מירון רפפורט
מירון רפופורט
מירון רפפורט
מירון רפופורט

ב-22 במארס השנה, בגיל 89, מת בעל האוסף הגדול ביותר של שירה עברית חדשה. מעולם לא ראיתי אדם שאהב כל כך לאהוב שירה עברית. "כולנו אספנים מבחינה מסוימת", אמר בראיון ל"דבר השבוע" ב-1985. "אוספים זיכרונות, חפצים, חוויות ונשים, וממשיכים לחפש, לא כדי לאגור אלא כדי למצוא".

הוא אגר ספרי שירה. 4850 ספרים, לפי מניין שערך ב-2008 - מה שמביא את סך כל הספרים בספרייתו המזדחלת בין חדרי הדירה התל אביבית הרגילה בתכלית לכ-5000. היה חשוב לו להגדיל את האוסף, היה חשוב לו שיידעו על התחביב המשונה הזה שלו ומכאן הראיונות המזדמנים שלו לעיתונים או לרדיו. אבל מעל לכל היה חשוב לו למצוא את השיר האחד והיחיד שירטיט את לבו. "מהו כל האוסף הזה אם לא חיפוש אחרי הטוב ביותר", אמר באחד הראיונות.

זו לא היתה אמירה ריקה מתוכן. אני זוכר את שמחת הילד-קטן שלו כשמצא שיר חדש, של משורר או משוררת עלומה, בהוצאה עצמית. לא את הספר הנדיר הוא חיפש, לא את ההוצאה הראשונה שאזלה. את השיר הוא חיפש, את הפיוט, כפי שנהג לומר.

הוא כמו יצא מפמפלט של תנועת העבודה הציונית: איש עמל, שהתחיל לעבוד בגיל 13 כשליח בחברת חשמל כמפרנס היחיד של משפחתו והמשיך לעבוד בחברה עד צאתו לפנסיה 52 שנה מאוחר יותר, ואיש ספר, שרכש ספרי שירה כל חייו, בלי שלמד אי-פעם ספרות, בלי תעודת בגרות אפילו, בלי להסתופף במחיצת משוררים וסופרים, סתם מתוך אהבת שירה.

איש של ספרא וסיפא, כפי שהיו אומרים פעם, שהתגייס לצבא הבריטי ושירת בו חמש שנים, ובאותו זמן כתב שירים, לא בהיחבא, פירסם אחדים בעיתוני התקופה, ביטאון הבריגדה העברית וביטאון הנוער העובד, ורבים אחרים שלח כמכתבים מן החזית לנחמה, חברתו אז ואשתו לעתיד.

אבל בשלב מסוים, כך כתב באחד המכתבים שמצאנו לאחר מותו, הרגיש שאיננו מסוגל גם להילחם וגם לשורר שירים. ומאז חדל. את המחברת שהחזיקה את כל שיריו, בכתב-יד, מעולם לא הסתיר מאתנו, אבל גם לא אהב שנציץ בה. כתיבת השירה היתה אצלו פרק שנחתם.

אביו ידע את שירת ביאליק בעל פה. הוא שלמד בבית ספר עברי עוד לפני שעלה לארץ עם משפחתו מווילנה בתחילת שנות השלושים, מרד בו עם שירת רחל. אולי היא ייצגה בעיניו את ארץ ישראל, לעומת הגלותיות הביאליקית. ספר שירי רחל ליווה אותו בשנות שירותו בצבא. הוא אפילו הקדיש לו שיר, שפירסם תחת הכותרת "שירי רחל": "זו פשטותך המבורכת / וזה יגונך הטהור / היה לי מפלט בשלכת / ימים אפלים של מגור", אומר הבית הראשון.

השירה ליוותה אותו גם ברגעי פציעתו, באפריל 1945, בחזית בצפון איטליה. "בדרך עברנו על ידי עץ לילך ואני תקעתי לי אשכול גדול, ריחני, בתוך רשת כובע הפלדה שלי", כתב לאמי זמן קצר לאחר הפציעה. "את זוכרת את שירו של אלתרמן ?אל תתנו להם רובים?'. הוא נותן שם תאור טוב להליכה כזו". עד אשר נחתה הפגזה גרמנית בלב "השדה הירוק, רך הפרחים", ופצעה אותו והרגה כמחצית מחיילי הכיתה שפיקד עליה. פציעתו היתה כה קשה עד שערכו רשימת מלאי של חפציו, כפי שעושים מניין חפצים של מת. 500 לירות איטלקיות, מכשיר גילוח, וספר תנ"ך. למעשה היה זה ספר שירי רחל. אבל החייל הבריטי שערך את הרשימה היה משוכנע שספר בעברית יכול להיות רק התנ"ך.

השירה העברית היתה התנ"ך שלו. היא היתה חייו, היא היתה הדרך שלו להבין את העולם, לחוש אותו. לאו דווקא שירת רחל. הוא נטש אותה עד מהרה והלך לרעות בשדות אחרים, בראש ובראשונה בשדהו של אלתרמן: כוכבים בחוץ, שמחת עניים, שירי מכות מצרים. בעשרת ימי חייו האחרונים, כששכב במחלקה פנימית ה' באיכילוב, התודעה שלו נעה בין בלבול גמור לצלילות רבה מהרגיל. ימים ספורים לאחר שאושפז באה אליו רעייתי, אסנת, ובידה מבחר משירי אלתרמן. הוא כבר לא היה מסוגל לקרוא, בקושי זז, והיא קראה לו בקול. הוא השלים את סופי השורות בשירים החביבים עליו. זרח מאושר.

36 שעות לפני שמת, כוחו כבר אזל לו. חדל לדבר, תיקשר בדוחק. אסנת באה שוב, שוב קראה לו משירי אלתרמן. על פניו המעונים עלה חיוך. שאלה אותו אם הוא רוצה שתמשיך. הינהן בראשו. מעל קברו קרא בנו יואב מתוך "החולד" שבקובץ "שמחת עניים": "נפלאים-נפלאים הם חיינו, המלאים מחשבות של מתים". אותן שורות שהוא קרא מעל קברו של אחיו הצעיר, המורה הנערץ לספרות יוסקה רפופורט, 42 שנה קודם לכן.

אבל אין שום דבר נוסטלגי באוסף השירים שלו, במדפים העמוסים ששימשו כתפאורה המתמדת של ילדותנו. זהו אוסף עכשווי לגמרי, דמוקרטי לחלוטין. הרבה מעבר לרחל או לאלתרמן, הרבה מעבר למשוררי דור המדינה כמו עמיחי (שאהב מאוד) או אריה סיוון (שגם אותו אהב) או זך (שלא סלח לו על שיצא נגד אלתרמן, אבל לא החמיץ אף ספר מספריו). באהבתו לשירה הוא לא היה שייך לשום פמפלט, לשום קונבנציה. היום, מקריאה במכתביו, אני יכול להבין טוב יותר את מה שחשתי בחייו: הוא שחה בזרם של תקופתו, השתתף בגוף ראשון בכל התחנות של זמנו - ציונות, עלייה, מלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור, הקמת המדינה - אבל תמיד שמר על מבט עצמאי, מבט שהיה כולו שלו. תמיד נשאר מעין אאוטסיידר, שייך ולא שייך, משתתף ומתבונן מהצד.

אני זוכר את ערבי הקריאה שנהג לערוך בביתנו לחוג חברים, לא אנשי ספרות. מאיר ויזלטיר הוציא אז את ספרו הראשון. לא היה דבר בין עולמו - ציוני מאמין שנסחף בזרם ההתלהבות הלאומי אחרי מלחמת ששת ימים, עובד חברת חשמל שראה בקביעות בעבודה את פסגת הישגיו של אדם - ובין עולמו של ויזלטיר. אבל הוא קרא ממנו בהתלהבות. זו לא שירה, אמרו לו המאזינים בערבי השירה, זו גסות רוח. הוא, כך נדמה לי, נהנה מההתגרות. "ויזלטיר המציא שפה חדשה", הוא אמר לי באחד מרגעי הצלילות העמוקה בפנימית ה'.

הוא קנה הכל, קרא הכל, סימן את השירים האהובים עליו בעיפרון או בסימניות דקות שנגזרו מנייר עיתון או מכרטיסי ניקוב של חברת חשמל. מהסימניות האלה, מהשירים שאהב, נולדו ערבי הקריאה. רשימה חלקית של המשוררים שקרא בערבים האלה יכולה ללמד עד כמה לא שיטתית, לא מדעית כמעט להכעיס, היתה אהבתו לשירה: מישראל פנקס (אהבתו הגדולה השנייה, מייד אחרי אלתרמן) עד יותם ראובני, מרוני סומק עד תמיר גרינברג, מדליה רביקוביץ' עד חזי לסקלי, מיונה וולך עד אבנר טריינין, דרך אין סוף משוררים אחרים כמו יהודה שביט או סגן יב"ן, או פנינה עמית או בנימין הלוי. בשבעה, כדי להוכיח לאחד המבקרים שהוא קרא וסימן כל ספר, שלפתי, באקראי, ספר שירים מאחד המדפים. התברר לי שאני מכיר את המחברת, אף שמעולם לא ידעתי שהיא כתבה שירה. ימים אחדים מאוחר יותר היא באה, לא מאמינה שהספר שכתבה ולא הפיצה אפילו בחנויות, הגיע לידיו. השירים שהוא סימן בספר, אמרה לי, הם האהובים עליה ביותר.

מבחינה זו, דווקא משום שיש בו הכל, כמעט כל מה שהתפרסם בשירה העברית בין שנות השלושים של המאה העשרים לראשית המאה העשרים ואחת (בשנים האחרונות הוא התעייף, וגם המקום במדפים אזל), אוסף השירים הזה הוא תמונה פנורמית של השירה העברית במאה העשרים. ואולי לא רק של השירה. שירה היא הרי המעשה הספרותי הכי ראשוני, הכי פרימיטיבי אפשר לומר. ילדים כותבים שירים, לא סיפורים, לא פרוזה. האוסף הזה הוא מקדש לאהבת שירה, אבל הוא גם אוסף האפשרויות של הדברים שאפשר להגיד בעברית, אוסף החוויות שאפשר לחוות בישראלית.

במודעת האבל ביקשה אשתו שייכתב "שירת חייו של נחמיה רפופורט נפסקה", פרפרזה מתוך שירו המפורסם של ביאליק. האיש הזה, נחמיה רפופורט, היה אבי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ