הפלגה ממרחקים אל הגן

אידה פינק העבירה לסיפוריה את המראות והקולות של עיירת הולדתה זבראז', עד שנדמה כי העיירה עצמה התרוקנה מהם. מסע ספרותי אל מקורות ההשראה הצבעוניים של כלת פרס ישראל

רוחמה אלבג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוחמה אלבג

"תחילת הדרך נעלמה בזיכרון... זכורה אוושת העצים בסמטת המנזר, אבל נעלם המעבר דרך העיר ודרך הגשר שהיה עלינו לחצות". כך משחזרת הסופרת אידה פינק את רגעי הפרידה מעיירת הולדתה ונעוריה, המקום שאליו היא שבה במסע פואטי נפתל בכחמישים שנות יצירה. כשזבארז' נעזבה בכפייה במלחמת העולם שנייה ונותרה אי-שם מאחור, החל גם המסע בעקבות הזיכרון החושי של מי שלא ויתרה על מראה פרח וקשב לאדוות הנהר גם ברגעי האימה הקשים ביותר.

זבארז' שבמחוז טרנופול בגליציה המזרחית, כיום באוקראינה, הוא אזור המשופע במאות כפרים ועיירות המקיפים את העיר הגדולה והמפוארת טרנופול, המוכרת כאחד ממרכזיה החשובים של תנועת ההשכלה. כמה ממשכילי העיר הידועים - יוסף פרל ("מגלה טמירין"), ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק) ושלמה יהודה רפפורט (שי"ר) - השפיעו ללא ספק על הצביון התרבותי של רבות מהקהילות היהודיות במזרח אירופה במאה ה-19. ברצועה לא גדולה זו, שעל גבול רוסיה, בלטו שלוש ערים חשובות: ברודי, למברג וטרנופול, ובה חיו בכפיפה אחת חסידים, משכילים וציונים, מתבוללים שנטו לתרבות הפולנית, עניים ועשירים, סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. ערים אלה היו מעין ערי בירה לעשרות יישובים כפרמישלן, רוהטין, זלוצ'וב, בוצ'אץ' ועוד. כמעט בכל אחת מהעיירות הזעירות הללו צמחו אישים בעלי השראה וכשרון שהשפיעו על חיי הרוח החדשים שהחלו לנשוב באירופה.

בשרשרת היישובים הציוריים הללו נמצאת גם העיירה זבארז' שלגדות נהר הגניזנה, אחד מיובליו של הדנייסטר, עיירת הולדתה של הסופרת אידה פינק (1921), כלת פרס ישראל לספרות לשנת 2008. הסופרת שנולדה כאידה לנדאו היא נצר למשפחתו של יחזקאל לנדא, בעל "הנודע ביהודה", שהיה דיין בברודי ולמעלה משלושים שנה שימש רבה של העיר פראג. מעיירה זו בא גם הבדחן הידוע וולויל זבראז'ר (בנימין זאב אהרנקראנץ), משורר עממי, שכמה משיריו, כמו "מקל חובלים" ו"מקל נועם", היו מושרים בפי כל. הוא עזב את זבארז' והצטרף לחבורת "זמרי ברוד", שהחלה את צעדיה בבית שטוק, אבי אבותיו של דב סדן, ויחד עמם הגיע ליאסי שברומניה ושם הקימו עם אברהם גודלפאדן את התיאטרון היידי.

יהודים התיישבו בזבארז' החל במאה ה-15, ובין שתי מלחמות עולם היו חתך מייצג של האוכלוסיה היהודית בעיירות הסביבה: חסידים, משכילים ובעלי מקצועות חופשיים כרופאים, עורכי דין, וטרינרים, רוקחים ובעלי עסקים. ארבעה מתוך שישה מפעלים היו שייכים ליהודים והעיירה התהדרה אף בשופט אחד. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוקם בעיירה קן "השומר הצעיר", שריכז בתוכו מאות צעירים מכל השכבות ושלח בתום המלחמה קבוצה ראשונה לארץ ישראל. בעיירה הוקמו סניף "ויצ"ו" וסניף "גורדוניה", שהמשיך בפעולותיו עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

היו שם "חדרים" וגני ילדים, ספרייה וקבוצת תיאטרון בניהולו של ד"ר ניסן שפייזר. בית הספר העברי החשוב היה "חינוך", שנוסד ב-1907, ורבים מתלמידי הגימנסיה הפולנית "סנקביץ'" הצטרפו אחר הצהריים ללימודי עברית נוסף לקורסי אגודת "עבריה" ללימוד השפה העברית. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו לאזור שהיה בחסות רוסיה אלפי פליטים ממערב פולין, ותושבי זבארז' סייעו למאות מהם מתוך ביטחון שהם בצד המוגן. העיירה, שבין שתי מלחמות העולם היתה שייכת לפולין וקודם לכן לאוסטרו-הונגריה, מנתה ערב הכיבוש הגרמני למעלה מחמשת אלפים יהודים.

הבנות לבית לנדאו - אידה ואלזה - נולדו לאם שבאה לזבארז' מווינה ולימדה מתמטיקה וטבע בבית ספר תיכון בעיירה. האב, לודוויג לנדאו, למד בווינה ושב כרופא לעיירת משפחתו מדורות. האחיות למדו בבתי ספר פולניים וחיי המשפחה התנהלו ברווחה ובנחת שתמו במבצע ברברוסה. או אז נאלצה אידה פינק לקטוע את לימודי המוסיקה שלה בקונסרבטוריון של למברג (לבוב), לא לפני שהיתה עדה לפוגרום שערכו התושבים המקומיים ביהודים.

היא שבה ל"בית חד-משפחתי רחב ידיים הנמצא בבוסתן שבו שבעים ושמונה עצי פרי", בית שבו "היו חיים מאושרים", כדבריה בסיפור "מאחורי הגדר החיה", העוסק בתקופת הכיבוש הגרמני בזבארז', שרב בה הפחד, וההולכת ומתרוקנת מיהודיה.

עוד בטרם ימלאו לה עשרים מצאה עצמה פינק כלואה בתוך מציאות ישנה-חדשה. הבית והבוסתן הגובל במטע התפוחים של השכנים הפולנים, קרובי משפחה, מכרים, רחובות וסימטאות, הכיכר, המנזר והנהר, נופים וחילופי העונות - הכל מוכר אך עטוף בדוק של חרדה שהחמיר באקציות, לאחר שקרובי משפחה לא שבו, שאמן מתה, לאחר הגירוש למחנות ולמקומות הקטל בשדות וביערות, היציאה למחנות עבודה. בחלוף הזמן עברו להתגורר בגטו שרוכזו בו יהודי העיר הנותרים.

כל אותה תקופה ניסו להמשיך את חייהן ולנסות למצוא מוצא. בסיפור "עזיבתו של מיכאל" מציע האב לאורח מיכאל "להוציא את הגרמנים משדה הראייה... לשם כך צריך אדם להיות בעל מבנה נפשי מיוחד", עצה שעתידה להנחות את אידה פינק במנוסתה. מבת בית בזבארז' נהפכה לפליטה פולנייה המתגוררת בשטחי גרמניה. אידה פינק ואחותה ניצלו בזכות תושייתן וגם בזכות תעודות שהשיג אביהן, שהיה בעל קשרים עם "אישיות מהימנה" כלשונה.

מסע ההימלטות מן העיירה מתואר בסגנון "הכפול" האופייני לה, איפוק ופיוט, דיוק וכאב, בספרה האוטוביוגרפי "נלך בלילות, נישן בימים" (1993). בזכות התעודות האריות שהונפקו בשנות הכיבוש הגרמני הצליחו האחיות לרכוש זהות חדשה, בכמה וכמה מובנים. כך למשל, שמותיהן הוחלפו, ואידה נקראה מארישה (שם שעד היום דבק בפי אחותה, הפונה אליה כמארישה). בתום המלחמה מצאו הבנות את אביהן, שניצל בסיוע מכרים שהתגוררו בכפר ליד זבארז'. האב שהיה רופא כללי ניהל מחלקה בבית החולים בקלוצקו הסמוכה לווראצלב, שבה התגוררה אידה פינק, ואילו אחותה עברה לוורשה.

הפרידה הבהולה מזבארז' הותירה את העיירה כביכול מאחור, אולם היא הלכה ותפחה בסיפורים קצרים שפינק החלה לכתוב שנים ספורות לאחר תום המלחמה, בעיקר מתוך רצון לשמר את רגעי החסד והאושר, את רגעי היופי ואת רגעי האכזריות. משעה שגמלה בלבה ההחלטה לכתוב את קורותיה ולשמר את זיכרון העולם מלא החמדה, ובד בבד גם את רגעי קריסתו, ניכר כי נצמדה למראות ולקולות, למצבים אנושיים ולדמויות, שבנסיבות הטראגיות הללו נהפכו לאנשים ומעשים חד-פעמיים בתולדות האנושות. אותם הפכה לחומרי יצירתה, למרות המשקעים שהותירו האובדן והמוות.

באחד מדברי ההערכה של הסופר דן צלקה על יצירתה כתב "איש אינו עתיד להינצל באמת". התערובת האבסורדית שבסיפוריה, של הנשגב והשפל, עם זיקה אדירה לתיאור רגעי שמחה והתפעמות גם בשעה שהרוע מגלה את פרצופו, הם סוד הקסם של יצירתה: "בכיכר השוק, במקום שבו מקימים בימי היריד עיירה עליזה של בימות שעשועים. הם חיכו, מסודרים ברביעיות, לפקודה לצעוד. והגשם הוסיף לרדת (הצועדים אל מותם הגיעו בוודאי) אל המדרון הירוק שליד תחנת הרכבת".

אידה פינק, שנולדה בתקופת השלטון הפולני בבית שדיברו בו גם גרמנית, רכשה את השכלתה בבתי ספר פולניים. הפולנית היתה לשפת הכתיבה שלה ואותה לא המירה מעולם. היה לה טבעי לכתוב בשפה שנקשרה לשני העשורים הראשונים והמשמעותיים בחייה. זו השפה שבאמצעותה נגלה לה העולם, שבה חיו הסבים לבית לנדאו ילידי העיירה והסבים מווינה שהצטרפו לבתם, פאני שטיין, אמן של אידה ואלזה. מה גם שלאחר המלחמה נשארה פינק בוורוצלב שבפולין, נישאה וילדה את בתה. לארץ הגיעה המשפחה ב-1957 עם האב שהיה רופא כללי עד סמוך למותו. בהגיעם לארץ התמסרה לכתיבה והיה לה ברור שתכתוב על מה שהיה שם ובעיקר על המראות והחוויות בתקופת המלחמה. "השואה בתוכי", חזרה ואמרה בהתייחסה לעובדה שלא עשתה כל ניסיון לכתוב עברית, אף שהיא דוברת עברית. סיפוריה הקצרים והרומאן תורגמו לשפות רבות ובעברית תורגמו וזכו להכרה רבה בזכות דוד וינפלד, שאף הוסיף אחרית דבר לקובץ "כל הסיפורים" (חמישה סיפורים תירגם בנימין טנא).

אידה פינק ואני שכנות. אנחנו מתראות באקראי בגינה במרכז רמת אביב ג' ומדברות גם על זבארז'. ערב נסיעתי לאוקראינה בחודש האחרון, ולקראת ביקור בעיירה בעקבות יצירתה, סיפרה ברצון על בית הוריה והוסיפה כי לא היתה רוצה לנסוע לשם אבל היא רוצה לראות צילומים; זה מרגש אותה מאוד. הסיפור "בוקר אביבי", שבה ואישרה, כל כולו דיוק. היא זוכרת: זה היה בכיכר שבלב העיירה, שמצדה האחד כנסייה וסמוך לה חנויות ורחבת השוק, ואנחנו מפליגות בשיחה על מרחקים אחרים. "הכל קרה שם כמו שכתבתי", היא מדגישה ומתארת בדיוק רב את המרחק בין הכיכר לבית המשפחה, הנהר הסמוך, השכנים היהודים-האוקראינים-הפולנים. "זו עיירה קטנה. יפה. ירוקה. נהר הגנזיא היה קרוב לבית והגן הגדול. בית הכנסת גם היה קרוב אבל כמעט ולא הלכנו לשם. הסבים הלכו", היא מוסיפה במאמץ מסוים של היזכרות, ודברים שאינם נאמרים מוסיפים להלך קסם וסוד הגן הנעלם לא יתפענח עד תומו.

בכתיבתה בחרה פינק להתמקד במצבים אנושיים זעירים, גם אם הם קשים מנשוא, ובמקביל לשקוע בתיאורי נוף מלאי צבע - היאחזות נואשת כמעט במקומות מוכרים ואהובים, שבבת אחת נאלצה לנטוש אך לא להיפרד מהם ובאותה נשימה גם לא להתרפק עליהם בהגזמה. כך היא מתארת את הגזוזטרה מעץ והווילונות הצהובים, והכל "עליז, חם, תואם להפליא את פרחי כובע הנזיר שלבלבו בערוגות".

כל זה נעלם בראשית יולי 1941. "כבר ניכר שבאו זמנים לא רגילים... בגזוזטרה שררה צינה" ("הסף"), ומיד מתרגשת לבוא האקציה הראשונה בבוקר יפה וצח, "עודנו רענן, צבעיו לא דהו, וריחותיו - לא נפוגו. ערפל זהוב נשפך וכדורי תפוח אדומים תלויים בו".

פתאום אוחזת את האחיות חרדה והן נמלטות לעבר המצודה "שכיית החמדה של עירנו", שממנה אפשר היה לראות "את הבית והבוסתן שלנו", אך גם לחוש את האסון המתרגש לבוא, "דבר מה שונה", שאחריו לא שבה זבראז' להיות מקום בטוח. על המצודה האגדית בזבארז', שממנה משקיפות האחיות אל העיירה הרוחשת אסון, מעיר דן צלקה, כי נבנתה לפי תוכניתו של וינצ'נו סקאמוצי, שספרו "על אודות האידיאה של הארכיטקטורה".

האיפוק של פינק, שהכירה היטב את ההיסטוריה של המקום, נבע מאותה התנזרות והצטמצמות והתמקדות בעולם עתיר רגשות ומחוות אנושיות, ההופך את סיפוריה הקצרים עוצרי נשימה תרתי משמע. סגנון כתיבתה הייחודי אילץ אותה במודע להתעלם מפרקים נכבדים בהיסטוריה של המקום ולדלות ממנו את האישי ביותר. לכן אין בסיפוריה אזכורים לעברה ההרואי של העיירה, כגון העובדה שבהיסטוריה הפולנית היא נחשבת לאחת מהערים עטורות התהילה בפולין.

ברומאן "באש ובחרב" (1884) מאת הסופר הפולני הנריק שנקביץ' (1846-1916), זוכה פרס נובל לספרות, מתוארות מלחמות הקוזקים, בפיקודו של בוגדן חמלנצקי, לשחרור אוקראינה מהשלטון הפולני (גזירות ת"ח-ת"ט), ובכללם ההרס והחורבן שזרעו חילותיו בשטחי פולין במאה ה-17. פרק ארוך במיוחד מוקדש בספר לתיאור עמידתה של זבראז' והמצודה הגדולה במצור ארוך ומתמשך, גבורתם ואומץ לבם של תושביה ולחימתו בחירוף נפש של הצבא הפולני.

מעשי ההרג והסכנה אינם מעמעמים, כבסיפוריה של פינק, את מראות הטבע הנהדרים: "ארובות השמים נפתחו ונחלים ירדו ממרומים, מקצת הסוללות נסתחפו. מימי הנחל גניזנה והבריכות עלו על גדותיהם", אולם משחדל הגשם, "תכלת הרקיע התגוללה ממעל למצודות ולעבר זבראז' הישנה, הבהיקה בהוד שבעת צבעיה הקשת הנהדרה, אשר קצה האחד השתרע מהלאה לזבראז' הישנה וקצה השני הגיע עד ליער השחור... אז התעודדו אנשי הצבא ולבבם חזק" (חלק ד, עמ' 37). המלחמות באזור לא תמו, והרומאן מסתיים בנימה קודרת "כאשר כיסה החושך את פני הארץ, נבהלו המנצחים בעצמם מפני מעשיהם... כה נגמרה המערכה הראשונה של מחזה התוגה... והנפות אשר העלו פרחים לפנים, היו כקבר גדול".

שנקביץ, שעל שמו קרויה הגימנסיה הפולנית בז'בראז', לא שיער בוודאי שהמקום ישמש זירת התרחשות ליצירות ספרות אחרות בנסיבות דומות. להבדיל מתיאורי הזוועה של שנקביץ', יצירתה של פינק, ובעיקר "סיפורי זבראז'", מעוררים קירבה נפשית ולו משום שבחירותיה לתאר מצבים טראגיים באיפוק ולהתמקד ברגע הבודד הדחוס עצב, הם המאפשרים מגע אמיתי.

בסיפורה המוכר "הגן המפליג למרחקים" מתוארת תמונה זעירה, שהמספרת שבה אליה לא מעט פעמים: רגע ההיוודעות למראה שלא ישוב, אותו חלקיק זמן שאחריו עולמה הפרטי מאוד לא יהיה עוד מה שהיה. בהרף עין אחד נמוגה התמימות ועמה הגן המפליג לאטו, "מלא הוד, אל מרחקים שאין להשיגם... השמש הציתה מדורות בתורני העצים. איך יכולתי לדעת שהיה זה האות להפלגה?... והגן נעשה קטן יותר ויותר ונעלם". רגע הפרידה הזה מתרחש בעולם הפנימי שעה שבמציאות החיים מתנהלים לכאורה בבטחה - עצי התפוחים וסלי הנצרים מוכנים לקטיף, הירוק עז ומוסיף להוריק כתמיד ורק המתבוננת חדת העין והלב יודעת בחושיה העמוקים, המכתיבים את כל עולמה היצירתי, כי היא, וכל מה שהיתה עד עתה, לא ישובו.

הגן, על עציו וריחותיו, צבעיו וצלליו, נוכח בסיפורים נוספים והופך ברבות הימים למקום אפוף קסם שבאמצעותו הביעה פינק גם את כאב העקירה מכל המוכר והאהוב לה: "הסתכלתי לאחור: הגן עמד באור וצל, רטוב מטל, כולו זוהר... מעבר לחלון השתרע הנוף... למטה גן עצי פרי, שכולו היה עדיין שרוי בצל... עצי הגן, שניצבו ללא נוע בעשב הגבוה היו כמו מצוירים... הענף העקום של עץ הדובדבן הצומח ליד השביל... בגן עצי הפרי של השכנים קטפו באותה שעה תפוחי עץ... וכל זה טובל בזהב השמש... אבל זו היתה שמש אחרת, כבויה ואפורה" ("נלך בלילות נישן בימים").

אל זבארז', שהיתה יותר מעוד מקום במסע שלנו שהקיף כעשרים אתרים בגליציה, הגענו מכיוון טרנופול באחד מימי הקיץ הנעימים במיוחד. גשמי הזעף שפקדו את האזור פסקו בכניסה לעיירה, שנראתה שטופת אור ורחוצה. נהר הגניזנה סמוך לשלט הכניסה, שעליו כתבה פינק "נחל עלוב, שמונה מטרים רוחבו" ("פיסת זמן"), זורם בשלווה בלב העיירה. בשתי גדותיו צומחים בצפיפות רבה עצי ערבה בוכייה, צפצפות, אקציות ופרחים. לא היה מתאים יותר לקרוא על גשרון העץ שמעל הנהר קטע מהסיפור "סוף העולם הראשון שלי": "העולם היפה הוסיף לעמוד על תלו באור השמש הקופחת של אוגוסט... והנהר התלבלב בשושני מים, צפופות ובשרניות, אבל עדינות בגונן".

סמוך מאוד לנהר נמצאת הכיכר שבה התקיים בעבר שוק צבעוני וקולני וכעת היא שקטה וריקה, כי השוק נמצא במרכז החדש. סמוך לכיכר ניצבת כנסייה לא גדולה וצנועה. מכאן נלקחו היהודים - התווי מוכר מסיפוריה של פינק, ובעיקר מהסיפור "בוקר אביבי". בין הממתינים למותם הפציר אב אחד בבתו הקטנה לרוץ ולהיטמע בהמון אנשים העושה דרכו להתפלל בכנסייה, ורק הנוף מסגיר את העתיד להתרחש: "שמי האביב החיוורים, שקורי עננים ניטוו בהם". פתאום מפלחת ירייה את הדממה, מצעד האנשים ממשיך לנוע כשהאב נושא את בתו המתה בזרועותיו.

"האמנות הטרגית" של אידה פינק, כפי שכתב דן צלקה, מתחדדת לנוכח יופיה החרישי של העיירה השלווה, על שפע צבעיה והארכיטקטורה המינורית שלה - הכנסייה, הרחובות, הבתים המטופחים ואלה הנטושים שעברם המפואר ניכר בהם. במפתיע אין כל זכר לבנייה הסובייטית, האופיינית לרוב המקומות באזור. הכיכר העתיקה ובית העירייה, ואי-שם גם הכנסייה ועוד מבנים מעודנים לא מתיישבים עם הידיעה שכאן רדפו ורצחו וכאן נאספו בקבוצות אנשים שצעדו אל מותם וגם שכנים שעמדו מנגד, ומבין כל המבנים עניין אותנו במיוחד בית הכנסת, שלא נמצא. שעה תמימה ארך החיפוש אחר מה שבידוע ישנו והוא מרשים וגדול מיתר המבנים שראינו, מה גם שידענו כי בחצר הרחבה של בית הכנסת נקברו, בימים הראשונים לפלישה הגרמנית, אחדים מיהודי העיר שלא הותר להביאם לקבורה בבית העלמין.

במהלך החיפוש הצטרף אלינו עובר אורח מקומי שהתנדב לסייע לנו, וכך מצאנו מקומות שלא חיפשנו בתי עץ, גינות מטופחות, חנויות נעולות ומעט מאוד אנשים. לבסוף נעמדנו מול חומת אבן גבוהה ואפורה, ונאמר לנו שזה כאן. השומר, שהיה רק בת קול, דיבר עמנו באינטרקום וסירב לאפשר את כניסתנו למתחם השמור וכל המקום נראה אפוף מסתורין וחשאיות, רק גג בית הכנסת הציץ אלינו מבעד לקירות הבטון. לאחר שהקפנו את החומות מכל עבריהן נמצא מוצא, מבעד לגדר אחורית ודרך פרצה זעירה, התגלה הבניין המבוקש - בין ארגזים, בלוני גז ומכלי מתכת, ניצב בית הכנסת הגדול והמרשים של העיירה זבארז', מטופח ושמור, בלב לבו של מפעל לייצור וודקה ושבו שוכנים משרדי ההנהלה הראשית של מפעל הוודקה שממנו מתפרנסים לא מעט מתושבי העיירה.

תהיתי באיזה אופן היתה אידה פינק מתארת את בית הכנסת המטופח והשמור הזה בחצר הבטון הקודרת, שאין בה ולו פרח או שיח אחד והמוקף צינורות וברזלים. היא שתיארה את שיבתם של ניצולים ספורים ורצוצים למה שהיה ביתם אחרי המלחמה והשכילה לבנות להם תפאורה מנחמת כשהנוף מסביר פנים לשברי האדם, לבושי הבלויים המצומקים השבים בתקווה מהוססת לביתם. בסיפור "עשירי למניין" הטבע הדומיננטי פועל במלוא המרץ וטומן בחובו נחמה. בעקיפין הוא מצביע על המניע וההשראה לכתיבתה של אידה פינק, אף על פי כן: "הימים שבאו היו צלולים מאוד והאביב נתלבלב בבת-אחת, כפי שיאה לאביב ראשון, בן חורין. העצים העלו ניצנים, חסידות באו ביעף... הגנים נתכסו בירוק... הימים חלפו בזה אחר זה, ריחניים, בהירים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ