אפרת אסקירה
אפרת אסקירה

ג'ולייט, הגרסה העירומה ניק הורנבי. תירגמו מאנגלית: אילת אטינגר ואהד זהבי. הוצאת מודן, 255 עמ', 88 שקלים

ספרו השביעי של ניק הורנבי, "ג'ולייט, הגרסה העירומה", אנוס לנהל דיאלוג עם הספרים של הורנבי שבאו לפניו. ככה זה, אף ספר הוא לא אי ולבני הזקונים שמור עונג הירושה של תקנים שיצרו אחיהם הבגירים. ב"ג'ולייט, הגרסה העירומה", הייחוס המשפחתי מובהק אף יותר ממה שאפשר היה לצפות. לעתים קרובות, הקריאה בו יוצרת תחושה של ביקור טעון אצל דמויות ונושאים מוכרים, שנוצר במיוחד כדי להשתחרר מעולם לטובת משהו אחר, מגובש הרבה פחות.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה" מציג בהדרגה את גיבוריו. ראשית, ישנם דנקן תומפסון ואנני פלאט מעיירת החוף גולנס שבבריטניה, בני 40 בערך ובני זוג זה 15 שנים. דנקן ואנני יצאו למסע באמריקה בעקבותיו של המוסיקאי הבדיוני טאקר קרואו. ב-1986, מעט אחרי צאת אלבום האולפן השישי שלו, פרש קרואו מהחיים הציבוריים. אף שהאלבום, "ג'ולייט", נכלל בדרך כלל ברשימות מאה אלבומי הרוק הטובים ביותר של המגזינים הנחשבים, קרואו פחות או יותר נשכח. דנקן הוא המעריץ הגדול ביותר שלו. יש לו את כל הבוטלגים שלו, ואתר המעריצים שהוא מפעיל הוא מקום המפגש העיקרי של מעריצי קרואו בעולם. "קרואולוגים" הם מכנים את עצמם.

אחד האתרים החשובים במסעם של דנקן ואנני באמריקה היה תא שירותי הגברים במועדון הופעות במיניאפוליס, שבו, ככל הנראה, עבר קרואו התגלות שהובילה לפרישתו. האתר האחרון היה פיסת המדרכה מחוץ לביתה של דוגמנית העבר, ג'ולי ביטי, בסן פרנסיסקו, שהפרידה ממנה היתה ההשראה ל"ג'ולייט". אנני החליטה לפסוח על הבהייה בביתה הריק של ביטי. השלב הזה של המסע החל לעורר בה תחושה שביזבזה על דנקן ועל הרומן שלו עם קרואו את החלק האחרון של מיטב שנותיה, ואולי גם את הסיכוי האחרון שלה להרות.

כשדנקן מהרהר ב"ג'ולייט" מחוץ לביתה של ביטי, ומציין לעצמו שהאלבום הוא אוסף שירים "אפל, עמוק ושלם יותר מ'Blood on the Tracks', שהוערך יתר על המידה", מתחזקת התחושה שאולי אנני לא טועה. לא ייתכן שבהשוואה ילדותית כזאת מסתכמת הידענות המוסיקלית של הורנבי, וקשה להאמין שהורנבי התעצל עד שהיה צריך לקחת מבוב דילן כדי לתת חיים למוסיקאי שהמציא. סביר יותר להניח שמדובר בבדיחה על חשבונו של דנקן, כזו שמבהירה שהוא אינו הגיבור העיקרי של הסיפור הזה.

אלא שאנני לא נותרת גיבורה יחידה לאורך זמן. בעקבות ביקורת חדה שהיא נגררת לפרסם באתר של דנקן, בעיקר כדי להרגיז את בן זוגה, טאקר קרואו בעצמו שולח לה מייל והם פותחים בהתכתבות. הורנבי מסביר שקרואו הידרדר לאנונימיות יחסית, ושלמעשה, גם בימי תהילתו הגדולים ביותר, לא העפיל לרמות פרסום שגוררות בהכרח ניתוק קשר עם בני תמותה רגילים. אבל התירוץ אינו משכנע. הנימוק ליצירת הקשר בין טאקר לאנני שרירותי והוא נותר לא סביר. טוב היה לו תואר בקווים פנטסטיים יותר, כמימוש חלום של גיבורה שבורחת לתוך רומן מדומיין עם כוכב רוק שבן זוגה מעולם לא הצליח להיות, ואל חיים שתמיד ביקשה לעצמה.

אך המפגש בין אנני לטאקר לא נועד לסייע לאנני. העסקים של נשים לאות שחולקות את חייהן עם גברים אובססיביים על סף גיל העמידה כבר אינם מעניינים את הורנבי. מעניינים אותו יותר עסקיו של האמן המסוכסך עם עברו ועם היצירה שלו, ולכן גם עם מעריציו. מוקד העלילה וההזדהות של "ג'ולייט, הגרסה העירומה" עובר הסטה אל טאקר קרואו: ימיו העוברים בבטלה ובקריאת ספריו של צ'רלס דיקנס וסופרים קאנוניים אחרים מהמאה ה-19, מערכות היחסים שהרס עם נשותיו לשעבר וילדיו המבוגרים, ומערכות היחסים שהוא מטפח עם בנו ג'קסון בן השש ועם השכן שלו ג'ון (שזכה לכינוי קאקר בעקבות טעות בזיהוי של מעריץ קרואו עם מצלמה דיגיטלית. באנגלית קוראים לו פאקר, קיצור של טאקר המזויף - לפעמים אין מנוס מגמגומים בתרגום). שני אלה משמשים כשני סייד-קיק אפקטיביים למטרות סנטימנטליות והומור, מחמיאים לדמותו של קרואו ומסייעים לבסס את מעמדו כגיבור האמיתי של הספר.

הורנבי בקיא בניואנסים של תעשיית ההערצה, שבה טיפל בחן אמפטי בכמה מספריו המוקדמים ("נאמנות גבוהה", "קדחת המגרש" ובמידה מסוימת גם ב"על הילד"). אך ב"ג'ולייט, הגרסה העירומה" הוא עושה מעשה של נרקומן משוקם, ומתביית על נקודות התורפה של ההערצה כדי לשים אותה ללעג ולהציגה כחסרת תוחלת כמעט לחלוטין. אולי כשלב הבא ביצירתו, אולי כניסיון אוטוביוגרפי או רק במטרה לגוון את עבודתו, הורנבי מבקש לעבור לדון באמן וביחסו ליצירה, אך נראה שהוא סבור שיוכל לעשות כן רק על ידי ביטול העיסוק בחוויית הצריכה.

כאן מדובר בכפיות טובה מופגנת כלפי דנקן וכלפי יתר הדמויות הדומות לו בספריו הקודמים של הורנבי, המצחיקות, המתוסכלות והמודעות למגבלותיהן; אך גם כלפי אנני, שזוכה להיות מניעת העלילה רק להבזק של רגע ומיד לאחריו נזנחת לטובת גבר חדש. כל אלה מאכזבים במיוחד, מכיוון שהורנבי אינו מצליח להגיש טיפול מורכב בהתחבטויותיו של טאקר, שנקראות כביטוי של חוסר ביטחון תחרותי וילדותי. גם לפתרון שאלת המעמד של יצירת אמנות במרחב שכולל את היוצר אותה, הצורכים אותה והקאנון התרבותי שמכיל אותה, מוצע לבסוף ניסוח לא מעניין, שמסתכם בשמרנות תבוסתנית בסגנון "זה אמנם לא דיקנס, אבל ניחא".

Juliet, Naked \ Nick Hornby

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ