"האיש ששתל עצים" מאת ז'אן ז'יונו | מפריח השממה

"האיש ששתל עצים" הוא סיפור קסום, מלא תום ומתיקות. אולם תומתו של הסיפור היא גם בעוכריו

נועה לימונה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נועה לימונה

האיש ששתל עצים ז'אן ז'יונו. תירגמה מצרפתית: אביבה ברק. הוצאת אסיה, 40 עמ', 69 שקלים

באחרית הדבר לסיפור המאויר של ז'אן ז'יונו, "האיש ששתל עצים", מספרת בתו של המחבר על תולדותיו אפופות הבלבול. ז'יונו חיבר את הטקסט משום שהתבקש מעורכי המגזין האמריקאי Reader's Digest"" לכתוב כמה עמודים לסדרה "הדמות המופלאה מכל שפגשתי מימי". לאחר ששלח את הסיפור הבדיוני לכתב העת, ואחרי שעורכיו הביעו את שביעות רצונם ממנו, קיבל ז'יונו המופתע מכתב נוסף מכתב העת, שכל כולו אכזבה, זעם ותוכחה. עורכי המגזין האשימו את ז'יונו בכך שבדה את הדמות הראשית של סיפורו הבדיוני וכינו אותו "נוכל".

מתברר שיכולת ההמצאה של ז'יונו היתה כה מוצלחת, שעורכי העיתון טעו לראות בבדייתו מקרה שקרה ושלחו את בודקי העובדות שלהם לאמת את פרטי הסיפור. עורכים אלה לא היו היחידים שהתבלבלו - מוציא לאור גרמני רצה לכלול את גיבור הנובלה של ז'יונו באנתולוגיה של אישים היסטוריים נכבדים, וביקש מז'יונו לשלוח לו תצלום של הגיבור. ז'יונו, שנהנה מהבלבול שעורר סיפורו, נענה לבקשה. הוא איתר תמונה של קשיש אלמוני כלשהו, ש"יציבתו מגושמת וגאה כאחד", וציין על צדה האחורי את שם גיבורו "אלזיאר בופייה". קוראים רבים טעו לראות באדון בופייה דמות היסטורית אותנטית, והיו אף כאלה שביקשו לארגן ביקורים תיירותיים לאזור בפרובנס שבו, לכאורה, התגורר. אפשר לייחס את הבלבול הרווח בנוגע לאותנטיות של המעשייה לסגנון הכתיבה: הסיפור מסופר בגוף ראשון, כאשר זהות המספר אינה מוזכרת, ופרטים ביוגרפיים מסוימים עשויים לרמוז לכך שז'יונו הסופר הוא גם המספר. בנוסף, אופיו התיאורי והיעדרן של תפניות דרמטיות בעלילה מעניקים לסיפור צליל של דיווח מתוך זיכרון, כך שקל לקרוא אותו כאוטוביוגרפיה ספרותית. אפשר להוסיף ולשער שהיתה זו גם המשאלה למצוא טוב בעולם ולזכות במעט אופטימיות שהטתה קוראים כה רבים להאמין שאלזיאר בופייה התקיים באמת.

הסיפור מתחיל בשנת 1910, כשהמספר, עלם צעיר, יוצא למסע רגלי בחבל ארץ שומם ופראי דרך פרובנס ועד למרגלות האלפים. בעמק הקירח, היבש והלא מיושב, שרק כמה חורבות מתפוררות מעידות על קיומה של ציביליזציה בעברו, מי השתייה שלו אוזלים. למרבה המזל, הוא פוגש באותו רגע את אלזיאר בופייה, רועה צאן מקומי, שלוקח אותו למעיין נסתר. המספר הסקרן שוהה בחברת בופייה כמה ימים, ולומד שלאחר שהתאלמן, פרש האדם הערירי והשתקן הזה מחברת בני האדם והקדיש את חייו, בפשטות וללא יומרה, לנטיעת עצים.

המספר עוזב את בופייה ושב לביתו, ומאוחר יותר מגויס להילחם במלחמת העולם הראשונה. ב-1920, המום ומדוכא מזוועות המלחמה, הוא חוזר למקום מושבו של בופייה, בלי לדעת אם ימצא אותו חי או מת. לתדהמתו, הוא רואה את בופייה, שנהפך מרועה צאן לכוורן, מוקף בחורש צעיר, שאפיקי מים עוברים בו. הוא הצליח לשקם את המקום, ללא כל עזרה מבחוץ. מאז שב המספר בכל שנה לבקר את בופייה, ובכל פעם הוא נוכח בפלא שהניבה התמדתו של האיש - יערות מופיעים היכן שהיתה שממה, מים זורמים בערוצים היבשים וכפר מלא חיים קם היכן שהיו חורבות נטושות.

ז'יונו תיאר את הסיפור כמשל, המבקש להדגים את יכולתו של אדם אחד להשפיע על המציאות לטובה. "משהזכרתי לעצמי כי כל זה היה מעשה ידו ונפשו של האיש הזה", אומר המספר, "הכתה בי ההכרה כי אפשר שבני האדם יהיו יעילים כמו אלוהים בתחומים שונים ולאו דווקא בהרס".

הסיפור על האיש ששתל עצים תורגם לשפות רבות וז'יונו התיר להפיץ אותו ללא הגבלה כשהוא מוותר על התמלוגים מהפצתו. מחוץ לצרפת זהו סיפורו המפורסם ביותר של ז'אן ז'יונו (1895-1970), שחיבר יצירות רבות ומוערכות והיה, בעקבות השתתפותו במלחמת העולם הראשונה, פציפיסט, הומניסט ואוהב טבע, שרצה לגרום לאנשים לאהוב עצים ולעודד את נטיעתם.

"האיש ששתל עצים" הוא סיפור קסום, וגרסתו העברית, בתרגומה המצוין של אביבה ברק ובלוויית האיורים היפים של קרן תגר, מלאת תום ומתיקות. אבל תומתו של הסיפור היא גם בעוכריו. כשהתפרסם, ב-1953, היה בכוחו לעורר השראה ולהביא לתשומת לב הקוראים את החשיבות שבנטיעה ובשימור יערות. היום, כשהתנועה האקולוגית כה מפותחת, כשהמודעות לסכנות ההתחממות הגלובלית כה נפוצה, וגם כשידועים כבר הכוחות הפוליטיים והכלכליים החזקים שהתנועות הירוקות מתמודדות אתם, קשה לראות כיצד סיפור תמים על אדם אחד ויער אחר יכול לעורר את אותן התגובות הרגשיות שגרם בזמנו. הסיפור של ז'יונו הוא סוכרייה מתוקה ונעימה לחך, אך עוקצו הביקורתי, שיש לברך על השפעתו בעבר, איבד היום מעוצמתו.

L'homme qui plantait des arbres \ Jean Giono

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ