כשהחירות תשוב, אשוב

בעיני העולם הפך הגולה מגרנזי - הלא הוא ויקטור הוגו - לנציג הצדק והמצפון. הוא התנגד לעונש מוות, דרש זכות בחירה לנשים, חינוך חובה לילדים, וחלם על "ארצות הברית של אירופה"

לנה שילוני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לנה שילוני

להיות גולה, מאת ויקטור הוגו, תירגם מצרפתית שי סנדיק, הוצאת נהר, 2010, 96 עמודים

באמצע המאה ה-19 היה ויקטור הוגו, יליד 1802, אדם שרוב תאוותיו בידו: הוא היה משורר נערץ, מחזאי מצליח, חבר האקדמיה הצרפתית, מקורב למלכות, סנטור מהולל, איש משפחה נשוי לאהובת נעוריו ואב לילדים, וכיאה למעמדו גם מאהבן של נשים נחשקות. הוגו ידע גם טרגדיות: ב-1843 טבעה בתו האהובה ליאופולדין עם בעלה למחרת נישואיה, אדל אשתו התרחקה ממנו ומצאה ניחומים בחיקו של ידיד המשפחה, המבקר הנודע סנט בוו. אחיו אז'ן, שהתחרה עם ויקטור על כתר השירה ועל לבה של אדל, סבל ממחלת נפש ואושפז בכפייה עד מותו. אך הוגו, שקרא לעצמו "אולימפיו", התגבר על האסונות ונהנה מהיתרונות שהעניק לו מעמדו.

אבל ב-2 בדצמבר 1851 הכריז על עצמו לואי-נפוליאון, אחיינו של הקיסר נפוליאון, ומי שכיהן כנשיאה של הרפובליקה השנייה שקמה ב-1848, כעל יורשו של דודו. הרפובליקה בוטלה ו"נפוליאון השלישי" חידש את משטר הקיסרות. הוגו, שהתנגד להפיכה כמו אנשי רוח רבים, עמד להיאסר. הוא החליט לברוח, הצטייד בדרכון מזויף ועלה על הרכבת לבריסל. מאוחר יותר הצטרפו אליו אשתו, שני בניו ובתו אדל (שאת סיפורה הטראגי סיפר פרנסואה טריפו בסרט היפה "אדל ה'"). ב-1852 הוצא נגד הוגו צו גירוש רשמי; ספריו נאסרו בצרפת, מחזותיו לא הועלו, המשטרה החשאית עקבה אחריו והתנכלה לו.

להוגו נותר רק כלי נשק אחד: עטו. הוא כתב תחילה בפרוזה את סיפורה של ההפיכה וחיבר כתב פלסתר חריף נגד מי שכינה "נפוליאון הקטן", בניגוד כמובן לדודו הגדול. הוגו נאלץ לברוח גם מבלגיה, והשתכן תחילה בג'רזי, אי בתעלת לה מאנש, מול חופי צרפת. שם כתב קובץ של שירי זעם "העונשים", המצליפים ללא רחם בקיסר החדש. באותו זמן כתב על ההפיכה של לואי-נפוליאון גולה מפורסם אחר. בחיבורו "ה-18 בברומר של לואי-נפוליאון" (הוא תאריך ההפיכה של נפוליאון ב-1799 לפי לוח המהפכה הצרפתית) עמד קרל מארקס על הניגוד בין שתי ההפיכות, של הדוד והאחיין, וקבע במשפט מפורסם ששהיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה. אולם הקיסרות השנייה, שהיתה אמורה להיות אפיזודה חולפת בתולדות צרפת, נמשכה כמעט עשרים שנה, וכל אותה עת נשאר הוגו בגלות.

נוסף לתקופת הגלות, עמדה גם ילדותו של הוגו בסימן נפוליאון. כשנולד היה אביו גנרל בצבאו של הקיסר. נפוליאון שלח את הגנרל הוגו לדכא את המרד של "הגרילה" בספרד, והאב עשה זאת באכזריות רבה, המתוארת בציורי המלחמה של גויה. הילד ויקטור זכר מראות זוועה משנותיו בספרד. אמו התגוררה רוב הזמן בנפרד מבעלה, והמאהב שלה היה אף הוא איש צבא, הגנרל לאהורי. לאהורי, שוויקטור זכר כדוד חביב, היה מעורב בקשר נגד נפוליאון והוצא להורג. זמן רב היה הוגו הצעיר, ילד הפלא של הרומנטיקה הצרפתית, תומך נלהב במלוכה ושנא את נפוליאון בהשפעת אמו. אך ברבות השנים לא עמד בפני דמותו ההרואית של הקיסר, ואף התפייס עם אביו והקדיש שיר הלל ל"אביו הגיבור". ביוגרפיה מפורטת של הוגו, המדגישה היבטים חברתיים ופוליטיים בחייו וביצירתו, נכתבה בידי החוקר האנגלי גרהאם רוב ותורגמה לעברית (דביר, 2004).

הגלות איפשרה להוגו להפוך לדמות הירואית בעצמו, לסמל של חירות וזכויות האדם בעולם שנשלט בידי עריצים. אחרי ששלטונות ג'רזי התנכלו למשורר, עברה משפחת הוגו ב-1855 לאי גרנזי. שם רכש הוגו בית, הוטוויל האוס, וריהט אותו בסגנון הגותי החביב עליו. כיום הבית הוא אטרקציה לתיירים. גם המאהבת הנאמנה ז'ולייט דרואה הלכה אחרי "טוטור" שלה, והתגוררה בבית סמוך. כאן נשאר הוגו 15 שנה. ב-1859 הכריז נפוליאון השלישי על חנינה כללית, אולם הוגו סירב להיכנע, והכריז: "כשהחירות תשוב, אשוב גם אני".

שנות הגלות היו הפוריות ביותר בחיי הוגו. ראובן מירן, בפתח הדבר לספר, קורא להן "הגלות הגואלת". משוחרר מהבלי החיים הפאריסאיים, כתב הוגו את יצירותיו העמוקות ביותר: קבצים של שירים ליריים, שירים אפיים ושירה פילוסופית. בפרוזה הוא כתב את "עלובי החיים", הרומאן שכבש את העולם וביסס את מעמדו הכלכלי, ורומאנים נוספים, ידועים פחות. הוא כתב הגיגים ומסות. הוא כתב גם מחזות מקוריים בפרוזה, שידע כי לא יעלו על הבימה, שונים מהמלודרמות הרומנטיות בחרוזים שבזכותן התפרסם. בעיני העולם הפך הגולה מגרנזי לנציג הצדק והמצפון. הוא התנגד לעונש מוות, דרש זכות בחירה לנשים, חינוך חובה לילדים, וחלם על "ארצות הברית של אירופה". משלחות עלו אליו לרגל וביקשו את התערבותו למניעת עוולות.

בספרו על שייקספיר קרא לו הוגו "האדם-האוקיינוס", וכך אפשר לראות גם אותו עצמו. התפאורה היתה מושלמת: האוקיינוס האינסופי געש לרגלי המשורר המתבודד. בשבתו על סלע ובהשקיפו על הים, חש הוגו שהוא מנהל דיאלוג עם אלוהים ומסתרי היקום. הסיאנסים הספיריטואליסטיים שאורגנו בביתו רק חיזקו את תחושתו. הוא שוחח, בין השאר, עם ישו, משה, סוקרטס, מוחמד, מוצרט ואפילו עם אתונו של בלעם. רוחות רפאים מילאו את הבית הקודר עד שהוחלט להפסיק את המופעים. בתקופה זו של חיי הוגו נראה שיש אמת באימרתו האכזרית של ז'אן קוקטו: "ויקטור הוגו הוא משוגע שחושב שהוא ויקטור הוגו".

בשנת 1870, עם קריסת הקיסרות השנייה במלחמה עם פרוסיה, חזר הוגו לפאריס המובסת. כעבור חמש שנים, ב-1875, פירסם את הגיגיו על הגלות, המקובצים בספר שלפנינו. הוגו מסכם את תקופת גלותו בגאווה, במשפטים הוגוליאניים אופיינים, נמלצים ונסמכים על ניגודים דרמטיים: "כשלקחו לך את הכל, נתנו לך את הכל" (עמ' 69); "התהילה היא מיטה מצופה זהב ומלאה פשפשים" (עמ' 35); "לכן היה כותב מלים אלה במשך 19 השנים הללו שמח ועצוב... שמח שהוא חש עצמו הגון; עצוב על הפשע המתפשט בהקף ללא גבול..." (עמ'70). הגלות המשחררת מהצורך להיות אקדמי ודיפלומטי, מאפשרת "לשקוע בחלומות אדירים ומוחלטים" (עמ' 37), ולא פעם מתגלה חזונו הנאיבי וההזוי של המשורר כנכון יותר מחישוביהם של פוליטיקאים.

בשנות הגלות הארוכות הגשים הוגו את האידיאל הרומנטי של המחצית הראשונה של המאה ה-19, שראה במשורר נביא וחוזה המתווה את הדרך לעם. לא במקרה עמד המשורר למארטין בראש המהפכה ב-1848. הגיגיו של הוגו על הגלות והיתרונות שהיא העניקה לו, מסתיימים בשיר הלל לפאריס, שאליה חזר כמנצח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ