בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה לבן חטוף כי ישמח בארמון מלכים?

אחת הדיבות על סופרי "דור הפלמ"ח" היא שהיו אדישים לשואה. אהרן מגד מוכיח את ההפך. ברשימות שכתב כבר בעיצומה של המלחמה הוא חש קירבה גדולה אל יהודי הגולה שנראו לו מכרים קרובים

תגובות

אהרן מגד שייך לאותה חבורת סופרים מפוארת, שחייה ויצירתה שלובים בתולדות היישוב בשנים שבין שתי מלחמות העולם, ובתולדות מדינת ישראל מראשיתה ועד היום. כינויים רבים ניתנו להם - "דור הפלמ"ח", "דור מלחמת העצמאות", "דור בארץ" - המעידים על ההתחלות המשותפות שנבעו מתוך החוויה הדורית המרכזית שלהם כצעירים, ילידי הארץ וחניכיה, לפני קום המדינה ובעיקר בשנות המאבק להקמתה. כל אחד מסופרים אלה סלל באופן שונה את דרכו הספרותית, מתוך המשך של ההתחלות, אבל בעיקר מתוך שינוי וחידוש.

אין דומה היוצר הצעיר בשנות העשרים שלו ליוצר הבוגר בהמשך דרכו הספרותית, בעשרות שנות חייו שבהן פירסם עשרות ספרים. עם זאת, הכרת ראשיתו של יוצר, לרבות דבריו המוקדמים שלא כונסו, חשובה מאין כמוה להבנת המשך התפתחותה של יצירתו במהלך חייו. כלל זה כוחו יפה במיוחד כשמדובר ביוצר פורה כמו אהרן מגד, שעשרות הספרים שפירסם עד כה מלווים את המציאות במדינת ישראל, משקיפים עליה מן הצד, ומבקרים אותה מן הפנים מתוך אהבה, אחריות והזדהות.

דומה שהזדונית בין התדמיות הרבות, השגויות ואף המרושעות, שהדביקו חוקרים ומבקרים "חשבונאיים", לדור זה של סופרים, היא זו המאשימה אותם ב"אדישותנו לשואה", כניסוחו של חנוך ברטוב במסתו "הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה" (23.12.1991). מסה זו כונסה בספרו בעל השם הבוטה "אני לא הצבר המיתולוגי" (1995): "כל האומר שבשנות הארבעים והחמישים והשישים היינו אטומים לשואה, מתכחש לעיקר מהותו של דור שלם בארץ ומוציא עליו - מטמטום, מרשעות או מתוך עיוות פנימי - את הרעה שבדיבות" (שם, עמ' 36). בניגוד גמור להאשמה קשה זו מוכיחות יצירותיהם את ההפך המוחלט: הרגשת אחדות עם המשפחה בגולה; הזדהות עם הגולה ועם הנוראות שעברו על היהודים שם - כך, ביצירתם של משה שמיר וייבדלו לחיים ארוכים חנוך ברטוב, חיים גורי, יורם קניוק ונתן שחם, אם להזכיר מעט מהרבה.

הוא הדין ביצירותיו של מגד - אלה שפורסמו ברבים, כגון "יד ושם" (1955), "פויגלמן" (1967) - ואלה שלא כונסו, שנכתבו בנעוריו ופורסמו בכתבי עת תנועתיים פנימיים. ראשיתו מעידה על המשכו, ויש בה כדי להעיד לא רק עליו, אלא גם על הסופרים בני דורו. תחילה, בילדותם ובנעוריהם, הכירו את הגולה וההווי שלה, מתוך הספרות שלמדו בבית הספר העברי, ובהמשך דרכם, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואחריה, הזדהו עם יהודי הגולה וגורלם, וחשו שהם בשר מבשרם ועצם מעצמם.

ניסיונות "התיקון" של תדמיות שגויות אלה הולכים ומתרבים לאחרונה, אבל עדיין לא התבססו בקרב קהל הקוראים, ועדיין לא הוחלפו. שותפות הגורל היהודי והחרדה לגורלם של יהודי העיירות במזרח אירופה, באות לידי ביטוי לפחות בשבעה מסיפוריו הראשונים של מגד שלא כונסו, ופורסמו בין השנים 1941-1946. הזוועות המתרחשות "שם" אינן מרפות מן הצעיר היהודי בארץ ישראל ואינן נותנות לו מנוח. הן מופיעות בחלומותיו ובסיוטיו דרך קבע. הוא חווה אותן על בשרו והן חלק מנפשו. ביניהן בולטים במיוחד שלושת סיפורי הסיוט: "ענות" שפורסם על פי השחזור שנערך במארס 1942 ב"לעבודה. ביטוי לנוער הלומד" 1942; "אביב" שפורסם ב"מבפנים", ביולי 1942; ו"נוכח הים" שפורסם ב"מבפנים", בינואר 1946.

סיפוריו בנושא זה לא היו אפיזודה חד-פעמית. הנושא רדף אותו, דבק בו, הופנם ונעשה חלק ממנו ומכל פעילותו ויצירתו במשך כל חייו. לחינוך שקיבל בבית ההורים היה חלק נכבד בתחושת אחריות משותפת זו. הסיפור "ענות", למשל, פורסם בעצם אימי המלחמה, בעת שהיה מגד בן 22, ויותר משזה סיפור, זו זעקת קינה על חורבן יהדות אירופה. עדיין יש בזעקת הקינה סימני שאלה: "אייכם עתה?" אבל הלב כבר יודע את מה שהמוח מסרב עדיין להאמין. זו קינה על העולם היהודי שחרב, בתקופת ההכרזה הרשמית, בנובמבר 1942, של הנהלת הסוכנות היהודית על כך שבאירופה מתרחש רצח שיטתי של יהודי אירופה בגז ובמתקנים המיועדים לכך.

כאן, אולי, אחד הביטויים הראשונים של "ספרות השואה", של חניך הארץ, שלא היה "שם" ולא חזה מבשרו, אבל חש עצמו חלק מן המשפחה הגדולה של העולם היהודי בגולה: "איכה זה נותקנו מהווייתנו, מעברנו, מילדותנו, מבית הורים, מזיכרונות נעורים...". כמי שנולד "שם" והגיע כבן שש לארץ, עם כמה זיכרונות מעומעמים ממקום הולדתו, ממשפחתו ומסביבתו, היה מגד רגיש במיוחד לקשר המשפחתי-האינטימי עם הגולה. הרגישות למתרחש "שם" היתה חלק מהוויית הבית. מגד, כבני דורו האחרים, גדל בתוך הספרות העברית הקלאסית והתחנך בה, ויצירותיהם של מנדלי, ביאליק, שלום עליכם, י"ל פרץ, ברנר, גנסין וסופרי העיירה האחרים, עיצבו את עולמו והיו חלק מנפשו. הוא חי בשני העולמות בעת ובעונה אחת: בגולה ובארץ ישראל. בעיירה היהודית ובמושבה ברעננה. ההרגשה שעולם זה, שהוא חלק ממנו, נשמד לעד, היתה קשה מנשוא.

הרשימה הזועקת, בכתב העת התנועתי, שאהרן מגד היה עורכו, מעוטרת בתצלומים של

שתי דמויות מן העיירה: דמות שואב המים, עם אסל ודליים על כתפיו, ודמותו של ילד-נער, העומס על גבו סל כבד. מאחוריהם, ברקע, דמויות יהודיות ברחובות מושלגים בעיירה יהודית. הרשימה פותחת בקינה על ילדי ישראל שבגולה, שאין יודעים היכן הם היום ומה עלה בגורלם. הם מוצגים כ"ידידי נעורים טובים" שירדו "מדפי מנדלי מוכר-ספרים" ומכתבי שלום עליכם. ההיכרות האינטימית עם "עיירות ישראל עם התוגה הרובצת תמיד" ועם ההווי המיוחד שלהן, הושגה באמצעות הקריאה בספרות העברית, שעשתה את "המתמיד" את "הרבי ב'חדר' (ו)את תלמידו" מוכרים, קרובים ואהובים.

התחושה של הכותב, היושב בארץ ישראל, היא קשה ונוראה: "נאלמו כולם. דומיית-מוות. ואנחנו - יתומים נותרנו, מאב, מאם, מכל שארי בשרנו. מה לבן חטוף מאמו הכלואה כי ישמח בארמון מלכים?" הכותב מאשים את העולם הגדול בשתיקתו: "מדבר העולם. מדבר גדול אשר רק חללים מרוטשים מתגוללים בו". אין נחמה גם למי שהצליחו לצאת וחיים בארץ ישראל: "כלום יש נחמה כי אנו המעט, עודנו חופשיים (אוי לחופשה שכזאת!)?"

האסון נעשה מוחשי ומעוצב בהשפעת "בעיר ההרגה" של ביאליק ודמויותיו של ברנר: "עיר הרגה כל הגולה. אך אין גם האדם אשר יבוא אל החצרות ובעיניו יראה ובידיו ימשש..." תיאורי ההווי של העיירה, כפי שזכר הכותב וכפי שחווה אותם מן הספרות מתערבבים יחד: "חסידים מזמרים ורוקדים"; "לאה שנכנס בה ?דיבוק', ונח שמתאהב במארינקה, ואפרים החולם והנכסף; ואברמזון האכסטרן המתלבט, ויוסל'ה המשוגע, ואריה בעל גוף - כולם, כולם". אולי כאן אחת הפעמים הראשונות, שמופיעה החרטה על השכחת שפת היידיש: "ומנגינות שפת יידיש שאנחנו הצעירים לא ידענון, ורק מקצתן שמענו מאמא, המנגינות העצובות - הנוגות האלה אשר מי ימוד תהום הצער השפוך בהן, ומנות הייסורים שהושקעו בתוכן..."

בה בשעה מודע הכותב לאוזלת ידן של המלים בביטוי הזוועות ולחוסר הטעם של ההשוואה עם פרעות קישינב: "מלים בלי מובן, אין הן אומרות כבר כלום. מה ?עיר ההרגה', מה פרעות קישינב לעומת כל זה? כנראה שיש נורא מכל נורא ויד הדמיון לא תשיג את נוראות האדם".

כאמור, עדיין מפעפעת איזו תקווה בלב, שאולי בכל זאת הנורא מכל לא קרה: "אבל הם יבואו. חיל גדול, ובהם הירש'לה ושלמה'לה ומשה'לה. בנעריהם ובזקניהם, תרמיל על שכם ומקל נדודים ביד. נהר גדול. כי אין מוצא אחר. אם רק יישארו החיים לפליטה". אין זה חשוב באיזה מצב יגיעו, העיקר שיגיעו. נושא שנעשה לימים סלע מחלוקת בוויכוח על יחסו של היישוב לניצולי השואה. מגד הצעיר נוקט כאן עמדה ברורה וחד-משמעית: "ברוח שבורה יבואו, כל עוד נשמה באפם, בנפש פצועה, ללא כוח להרים ראש, בגאווה רמוסה, אולי ללא שייר של גאווה, בכבוד מחולל, אולי מבלי נותר כבוד לגמרי; עפר-אדם. לא ?שאר יישוב', ולא ?מצבת-בם', כי אם השלכת כולה. והיום הגדול ההוא, יום יבוא אשר מי מאתנו יודע אם רחוק הוא או קרוב, פוקד עלינו: לעבודה!"

בחלק האחרון של הזעקה מופנית האצבע המאשימה אל העולם: "על הגויים לשמוע מה יאמרו בימי הרת עולם אלה". והאכזבה גדולה: "שוב קש וגבבא, דברי הבל וריק, אשר שבענום כבר ואשר מאסנו בהם ואשר בחילה הם לנו מרוב לעס". אכזבה מיוחדת מנחילה "תנועת הפועלים" העולמית, שגם מתוכה "רק קול ענות-חלושה נשמע. (...) לא קם נביא לתנועת הפועלים ביום מר ונמהר. אין רוזה לוכסמבורג במלחמה הזאת. אין המצפון הסוציאליסטי והלהט המהפכני". העולם שותק. העולם מתעלם מ"בעיית היהודים המושמדים": "ואותנו הס מלהזכיר, בכל אותן הוועידות שדנים בהן על גורל עמים. (...) אין מדברים על כל אלה הנושאים עליהם את כל כובד המצוקה והעוול, שהם בשורה התחתונה ביותר ושסבלם הוא הרב ביותר. גאולה להם אין אומרים למצוא. הראשונים לסבל - אחרונים לשחרור".

הסיום פסימי ביותר. אין למה לקוות מן העולם, אלא מעצמנו בלבד: "היאמין מי כי אלה יקימו סדר אחר, טוב יותר לאדם, לעמים, אחר המלחמה? אם אין אנו לנו, מי לנו?" למותר להוסיף שהדברים, שנכתבו על ידי בן ה-22, לא פג תוקפם במרוצת השנים. עוד לא תמו כל פלאיו של אהרן מגד. לעינינו המשתאות הופיע בימים אלה ספר חדש שלו: "עשרת הימים הנוראים", לשמחת לבם של אוהביו וקוראיו הרבים.

פרק מספרה של נורית גוברין: "חסד החיים - דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי - אהרן מגד: מתווה לביוגרפיה (1920-1950)", העומד להתפרסם בהוצאת כרמל.



אהרן מגד, אידה צורית ובנם אייל, שנות החמישים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו