "איש קטן, לאן?" ו"מי שאכל פעם אחת מצלחת פח" (זמורה-ביתן, 1992), אך שמו לא מוכר, וזה האיש שפרימו לוי אמר עליו פעם כי "כל מי שקורא אותו יכול להבין איך גרמניה התנהלה בתקופה הנאצית".

במקור נקרא הספר בשם "כל אחד מת בשביל עצמו לבד": "את זה לעולם לא תבין", אומר קוונגל לחוקר שלו, כשהוא מבין לבסוף עד כמה היתה ההתנגדות שלו חסרת השפעה. "לא משנה אם אחד נלחם או עשרת אלפים; כאשר האחד מבין שעליו להילחם, הוא נלחם, בין אם יש לוחמים נוספים לצדו ובין אם לאו. אני הייתי חייב להילחם והייתי ממשיך ועושה זאת. רק בדרך אחרת, אחרת לחלוטין".

"לבד בברלין" הוא ספר חובה לכל מי ששאל את עצמו "מה אני הייתי עושה אם?" ולא מכיוון שהוא נותן תשובות חד משמעיות. אף יצירה ספרותית גדולה לא מספקת מסר שאפשר לסכם בחמש מלים. "לבד בברלין" הוא יצירה ספרותית גדולה קודם כל מכיוון שהספר כתוב נהדר ומעניק פרספקטיבה רחבה של תקופה שהחברה האנושית עדיין לא הצליחה לעכל (ולא ודאי שתצליח אי פעם). אבל החשיבות המוסרית העצומה שלו היא בכך שהוא מזכיר לכל בעל מצפון שכל אדם חי ומת למען עצמו, אפילו במאבק למען שינוי שעלול לעלות לו בחייו שלו. על פי פאלאדה, הגבורה שבסיכון להקריב את החיים היא ערך מוסף. במציאות של רשע ודיכוי, כל גילוי של הגינות ומצפוניות הוא תוצאה של כורח פנימי שחש אדם, המבין כי מלחמת הטוב והרע מתחוללת קודם כל בתוך נפשו.

הוא הביא אל השולחן את קסת הדיו הקטנה שלו, את הגלויות שלו המונחות במעטפה ואת הכפפות הלבנות הענקיות. הוא חלץ את הפקק מהקסת, צרב את ציפורן העט בגפרור דולק וטבל אותה בדיו. זה השמיע קול תסיסה חלש, הוא התבונן בעט בתשומת לב והנהן. עכשיו עטה בקפדנות את הכפפות, הוציא גלויה מהמעטפה והניח אותה לפניו. הוא הנהן בראשו בתנועה איטית אל אנה. היא עקבה בתשומת לב אחרי כל אחת מפעולות ההכנה המוקפדות הללו. וכעת הצביע על הכפפות ואמר: "בגלל טביעות אצבעות - את מבינה!"

אחר כך אחז בעט ואמר בלחש, אבל בהדגשה: "המשפט הראשון בגלויה הראשונה שלנו יהיה: ?אמא! הפיהרר רצח את הבן שלי'..."

היא שוב התחלחלה. במילים שאוטו אמר זה עתה היה משהו כל כך מבשר רעות, כל כך קודר, כל כך החלטי. ברגע אחד קלטה שבמשפט הראשון הזה הוא מכריז מלחמה מהיום ולנצח. ובצורה עמומה גם הבינה מה משמעות הדבר: מלחמה של שניהם - הפועלים העניים, האנשים הקטנים וחסרי החשיבות - שבגלל מילה אחת יכולים להיכחד, כשנגדם ניצבים הפיהרר, המפלגה, כל המכונה המפלצתית הזאת, עם כל העוצמה והברק שלה ושלושה רבעים, כן, אפילו ארבע חמישיות של העם הגרמני כולו מאחוריה, ושהינם כאן, בחדר הקטן הזה ביבלונסקי שטראסה - לבדם!

היא מסתכלת לכיוון של בעלה. בשעה שהספיקה לחשוב את כל זה הוא הגיע רק למילה השלישית של המשפט הראשון. בסבלנות אינסופית הוא מצייר את האות "פ" של פיהרר. "תן לי לכתוב אותו!" היא מבקשת. "אצלי זה ילך הרבה יותר מהר!"

הנס פאלאדה, מתוך "לבד בברלין"

לפני שנה ראה אור "לבד בברלין" בארצות הברית בהוצאה הקטנה והעצמאית "מלוויל האוס". בניגוד ל"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל - העוסק גם הוא בסיפורו של גרמני בתקופת השלטון הנאצי - שעשה רעש כה גדול באירופה, ושזכויותיו נרכשו בסכום אסטרונומי בארצות הברית, אך מכירותיו התבררו לבסוף כעלובות, נרכש "לבד בברלין" בסכום צנוע, אך נהפך לרב מכר שובר טבלאות, כונה במאמרים רבים "האירוע הספרותי של השנה", ושמו של הנס פאלאדה נהפך לשם מוכר בחוגים הספרותיים בארצות הברית. הזכויות להפצה בבריטניה של "לבד בברלין" נרכשו על ידי הוצאת פינגווין, וגם בבריטניה נהפך הספר לרב מכר.

"אני מרגיש שהמון ספרות טובה נעלמה בתקופה של בין שתי מלחמות העולם, ולכן כל פעם שאני שומע על מישהו שנוסע או על מישהו שמכיר משהו שלא שמעתי עליו קודם, אני מיד מתעניין", מספר בראיון טלפוני מניו יורק דניס ג'ונסון, המו"ל בהוצאת מלוויל האוס והיוזם של תרגום הספר לאנגלית. "אחד הספרים הראשונים שפירסמנו היה בשיתוף עם מעצבת האופנה דיאן פון פרסטנברג. הוצאנו ספר על אחד מקרוביה שהיה רופא שעבד בכפייה באושוויץ. היא סיפרה לי על הנס פאלאדה ואמרה שהיא לא מבינה איך לא מכירים את הסופר הזה בעולם דובר האנגלית. התחלתי לחפש אותו וגיליתי שתירגמו חלק מהספרים שלו לאנגלית בשנות ה-30. מובן שכל העותקים אזלו מזמן, אבל ערכתי מסע ציד פרטי ומצאתי אותם. החלטתי שאני חייב להציל אותו מתהום הנשייה. באיזשהו שלב נתקלתי במעריץ של פאלאדה שתרגם את ?לבד בברלין' לאנגלית וחיפש הוצאה שתוציא אותו. זה אמנם היה תרגום גרוע אבל לפחות יכולתי לקרוא אותו באנגלית. כשגמרתי לקרוא אותו ידעתי שאני חייב להוציא אותו. ידעתי שהוא יגרום לאנשים לחשוב ושברגע שהם יגמרו את הספר הם יהיו חייבים לדבר עליו עם מישהו. הספר התקבל בצורה נהדרת. זה התחיל בביקורת ממש טובה ב'ניו יורק טיימס', ומשם זה התחיל לרוץ. ככה זה בהוצאה לאור, אתה מהמר ואתה חייב ללכת עם האינסטינקטים שלך. אבל המטרה שלנו לא היתה רק לפרסם ספר אחד של פאלאדה כדי שיהיה להיט. המטרה היתה להחזיר אותו לתודעה".

כשהוא נשאל מה לדעתו סוד הקסם של הספר על הקוראים, הוא אומר ש"אחד ההישגים של ?לבד בברלין' הוא שאינך יכול שלא לחשוב ?מה אני הייתי עושה במצב כזה? האם הייתי יכול להפגין אומץ שכזה?' לפעולת ההתנגדות של הזוג קוונגל יש השפעה מועטת, זה כמעט פאתטי, אבל הם יודעים שהם מסכנים את חייהם והם אכן משלמים על כך בראשם. קראתי את הספר לראשונה בתקופת הנשיאות של בוש, כשארצות הברית נהפכה למדינה מאוד מאוד ימנית. אני לא אומר שבוש נאצי, אבל אנשים רבים הרגישו שהארץ שלהם חומקת להם מבין האצבעות. ארצות הברית התנהגה בבריונות, והתקיפה ארצות שלא היה להן שום קשר לאירועי 11 בספטמבר. אלה היו רגעים מאוד חשוכים בהיסטוריה שלנו, במיוחד כשהתחלנו לגלות כל מיני אמיתות מפחידות על הממשל הזה. אני חושב שזה גם דבר שנתן תהודה לספר, אנשים דיברו על זה".

בכלל, הוא מוסיף, הסכנה של משטר פשיסטי אף פעם לא מתרחקת יותר מדי. "אחרי שקוראים את ?לבד בברלין' קל מאוד לדמיין את השכנים שלך בתור חלק מהדמויות, אתה חושב: ?יש לי שכן שהוא בדיוק כזה, יש לי שכן שיתנהג בדיוק ככה בנסיבות כאלו, איך אני אתנהג בנסיבות כאלו?' זה מה שאמנות גדולה עושה, ולכן אני חושב שזו יצירת מופת".

פאלאדה הואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים.

"אני חושב ש'לבד בברלין' הוא גם הכאה על חטא של פאלאדה, על כך שלא עשה יותר כדי להתנגד לנאצים. ובמובן מסוים אני רואה בספר הזה מעין מטאפורה אחרונה שלו. הרי מה עושים הגיבורים שלו כדי להתנגד למשטר? הם כותבים. הם אמנם כותבים גלויות, והמאבק שלהם מעורר רחמים בחוסר האפקטיביות שלו ובצניעות שלו, אבל הם בכל זאת מסכנים את חייהם בכתיבה שלהם. וזה גם מה שפאלאדה עצמו עשה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו