ברחוב הרגשתי יותר טוב

"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג' אורוול מתאר היטב את העולם, כפי שהוא נראה מהחווק הנמוך ביותר בסולם החברתי. "הרחוב" של סופר היידיש ישראל ראבון עשוי להסביר מדוע בכלל בוחר אדם להיות שם

בני מר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני מר

דפוק וזרוק בפריז ובלונדון, מאת ג'ורג' אורוול, תירגמה מאנגלית סמדר מילוא, הוצאת כנרת, 2010, 239 עמודים

לפני זמן קצר התפרסמה ב"הארץ" ידיעה מאת אלי אשכנזי על "נופשים שהתארחו במלון ("מגדלי המלכים" בטבריה) בסוף השבוע, (ו)נחרדו לגלות את צוות העובדים שוטף בחניון את הכלים שבהם סעדו בעזרת צינור מים" (23.8). הידיעה התפרסמה בדיוק בזמן שקראתי ב"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" ואמרתי שוב ושוב בלבי: כמה טוב שהיום אין דברים גרועים כל כך, כמו המלון שג'ורג' אורוול עבד בו בפאריס בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. "הקפטריה שלנו היתה מרתף אפלולי שמידותיו כשישה מטרים על שניים וגובהו כשני מטרים וחצי. כה גדוש היה... שבקושי יכולת לזוז שם בלי להיחבט במשהו. התאורה באה מנורת חשמל עמומה יחידה ומארבע או חמש להבות גז, שפלטו אל חלל החדר אוויר אדום לוהט. היה שם מדחום, והטמפרטורה לא ירדה מעולם מתחת ל-43 מעלות".

אורוול ממשיך ומתאר - בפירוט ובדיוק (שעובר היטב לעברית בתרגום החדש של מדר מילוא) - את העולם, כפי שהוא נראה מהחווק הנמוך ביותר בסולם החברתי. ומה שרואה שוטף כלים, בחניון או במרתף, אינו דומה למה שרואה טבח או מלצר, קל וחומר אורח במלון. קשה להאמין לתיאורים הנוראים של הספר, אבל אורוול מצליח להפנט את הקוראים וללוות אותם אל התופת. המרתפים שלו אכן ראויים למטאפורה הזאת, גם אם הגיהנום נמצא ממש מעבר לגן עדן.

"היה משעשע לראות את המטבחון המטונף ולחשוב שרק דלת אחת כפולה מפרידה בינינו ובין חדר האוכל. שם יושבים האורחים במלוא הדרם - מפות שולחן צחות ללא רבב, אגרטלי פרחים, מראות ותבליטים מוזהבים וכרובים מצוירים; וכאן, מהלך צעדים אחדים בלבד, אנחנו בתוך הזוהמה המחליאה שלנו.... עד הערב לא היה זמן לטאטא את הרצפה ואנחנו החלקנו עליה בתוך תערובת של מי סבון, עלי חסה, פיסות נייר ומזון רמוס. תריסר מלצרים שפשטו את מקטורניהם וגילו את בתי השחי המיוזעים שלהם ישבו אל השולחן ועירבבו סלטים ותקעו את אגודליהם בתוך כדי השמנת. בחלל עמד ריח מזוהם, מעורב, של מזון וזיעה".

מעבר לדלת, אף אחד מהאורחים אינו רוצה לדעת מה נעשה בצד האחר, שאינו מרוח בחמאה. בצד הזה העוני מנוול: הפועלים השחורים אינם מדברים זה עם זה, אלא מקללים ("בשעות העומס היו כל העובדים כאחוזי טירוף וגידפו כמו שדים"); מזלזלים זה בזה, נוהגים בגסות ובחוסר הגינות ("אתה חושב ששוטף כלים יכול להרשות לעצמו להיות הגון?"). אורוול מציג את "השפלות המיוחדת של העוני... התחבולות שאתה נאלץ לנקוט, הקטנוניות המורכבת", של מי ש"מחזור חייו נע בין עבודה לשינה (ו)אין לו כמעט פנאי לחשוב וכמעט שאין הוא מודע לעולם שבחוץ".

אבל "העולם התחתון" הזה נוכח ועוד איך בחיי הבורגנות, גם אם היא אינה רוצה לראותו. אם יש מטאפורה בספר, הרי היא: "בכל פינה מאגפי העובדים הלך הלכלוך והרקיב - עורק לכלוך סמוי מן העין, שנמשך והולך בתוך המלון הגדול והראוותני כמו מעיים בגופו של אדם". הלכלוך הזה פוגע גם באורחים. אורוול משתמש בכלים של עיתונאי בעבודתו הספרותית, וכך הוא מרשה לעצמו להעלות פה ושם הרהורים ומסקנות, המשקפות את השקפותיו החברתיות. אין שום צורך בעבדותו של שוטף הכלים, הוא כותב בפרק 22, כשם שעמלו של מושך הריקשה אינו נחוץ באמת.

"שוטף הכלים הוא עבד של בית מלון או מסעדה, ועבדותו חסרת טעם פחות או יותר. כי אחרי הכל, האם יש צורך של ממש בבתי מלון גדולים ובמסעדות פאר? אלה אמורים לספק מותרות, אבל לאמיתו של דבר אין הם מספקים אלא חיקוי זול ועלוב שלהם... בית מלון מהודר הוא מקום שמאה אנשים עובדים בו בפרך כדי שמאתיים יוכלו לשלם מחירים מופקעים תמורת דברים שבעצם אין להם צורך בהם. אילו קיצצו בתי המלון והמסעדות בהבלים ועשו את העבודה ביעילות ובפשטות, ייתכן ששוטפי הכלים היו עובדים שש עד שמונה שעות ביום במקום עשר עד 15".

מובן שאורוול מבטא בזה רעיונות סוציאליסטיים מוכרים, אבל מי שתקף אחר כך בחריפות, ב"1984", את הקומוניזם, כתיבתו ייחודית וביקורתית גם בספר הזה, שראה אור 16 שנים לפניו. ב"דפוק וזרוק" הוא מנפץ אפילו את המיתוס על אחווה מעמדית. זלזול הדדי וברירה טבעית שולטים גם במעמדות הנמוכים, ואפילו קבצן יכול ללעוג ליהודי. היהודי, בספר הזה של אורוול, הוא שם נרדף לנוכל ורמאי. כאלה הם כל היהודים המופיעים בו; כולם שותפים ב"שפלות המיוחדת של העוני".

לאחר שארמני אחד מעובדי המלון מרמה אותו, כותב אורוול: "כשהכרתי אותו הבנתי את כוחה של האימרה: ?בטח בנחש ולא ביהודי, וביהודי ולא ביווני, אבל בארמני אל תבטח". לימים, ב-1945, פירסם אורוול את המאמר "אנטישמיות בבריטניה", ובו היכה בעקיפין על חטא האזכורים השליליים שלו עצמו, בין השאר ב"דפוק וזרוק". "אחרי 1934... הכנסת דמות לא סימפטית של יהודי לרומאן או לסיפור קצר החלה להיחשב כאנטישמיות" (מתוך "מתחת לאף שלך", בתרגום יועד וינטר-שגב; "אחרי 1934" מתייחס כמובן לעליית היטלר לשלטון, אבל גם לשנה שבה התפרסם "דפוק וזרוק").

המאמר החשוב הזה נחתם במלים: "שלאנטישמיות יהיה ממש ריפוי, ללא ריפוי המחלה הגדולה יותר של לאומנות, בזה אני לא מאמין". הקשר אינו מקרי: כשם ש"דפוק וזרוק" נגוע באנטישמיות, כך הוא נגוע בלאומנות: כל הזרים מצוינים בו על ידי הלאום, והצרפתים מצוירים כקריקטורה של לכלוך וניצול. כשהוא עובר את התעלה נעשה אורוול, לזמן מה, פטריוט אנגלי, ואחרי שיטוט ראשון בלונדון הוא מתרשם ש"הכל היה הרבה יותר נקי ושקט ומשמים".

אבל דווקא באנגליה, כמעט-מולדתו (הוא נולד ב-1903 בהודו הבריטית), נעשה אורוול חסר בית. עד מהרה הוא נהפך לנווד, אחד מ"שבט של אנשים, עשרת אלפים במספרם, הצועדים לאורכה ולרוחבה של אנגליה כמו יהודים נודדים". כאן מנסה אורוול להסביר "מה מניע אדם לקום ולשוטט בדרכים", ותשובתו מטריאליסטית מדי: "מפני שיש חוק שמאלץ אותו לעשות כן. אדם חסר כל, אם אינו נתמך על ידי הקהילה, יכול לקבל סיוע רק בבתי מחסה, ומאחר שכל בית מחסה נותן לו קורת גג לילה אחד בלבד, הוא חייב להמשיך לנוע".

אבל מדוע בעצם נהפך אדם לחסר כל? ומדוע אינו נתמך על ידי הקהילה? ולמה צעיר בריטי משכיל, כמו אורוול, בוחר לצאת מהקהילה? אורוול אינו עונה בעצם בספר על השאלה המהותית הזאת. מצבו מידרדר מאליו כי קל להידרדר: "אשר החילות לנפול - נפול תיפול"; אבל מדוע הוא מתחיל ליפול? אורוול אינו עונה על השאלות "מנין בא ולאן אתה הולך", שמניעות את רוב הרומאנים. אין שם אקספוזיציה או אחרית דבר לעזור לקוראים לענות על השאלה הזאת, והיא אכן צריכה להישאר פתוחה.

ספר אחר, שנכתב במקום אחר קצת לפני "דפוק וזרוק", עוזר לחדד את השאלה. זה הרומאן המודרניסטי של ישראל ראבון, בן דורו של אורוול (1900-1941), "די גאס" (הרחוב), שראה אור בלודז', ביידיש, ב-1928 (שלא כמו "דפוק וזרוק", יצירת המופת הזאת התפרסמה רק פעם אחת בעברית, בתרגומו של ק"א ברתיני, וראוי מאוד להוציאה שוב לאור). כמו "דפוק וזרוק", גם הרומאן הזה הוא מדריך רחוב ותחריט-תצריב עמוק של העוני ושל הנווד העירוני. ראבון ואורוול לא הכירו כמובן זה את זה, אבל בין שתי היצירות נמתחים קווי דמיון ברורים בעיקר בדמות המספר, צעיר אינטליגנטי, והטיפוסים שהם אוספים במהלך שיטוטיהם. המספר של ראבון הוא חייל משוחרר שמנסה לחזור לבית הוריו ומוצא שהושכר לזרים. מאז הוא מתמסר לרחוב, מבחין והולך "שאנושיותי המעטה מתחילה למות בי". הוא משוטט לעת ערב, ומכל עבר נועלים את שערי הכניסות. "צלצול המפתחות רעש באוזני ברשעות ובארסיות. נעלו אותי ברחוב. אל כל אשר אלך יהיה תמיד רחוב אחר רחוב".

אורוול מספר: "בוקר אחד ניסינו לקבל עבודה בתור ?שלטי פרסומות מהלכים'". אבל הוא נואש מהתור ומהתנאים הגרועים. המספר (האנונימי) של ראבון אינו מתייאש, והוא משתכר מעט תמורת הליכה ברחוב עם "צעצוע כזה", ראש נמר המפרסם קרקס. הוא נקלע להפגנת פועלים ונבלע בהמון, שנעשה מסוכן יותר ויותר. ראבון עומד כאן על הסכנה בהמון, שאורוול דווקא מנסה ללמד עליו זכות: "הפחד מפני האספסוף מקורו בדעה קדומה", הוא כותב. "המשכיל מצייר לו בדמיונו אספסוף של תת אדם שמבקשים להם רק יום חופשה אחד כדי לשדוד את ביתו, להעלות את ספריו באש ולשלוח אותו לעבוד באיזה מפעל או לנקות בתי שימוש".

"הרחוב" הוא יצירה לירית ואינדיווידואלית יותר מ"דפוק וזרוק" הכמו-עיתונאי והמגויס פוליטית. הוא גם מגיע נמוך יותר. בגלל יהדותו הוא אינו מתקבל לעבודה בצרפת: "הודיעו לי שאני עומד בדרגה נמוכה יותר מכל האנשים הרעבים הללו, מכל מחוסרי העבודה, פשוטי העם והעמלים". אבל הידיעה הזאת אינה מחזירה אותו אל הרחוב היהודי, שבו ימצא לפחות "הקדש" ובית תמחוי; אין בספר הזה ולו אזכור אחד לבית כנסת. גם הוא, כמו אורוול, בוחר שלא להיות נתמך על ידי הקהילה. המספר של "הרחוב" הוא צעיר יהודי תלוש, שאינו מוצא את מקומו בפולין החדשה, ובדרכיו הוא פוגש יהודים זרים לאחיהם, כמותו. יאזון האתלט בקרקס, למשל, אומר לו: "מה רע להיות אתלט? היום אתה בלמברג, מחר בלודז', ומחרתיים בבודאפשט. היום אתה יהודי, מחר - צ'כי, מחרתיים הולנדי.... מי שחי אפילו שנתיים בקרקס, לא יהיה עוד אדם מיושב!"

הרצון שלא להיות אדם מיושב, ולא האטוויזם היהודי-הנוודי, מניע את המספר לומר "ברחוב הרגשתי את עצמי יותר טוב". אין זה אומר כמובן שהוא מרגיש טוב ברחוב: "הרחוב", כמו "דפוק וזרוק", אינו חוסך תיאורי זוועה, אבל בו הוא מרגיש "יותר טוב" מאשר בבית, בין בני עמו ומקומו. אשה שהוא פוגש בדרכו כותבת לו "אני מתפללת לאלוהים שאחרי מותי לא אימצא בין המאושרים והשבעים, אלא בין אלה שסבלו ונאבקו עלי אדמות". נדמה שראבון ואורוול בוחרים בכוונת תחילה להיות במקום הזה, כדי להגיע עד לגבול ולעבור אותו, כדי לחפש את המעמד המיוחד של סופר-משורר. והרי מישהו כבר כתב (בתהלים סט, ט): "מוזר היתי לאחי ונכרי לבני אמי".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ