האל אינו מתגלה דרך העדה, אלא ליחידים העומדים כנגדה

על הצהרת בית-אל וה"תיאולוגיה החילונית" של הכומר הפרוטסטנטי בונהופר, ששילם בחייו על התנגדותו לנאצים

אדמיאל קוסמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדמיאל קוסמן

דיטריך בונהופר היה תיאולוג פרוטסטנטי ששמו כמעט לא ידוע בישראל. כדאי להציגו במיוחד עתה, משמלאו 77 שנה להצהרה התיאולוגית הידועה כ"הצהרת בית-אל", שבונהופר היה מיוזמיה, ומטרתה היתה התנגדות לשיתוף הפעולה של הכנסיות הפרוטסטנטיות עם השלטון הנאצי בגרמניה.

בונהופר נולד בברסלאו ב-1906. הוא למד תיאולוגיה בברלין, ואחר כך ינק את תורתו מקארל ברת, עד שאפשר לומר שעמדותיהם התיאולוגיות כמעט זהות. במרכז הצהרת בית אל עמדה ההתנגדות של ברת, בונהופר ואנשי "הכנסייה המוודה" (Bekennende Kirche), לרעיון הניתוק מ"הברית הישנה", שתפס אז תאוצה בין "הנוצרים הגרמנים" (Deutsche Christen). לא במקרה כמובן, הם קראו להתנתק ממקורות היהדות בד בבד עם תמיכתם בנאצים.

רעיון זה, של ניתוק ממקורות המקרא "השייכים ליהודים", אינו חדש במסגרת המאבקים הפנים-נוצריים. כבר במאה השנייה העלה אותו מרקיון, שהושפע מהגנוסיטיקנים. מרקיון טען כי ל"ברית הישנה" אחראי אל רע, בעוד שהברית החדשה ניתנה מידי האל הטוב. אף שדעה זו נדחתה ומרקיון נודה מהכנסייה בשנת 144, הרעיון עצמו לא נגנז לגמרי, והוא חזר ועלה בתולדות הכנסייה במסגרות שונות. גם בגרמניה של אותם ימים ניסו "הנוצרים הגרמנים" להחיותו, בהסתמכם בין השאר גם על הרנק, שסבור היה כי אף שעקרונית צדקה הכנסייה כשהתנגדה למרקיון, עתה הוכשרה העת לניתוק כזה.

"הצהרת Bethel" הראשונה (בית-אל הוא שמה של שכונה בבילפלד, ששוכן בה מוסד ותיק של הכנסייה האוונגלית) חוברה באוגוסט 1933. היא נשלחה בלוויית הקדמה של מנהל מוסד בית-אל, פרידריך פון בודלשוין (ששימש ראש הכנסייה האוונגלית), לעשרים מחשובי התיאולוגים. התגובות לנוסח זה היו ביקורתיות, ועל כן התארגנו אנשי הקבוצה לכתיבת נוסח מתוקן, שגרם לחילוקי דעות. בונהופר וחברו הרמן זאסה התנגדו לתיקונים, אך הוא פורסם בנובמבר 1933 וכונה: "גירסת נובמבר". הנוסח הנועז יותר, "גירסת אוגוסט", נגנז, ולא נודע לציבור אלא כשמצא אותו עורך כתבי בונהופר, אברהרד ביתגה, והדפיסו בין שאר כתביו ב-1959.

הואיל ורעיונות תיאולוגיים קשורים זה בזה, שאלת המוצא שבה עסקה ההצהרה לא נוסחה בבירור. לכאורה הוקדש הדיון לשאלה אבסטרקטית על יחסה של רוח הקודש לכנסייה. ההצהרה האשימה את "הנוצרים הגרמנים" באימוץ השקפות ספיריטואליות כפרניות, באומרם שרוח הקודש פועלת לא רק דרך הכנסייה אלא בדרכים רבות, כמו דרך הטבע ודרך ההיסטוריה (שהרי רק לאור טענה כזאת יכלו "הנוצרים הגרמנים" לומר שעליית היטלר היא פרי פעולתה של רוח הקודש). לעומתם טענה ההצהרה שרוח הקודש מתגלה אך ורק דרך הכנסייה, והניתוק מהמקרא הוא ניתוק ממקור החיות של הנצרות.

באופן מוזר זימן שר ההיסטוריה מקרה שבו העמדה השמרנית מסתירה מאחוריה עמדה ליברלית הקשובה לסבל הזר, שהרי מאחורי הוויכוח המופשט על עקרונות הנצרות הסתתר ויכוח אחר. הסיבה לכך ש"הנוצרים הגרמנים" תמכו בהתנתקות מהמקרא היתה קשורה להיענותם לנאציזם, שביקש לטהר את גרמניה משרידי היהדות. לעומתם חתרו ברת ובונהופר להציב את היהודים באופן סולידרי כשותפים שווים לנצרות בירושה המקראית. אמנם נכון שהיחשפותה של תיאולוגיה זו אצל אנשי הקבוצה היתה אטית וזהירה. ברת ובונהופר התחנכו על יסודות אנטישמיים (בתחילת דרכו של בונהופר אפשר למצוא ביטויים אנטי-יהודיים בדרשותיו), אך רגישותם המוסרית, משהזדהו עם סבל היהודים, היא שהניעה אותם לבסוף לזהות את האנטישמיות כמחלתה של הנצרות.

את הטענה בגלגולה האחרון, שעל הכנסייה להכיר עתה בלגיטימיות הפירוש היהודי למקרא ולראות ביהודים שותפים מלאים בירושה המקראית, לא היה אפשר לנסח ישירות בהצהרת בית-אל, ולכן נוסחתה פשרנית ומגומגמת. טענה גלויה זו לא זכה בונהופר לפגוש בחייו משום שהוא הוכרע בקרב עם הנאצים, כפי שיסופר להלן. אולם ברת, שגורש לשווייץ, פירסמה בגלוי ב-1938. הצהרה זו היא מן החשובות שאפשר להעלות על הדעת בתולדות היחסים הסבוכים של הנצרות והיהדות.

בונהופר נתן פומבי להתנגדותו להיטלר באומץ בלתי רגיל כבר בראשית דרכו. יומיים אחרי שהיטלר תפס את השלטון נשא בונהופר, שהיה אז כומר צעיר וביישן, דרשה ברדיו ובה טען בגלוי שעם התומך בהיטלר הוא עם של עובדי אלילים. הדרשה של בונהופר נקטעה בהוראה מגבוה, והמאזינים לא זכו לשמוע את סופה. בונהופר עזב את גרמניה ושימש כומר בלונדון, אך ב-1935 חזר לגרמניה כדי לפעול נגד המשטר הנאצי. הוא עמד אז בראש מוסד בלתי חוקי של ה"כנסייה המוודה" להכשרת כמרים, עד שהגסטפו סגר את המוסד ב-1938. בונהופר, שהחל את דרכו כפציפיסט, שינה עתה לגמרי את טעמו והצטרף למחתרת שתיכננה להתנקש בהיטלר (קשר המכונה "מבצע ואלקירי"). ב-1942 סייע בונהופר להבריח יהודים לשווייץ ומשנחשף הדבר - נתפס ונכלא. משנתגלה גם הקשר שלו ל"מבצע ואלקירי", נתלה יחד עם כמה מחבריו במחנה פלוסנבורג באפריל 1945.

אם נשוב עתה לאירוניה של שר התיאולוגיה, הרי היא זאת: אחת הנקודות שגרמו לרבים למצוא עניין במשנת בונהופר לאחר מותו היתה הערה גולמית שנמצאה בכתביו על "נצרות ללא דת". הערה זו הניעה רבים לפתח מעין תנועה של "תיאולוגיה חילונית". במקורה הופיעה הערה זאת במכתב לחברו ביתגה באפריל 1944, ובה גילגל את המחשבה שהגיעה השעה שבה מבקשי האל יבצעו מהפך נועז של שחרור מהכנסייה הנוצרית - מהפך דומה לזה שעשה פאולוס בשעתו כשטען שיש להשתחרר מה"כנסייה הישנה". בונהופר קבע במכתבו כי עתה ברור שאדם מאמין אינו יכול להצטרף לכנסייה, ושלהיות נוצרי משמעו עתה באמת לעמוד מחוץ לה. בונהופר מסתמך על הביקורת של ברת אבל מרחיק לכת ממנו. הוא כותב שהכנסייה הנוצרית מגלה עצלות בשימוש הנלוז שהיא עושה בשם האל, שהרי אין לשאת את שם האל רק כדי לבקש מחילה על רגש האשם, אלא שעל האל להניע את המאמין למימוש אקטיבי של הטוב.

הנה איפוא האירוניה הגדולה במה שאירע לאחר מות בונהופר: "התיאולוגיה החילונית" שעורר הרי היא היפוכה הגמור של הצהרת בית-אל. משמעה המדויק, למי שיורד לעומקה, הוא שהאל לעולם אינו מתגלה דרך הכנסייה; גם לא דרך העדה (כפי שניסה לטעון בונהופר בעבודת הדוקטורט שלו). האל מתגלה אך ורק ליחידים, למי שעומדים באומץ כנגד אטימות העדה - שאינה אלא עדר חסר פנים שנוכחות המסתורין האלוהי אינה יכולה מטבעה לשכון בתוכו. גם אם האל היה רוצה בכך, הוא היה מגורש מן העדר - שבוודאי מיד היה תולה אותו כדגל כוחני בדרכו אל המלחמה הבאה.

לו אפשר היה לקרוא את ביקורתו זו של בונהופר על הכנסייה - וכן על בתי הכנסת שלנו - באוזני הרבנים הראשיים שלנו; ולו אפשר היה לחדור לרגע ללבם עם המסר הנוקב הזה של מאמין דגול, העומד ברגעיו האחרונים על עברי פי פחת ומוסר נפשו על קידוש השם - אולי אפשר היה גם לקוות שנדע לנהוג באמונה אמיתית בשעה הקשה העומדת מולנו כיום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ