בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות ומכתבים למוסף ספרים

sfarim@haaretz.co.il

תגובות

מחוייבות לסיפור עצמו

בתגובה לרשימתו של אברהם זהר על הספר "נתק'ה: הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב" מאת נתק'ה ניר ("הארץ, ספרים", 4.8).

בטרם כניסתו לביקורת ישירה על ספרו של ניר, מחלק זהר את עולם ספרי המלחמה המוכר לו לשני מחנות: אלו הראויים ואלו שלא. במחנה הספרים הראויים מציין זהר מספר ספרי מלחמה אוטוביוגרפיים. במחנה הספרים שאינם ראויים מצטט זהר את דברי האלוף ישראל טל על ספרים ה"מייצגים את ערפל ההיסטוריה, שהוא רווי השמצות ושנאות". ללא שהיות מיותרות מוליך זהר את הקוראים היישר אל מקור הרע, ומנתב אותו אל "ספרי המחאה של הטוראים בעקבות מלחמת יום הכיפורים". זהר לא מסתפק בהגדרה כללית ומבהיר שכוונתו לספרי "על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור" (ספריית מעריב). הספר "על בלימה", טוען זהר, תולה באלוף פיקוד הצפון באוקטובר 73' (יצחק חופי) את האחריות לשליחת אנשים כקורבן למולך המלחמה. זהר מסיים ב"קריאת קרב": ספרים מהסוג הנ"ל הם "ההיסטוריה של ההיסטוריה", ובתרגום לשפת העם - הספרים הללו הם סוג של שכתוב עובדות, שהרי, כך זהר: "זוהי גרסתם של אנשים הרואים עצמם כשלוחים של לוחמי הקו הראשון, והללו לא תמיד עושים את מלאכתם ביושר וללא פניות".

בניגוד למה שכתב זהר, "על בלימה" אינו ספר מחאה של טוראים. מי שהתניע את המהלך לכתיבת הספר לא היו טוראים, אלא בעיקר שכבת מפקדי מחלקות הטנקים של חטיבה 188 (קצינים כולם) שנותרו בחיים. והם, קודם כל הם, בצוותא עם חבריהם הנופלים, בלמו עבור זהר וכל עם ישראל, את הקטסטרופה הבלתי נתפשת שעמדה להתרחש עלינו. בתחקיר לקראת כתיבת הספר ראיינתי 230 בעלי תפקידים וביניהם: קציני מטה חטיבתיים, מחליפו של המח"ט ההרוג, מג"ד, סמג"ד, שלושה מ"פים, צביקה גרינגולד (ההוא מ"כח צביקה", שהיה אחרי תפקיד מ"פ). חלקם המשיכו לשרת בצה"ל והתקדמו בסולם הדרגות (אלוף אחד, שלושה תא"לים, שני אל"מים).

בשום מקום בספר, בניגוד לקביעתו של זהר, לא הואשם חופי בהקרבת חיילי 188 למולך. באחד מפרקי הספר, "שאלות פתוחות", העליתי סדרת סימני שאלה נוקבים בדבר התנהלות הצמרת המדינית והצבאית. למרות שלל הסימנים הזועקים, למרות הפיתוי הגדול לצאת עם סימן קריאה וקביעה, לא עשיתי זאת. הותרתי את הסייפא של הפרק בבחינת סימן שאלה גדול, בלתי פתור, וביקשתי שמישהו יספק את ההסבר.

ספרי, לפי זהר, "רווי השמצות ושנאות". בין דפיו אכן משולבים לא מעט קטעי ביקורת על פעולות שעשו או לא עשו דרגים בכירים. אף לא אחד מקטעי ביקורת אלה נובע ממעיינות השנאה וההשמצה. הביקורת בספר היא עניינית. לעתים היא מלווה בכעס, אך לעולם היא מעוגנת בעובדות.

חלק ממקור הגינותו ויושרו של "על בלימה" נובע מחוסר מעורבותי האישית בקרבות החטיבה. במלחמה ההיא לא הייתי לוחם חטיבה 188. הוצבתי (עד פציעתי) כמפקד מחלקת טנקים דווקא בחטיבה 7. ועל כן הרגשתי מחויבות רק לסיפור עצמו.

אבירם ברקאי מחבר "על בלימה"

לרצות את השדולה היהודית

בתגובה למכתבו של פסח נבות "מר יעקבסון יסדר" ("הארץ, ספרים", 18.8).

מכתבו של נבות מגולל סיפור מעניין, אפילו פיקנטי, אך לוקה באי-הבנה של יחסי ארצות הברית והמדינה בדרך באותם חודשים קריטיים בין כ"ט בנובמבר לבין ה-15 במאי 1948.

קברניטי ארצות הברית אכן היו מוטרדים מהמצב המידרדר באירופה וחששו מאוד מאפשרות של פתיחת חזית חדשה עם הסובייטים במזרח התיכון. בשל כך, מחלקת המדינה האמריקאית התנגדה לתוכנית החלוקה בעקביות ונמנעה מלהפעיל את השפעתה כדי להשיג את הרוב הדרוש של שני-שלישים באו"ם. הנשיא טרומן הכריע בכל זאת בעד החלוקה, בציווי יועציו הפוליטיים בבית הלבן, שהזהירו שאם לא יתמוך, יפסיד את הבחירות לנשיאות.

מחלקת המדינה נלחמה נגד תוכנית החלוקה גם אחרי שנהפכה להחלטת האו"ם. העובדה שידם של היהודים היתה על התחתונה בחודשים הראשונים של המלחמה סיפקה לה את האמתלה (אין להרשות שתהיה "שואה שנייה" בפלסטינה) ליזום את תוכנית הנאמנות במארס 1948 - תוכנית שהנשיא אישר מראש.

הציונים היו מודעים לסחף בתוך הממשל האמריקאי, ולכן גייסו את אדי ג'ייקובסון (מר יעקבסון) כדי לשכנע את הנשיא טרומן שיקבל את חיים ויצמן. למעשה, טרומן הסכים עם עמדת מחלקת המדינה, ונמאס לו מהעניין הציוני. הוא הרגיש שכופים עליו ללכת נגד רצונו כדי לרצות את השדולה היהודית. פגישת טרומן-ג'ייקובסון כלל לא התנהלה על מי מנוחות כפי שמסופר במכתבו של מר נבות. מתיאורו של ג'ייקובסון עצמו אנו למדים שלמעשה היתה מריבה גדולה בין השניים, וטרומן נעתר לבסוף, בצירוף המלים:

"headed s.o.b O.K. you bald".

טרומן קיבל את ויצמן יום לפני שמחלקת המדינה הודיעה על תוכנית הנאמנות באו"ם. בזיכרונותיו טען כי המחלקה תקעה לו סכין בגב והפכה אותו לשקרן בעיני הציונים, היות שהבטיח יום קודם לויצמן שיישאר נאמן לתוכנית החלוקה. האמת היא שטרומן הרשה לעצמו לתת הבטחות לויצמן בלי ליידע כלל את מחלקת המדינה. זאת למרות שהסכים כמה שבועות קודם לכן שאם המצב בארץ ישראל ייצא מכלל שליטה, אז הממשל יזום את תוכנית הנאמנות, שפירושה למעשה, הקפאת המצב הקיים - המנדט הבריטי - ודחיית הקמת המדינות העצמאיות למועד בלתי ידוע.

פרופ' מיכאל י' כהן מחבר הספר "Truman and Israel"

*

בניגוד לכפי שנכתב ("הארץ, ספרים, 18.8) שמו של הספר "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה בגרמנית הוא

\ Jeder Stribt Fur Sich Allein Hans Fallada



יצחק חופי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו