"רצינו להיוולד מחדש. גרנו ברחובות"

למעלה משנה התגוררה רחל המשוררת עם אחיותיה ברחובות, ב"בית ברוידא" המפואר, שנקרא "מגדל שלוש האחיות", על שמן. ברחובות הכירה רחל את אהבת נעוריה, נקדימון אלטשולר, יליד המושבה, "פרא אציל", שהיה צעיר ממנה, ויחסיהם ידעו עליות ומורדות. רחובות היתה גם התחנה האחרונה לפני מותה של המשוררת, אשר לפני אישפוזה האחרון, באפריל 1931, כשהובלה בעגלה לבית החולים "הדסה" בתל-אביב, ביקשה בשארית כוחותיה לעבור ברחובות, עשרים שנה לאחר שעזבה אותה. במלאות 120 שנה להולדתה של המשוררת ושל המושבה

רוחמה אלבג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוחמה אלבג

"המשוררת מכנרת" תהתה לא אחת אם אותם ימי-קסם על שפת אגם אכן התקיימו או היו רק חלום, ואף הטילה ספק בממשותו של המקום שנותר בעבורה גן נעול, ולו משום שנאלצה לעוזבו בבהילות ובעל-כורחה.

רחל בלובשטיין (1890-1931) שהתה זמן קצר יחסית במקום המזוהה עם יצירתה ודמותה. רוב שנות נעוריה עברו עליה בפולטבה שבמזרח אוקראינה, עיר גדולה שבה נולדו גם יצחק בן-צבי ודב בר בורוכוב, ולארץ באה כמעט באקראי ב-1909 - בגל העלייה השנייה.

פולטבה, ובכלל זה ארץ הולדתה, שאליה שבה בעת מלחמת העולם הראשונה, אינה מיוצגת ביצירתה זולת בשיר המוכר "הוי ארצי" שבו היא מצביעה בגלוי על עולמה כפול המולדות. המשאלה להמיר מולדת ואמא בארץ החדשה שתיהפך ל"הוי ארצי, הורתי" והצער על נופה השדוף, אינו מהלך פשוט, ומיד צפים ועולים בה געגועים לנופי ילדותה ובחרותה - "זיכרונה של ארץ חורגת בלי משים עולה על הלב...", ומראות "זרים" פולשים אל השיר הפטריוטי של מי שזוהתה כמשוררת כמעט-ילידית: פרחי אשוח, אלונים ישישים, חופי פלג ועצי לבנה, יערות עד ואורנים, מראות המזכירים את אלו שתיארה בגלוי לאה גולדברג בעשרות שירי הכיסופים שלה לליטא, מולדתה.

בשיר "פגישה חצי פגישה", שבקובץ שיריה הראשון "ספיח" (1927), מתארת רחל את המנגנון הפנימי שאיפשר את הדחקתו של העבר שהותירה מאחוריה והימנעותה מפרצי רגשנות, ולא רק בתחום הרומנטי, ושבאמצעותו ביקשה להיטמע במולדת החדשה. "אף סכר שיכחה - בניתי לי מגן - הנה היה כלא היה", והיא מתמסרת למראות לא-מוכרים ומאמצת את לשונו של המקום החדש.

זאת ועוד: היא מבודדת מקום אחד משלל המקומות שהתוודעה אליהם בשהותה בארץ, ולאחר שמחקה את המולדת הביוגרפית נפקדים גם הם ולא יימצא להם הד בשירים שנכתבו רובם בתל-אביב, בשנים שרחל ידעה כי קצה קרב. בשיריה עסקה בעיקר בחוות העלמות ואחר כך בדגניה, נגיעות אחדות בתל-אביב, פרשות האהבה הסוערות או השתוקות שלה, אישים שפגשה וחלוצים שכוחם לא עמד להם, ולבסוף משאלות לבה, שבידוע לא יתממשו.

בשיר "שבת", מהיחידים שנכתב בשפת הכנרת, היא כורתת ברית "בלעדיות" עם המקום - "עתה ידעתי: פה - הכל", וכך נראה כי נפקדו לחלוטין פרשות חייה במושבה רחובות שבה חיה למעלה משנה, לימודיה בטולוז שבצרפת, התרשמויותיה משהותה בירושלים וכן שנותיה האחרונות בתל-אביב. מושא ההתייחסות העיקרי והמרכזי כאמור היה ימיה הטובים בחוות העלמות ובדגניה, והרשמים העזים שעשו עליה הנוף המסוים בכברת אדמה זו ואורח החיים המפרך אך מלא הסיפוק.

את סוגיית היצמדותה הכמעט-עיקשת לתקופה של כשנתיים בסביבת הכנרת אפשר לבחון באמצעות חוויותיה במושבה רחובות, שהיתה תחנה ראשונה ומעצבת בחייה בארץ, ואשר ממנה יצאה למקום האושר, שבו "השכמתי עם שחר לגן, לעבדו בזיעת אפי... ממרומי עגלה עמוסת אלומות". לרחובות היא עתידה לשוב לביקור בזק בשעותיה האחרונות.

השנה מציינת העיר רחובות 120 שנה להיווסדה. המושבה שהוקמה ביוזמת קבוצת "מנוחה ונחלה" (חברה-בת של קבוצת "בני משה" בוורשה), ביקשה להקים יישוב שלא יהיה תלוי בחסדי הברון רוטשילד. החברה רכשה כעשרת אלפים דונם מתושביו הערבים של הכפר "ח'רבת דוראן" שהתגוררו באזור, ובראשית אוגוסט 1890 עלו לקרקע, ניטעו כרמים ופרדסים, נבנו הבתים הראשונים, ביניהם בית דונדיקוב המפואר שבו התגורר לימים משה סמילנסקי עם רעייתו השנייה. כעבור עשור נבנה בית כנסת גדול, בית-עם מרשים, בית ספר שבו דיברו עברית בהברה ספרדית וגן ילדים עברי, השני בארץ. כשני עשורים מיום היווסדה עמד על תלו יקב ונבנו השכונות מרמורק, שעריים ושכונת התימנים שהקימו עולים מתימן. אל מרמורק הצטרפו ברבות הימים התימנים שגורשו מכנרת.

רחל, ששמה נקשר עם הכנרת שלבסוף אולצה אף היא לעוזבה, באה לארץ בעת ביקור קצר בדרכה לאיטליה, שם התכוונו היא ואחותה שושנה ללמוד אמנות. המשאלה הבורגנית-משהו נקטעה בעקבות המפגש עם נופי הארץ ועם חנה מייזל, שסיפרה להן על חלומה להקים חוות חקלאית לנשים. האחיות לבית בלובשטיין בחרו לבוא למושבה שהיתה מבוססת למדי - "רצינו להיוולד מחדש. גרנו ברחובות", כתבה אחותה שושנה. הן התגוררו ב"בית ברוידא", אחד הבתים המפוארים ב"רחוב המיליונרים", כינוי שדבק בו על שום כמה מהארמונות, העומדים בו עד היום, ביניהם "בית זקס" הסמוך שבו נערכו קבלות פנים לאורחים רמי-מעלה, ו"בית סלוצקין" שבראש הגבעה, שכיום שוכנת בו הנהלת התיכון דה-שליט.

בית ברוידא נבנה ב-1908 על-ידי יעקב ברוידא, ראש אגודת "מנוחה ונחלה" בפולין, וזכה לכינוי "בית שלוש האחיות". רחל ואחותה שכרו בבית זה חדר ואליהן הצטרפה גם האחות בת שבע שלמדה בקונסרבטוריון בלייפציג. אביהן האמיד, שתמך בהן כספית כל העת, שלח להן כסף כדי לקנות פסנתר, ולאחר מסע מפרך נישא הפסנתר על גבי גמלים מיפו ל"חדרנו היפה - 'מגדל שלוש האחיות'... שמילא תפקיד של מרכז מוסיקלי... היינו עורכות קונצרטים לבית הספר", הוסיפה שושנה. שם ניגנו ושרו, ערכו מסיבות, ולשם הגיעו בחורי המושבה להקשיב למוסיקה וליהנות מחברתן של האחיות.

רחל התגוררה במושבה למעלה משנה. בעת הזאת הכירה בחורים רבים, אולם אהבת נעוריה היתה נקדימון אלטשולר (1894-1980), יליד המושבה, "פרא אציל", שהיה צעיר מרחל, ויחסיהם ידעו עליות ומורדות. כשביקשה רחל לעזוב את רחובות לטובת החלום שהחל להתרקם בה, בעקבות מפגש עם א"ד גורדון שבא לרחובות לעשות נפשות לרעיון העבודה, היא חשה טלטלה רוחנית שהביאה אותה למהלך גורלי שקבע את חייה - יציאה לחיים של עמל בתנאים מפרכים. היא החליטה "לנגן במעדר ולצייר על האדמה" - כביטוי שהיה שגור בפי האחיות.

נקדימון התנדב להסיעה בעגלה רתומה לזוג סוסים עד חיפה. שם פגשה בחנה מייזל שהתגוררה בבית האגרונום אליהו בלומנפלד, שהיה בעל כרם זיתים בהר הכרמל, ושתיהן החליטו להגשים את חלום חוות הנשים המוכרת כ"חוות העלמות". למרות חזותה המעודנת של רחל, כפי שתיארה מייזל, שחששה כי לא תוכל לעבודת כפיים, היא ניאותה לצרף אליה את הבחורה השברירית מפני שהיתה "כה רצינית בבחירת חייה בארץ". כך תמה פרשת חייה של רחל ברחובות.

אולם באישפוזה האחרון, באפריל 1931, הובלה רחל בעגלה לבית חולים "הדסה" בתל-אביב, ובשארית כוחותיה ביקשה לעבור ברחובות, עשרים שנה לאחר שעזבה אותה, כדי להיפרד מנקדימון, שיצא אליה מחצר ביתו שברחוב עזרא ונדהם לגלות את רחל כשהיא על סף מותה.

ארבעה חודשים לאחר פרידה נוגה זו ומותה למחרת, תמה אחת הפרשות הסבוכות הקשורה בכנרת. לשכונת מרמורק באו "תימני כנרת", לאחר שני עשורים של מגורים עלובים ותנאי-חיים מחפירים בכנרת עד שנמצא להם מוצא, כפי שכותב יהודה ניני בספרו "ההיית או חלמתי חלום". התימנים "הרגישו כי נעקרו, כי נושלו מזכותם וכי נאלצו לעזוב את כנרת... המטרה הושגה. התימנים נעלמו מנופה של כנרת, וקבוצת כנרת יכלה לטעת עשרים דונם בננות ושדה תלתן".

התימנים שבאו מחדרה לאזור בתקופת העלייה השנייה לא היו זרים לרחל ולאחותה, שהיו חלק מהבנות ב"חוות העלמות" הסמוכה לחצר כנרת, ושושנה אף נחלצה לעזרתם לא אחת. כשאילצו את "הפראים" לעזוב בפרשת הגירוש הראשונה ב-1912, כתבה שושנה בזיכרונותיה בהתקוממות על הכינוי: "נעלבתי מאוד מן הפגיעה בתימנים שלי, הכיצד? אחינו בני ישראל המה... רק דלים מעונים הם, ועתה - גם בצרה". רחל, כידוע, נפרדה מקבוצת הבנות בעקבות פנייתה של חנה מייזל, כי תצא ללמוד אגרונומיה בטולוז. כששבה כעבור שש שנים באונייה "רוסלאן" לדגניה, הוסיף הוויכוח המר עם תימני כנרת להעסיק חלק מהיישוב.

משה סמילנסקי מתאר את הביקור שעשה באזור ב-1925. וכך הוא כותב ב"הפועל הצעיר": "צללים של גברים ונשים. שלדים של ילדים. עשר משפחות חיות זה חמש-עשרה שנה ליד ביצה בחמישה 'בתים' של חימר מכוסים פחים". רחל, שללא ספק הכירה מקרוב את הפרשה, היתה עסוקה בחוויית הגירוש שלה. "בלילה בא המבשר" משחזר את רגעי העלבון, כשהתבקשה לעזוב את דגניה בשל מחלת השחפת. "איים עלי אגרוף רזה", כתבה החלוצה הדחויה, ולתוך עולם המושגים המעודן שלה השתרבבו ביטויים צורמים של אכזבה לעומת נאמנותה למקום ולמראות משם: הרי גולן, דקל שפל צמרת, הפרחים בחורף על הכרך ולבסוף השאלה המקפלת בתוכה את הכאב שמהולה בו תחושת הבגידה: "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח / חסד נעורים?"

באופן יוצא דופן, שלא לומר תמוה, רחל לא הצביעה על אנשים שהיתה להם יד ורגל בפרשת גירושה. בסדרת שירים היא מביעה קשת שלמה של רגשות מהולים בייסורים עצמיים. היא קוננה על התפוגגות החזון וכותבת "ואולי לא היו הדברים מעולם", מפקפקת בחוויותיה, עד להשלמה פסיבית וכניעה ליישות כלשהי. "אם צו הגורל / לחיות רחוקה מגבולייך / - תתניני כנרת, / לנוח בין קברותייך".

לאחר נדודים בין צפת לירושלים היא משתכנת בחדר ברחוב בוגרשוב בתל-אביב. רחל מסתגלת בקושי לחיי העיר, צבע הרקפות לא ייראה "בבטון המדרכות המת". ובשיר נוסף בקובץ "מנגד" היא כותבת: "וכך מיום ליום, אני אסכין לעיר / לסחי חוצות, להמולה ממארת, לשממת בטון".

בשירים שנכתבו ברובם בתל-אביב, ב"בדידות של חיה פצועה", היא חווה שוב את כאב הניתוק המהול באשמה עצמית. "יד ענקים זדונה ובוטחת... פחד טמיר מיד ענקים", שבשיר "רק על עצמי", נכתבו על-ידי מי שבבירור עשתה כל מאמץ לפלס דרך בחיי העמל שבחרה, אולי בשגגה. לא בכדי בחרה דימוי של נמלה זעירה שיש בו גם זעקה של מי שחשה נרמסת. בסוף הווידוי הנוקב הזה עולה תחושת הכזב של כל החלום, החלום האידיאולוגי. אולם רחל בחרה להתרפק על ימי האושר ההם, ואולי לתקן במשהו את הסיום המכוער של פרשת דגניה. על יתר המקומות שבהם ידעה ימים טובים, ויתרה לפי שעה.

רחל לא כתבה על רחובות והתמקדה בחוויית הראשוניות שרק יחידי סגולה זוכים לה, הקמת מקום מבראשית, מקום שלכאורה הוא נטול היסטוריה, כברת אדמה שבה "שדותי הצמיחו דגן ברוך שמש במקום דרדר" (בשיר "ספיח"), להבדיל מרחובות שהיתה כבר מושבה בת עשרים כשהגיעה אליה. עובדה מכרעת כמובן יש לייחס גם למצבה הפיסי באותן שנות חמדה. היא חשה, לראשונה בחייה, "עליית נשמה" כפי שכתבה ברשימתה "על שפת כנרת": "ידיים מיובלות... פנים עזות, לבבות לוהטים... נכספנו לקורבן, לעינוי, לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת".

אולם לרחובות קמה שורה של יוצרים שהשלימו את מה שרחל החסירה וכתבו על המושבה וייחודה, כביכול גם מבעד לעיניה. תיעוד השנים הראשונות נמצא בשורה של יצירות ספרות שזירת התרחשותן הכרמים והפרדסים, הבתים הראשונים, הערבים שהתגוררו באזור, הנופים, חדוות העשייה והפריחה.

הבולט במתיישבי רחובות שהנציח את ראשיתה של המושבה היה משה סמילנסקי (1874-1953), שכונה בפי הערבים המקומיים "חווג'ה מוסא", בעיקר בשל קשרי הידידות האמיצים שהיו ביניהם. הוא רכש אדמות ברחובות והתגורר מול השדה שלימים נבנה עליו בית הספר הראשון ששפת ההוראה בו עברית בהברה ספרדית, ובתור שפה זרה לימדו ערבית ולא צרפתית או גרמנית כנהוג. על נסיבות הקמתו של בית הספר כותב סמילנסקי בסיפורו "בין כרמי יהודה" (תש"ח), כי מלכתחילה נבנה צריף עלוב שחולק לארבעה מדורים, בכיתת הבוגרים למדו ארבעה בנים ובת, ואילו בכיתות הנמוכות למדו פעוטות ובני כל הגילים. בשל מצוקות שונות וגידול במספר התלמידים הוחלט לבנות בית אבן.

הפרשה שזירזה את הקמתו, כפי שמספרת מור אלטשולר, נכדתו של נקדימון, היתה אירוע שהתרחש בשנת שמיטה, כשחרדים מירושלים שפכו נפט על חלקת המלפפונים בחצרו של נקדימון בן השתים-עשרה. בתגובה גזז את פאותיהם וציציותיהם של כמה מילדי "החדר", ולבסוף נענש במכות. כשבא הרב אברהם יצחק הכהן קוק לביקור במושבה דרש נקדימון לפגוש את הרב כדי שיזמן את המכה לדין תורה. שמשו של הרב גירש את הילד בסטירה, הרב יצא מחדרו ופנה אליו ביידיש: "מה אתה רוצה, ילד?" כששמע את טענותיו, נזף בשמש באומרו "לא מכים ילד אלא מסבירים לו". כעבור זמן קצר החלה בנייתו של הבית; ילדי המושבה סייעו בהכנת לבנים לבית הספר, שלימים נקרא על שם משה סמילנסקי.

כעבור חמש שנים נבנה בסמוך לו גן הילדים העברי, שהיה הגן השני בארץ (הראשון היה בראשון לציון). הגננת הראשונה היתה יהודית אייזנברג-הררי. אל הגן הגיעו, מיד עם בואן למושבה ב-1909, האחיות שושנה ורחל, שהחליטו לא לדבר ביניהן רוסית, וכדי לרכוש את השפה העברית כראוי הצטרפו לגן הילדים. "בוקר אחד הופיעו שתיהן ופנו אלי בבקשת רשות לבקר בגן", כותבת בזיכרונותיה הגננת חנה וייסמן. "הביקורים בגן גררו אחריהם פגישות בערבים, מסיבות וטיולים בשבתות... רחל לא היתה מרבה לדבר אולם בשעת טיול היתה נהפכת לאחרת... צחוקה הרם היה מתגלגל בלי הפסק... ודיבורה השוטף, המלווה את הצחוק, היה רצוף עליצות והומור חריף, דק וקולע". מלבד השהות בגן למדו האחיות בלובשטיין עברית גם אצל המורה יהודה טלר, שהביע שביעות רצון ממהירות "התפישה של השפה ורוחה".

באותם ימים בא לרחובות לחודשיים המשורר והסופר דוד שמעונוביץ'-שמעוני (1886-1956), כדי להגשים את אחד מחלומותיו של כל חלוץ - להיות נוטר בכרמים. הנוף הותיר בו רושם עז, והתמורה שחש מוצאת ביטוי באידיליה "על שפת יפו" (1909). בעודו טובל במימיה של יפו עולים בו ניחוחות ומראות של החיים הבריאים ברחובות, ובפרץ של רגשות רומנטיים הוא מהלל את חבל הארץ אפוף הקסם שבשפלת יהודה. "נוטר אנוכי ברחובות... כרמי הוא יפה מכרמים, על גבעה נאה יתנוסס". הוא כמו ניעור לחיים ומשתוקק לאהבה. "נאות הנערות ברחובות ואף כי גם לא יפיפיות / אולם ענוגות מאוד הן בלילות בצללי הגפנים".

לאחר שהות בת עשור בגרמניה וברוסיה שב שמעוני לרחובות למשך חמש שנים, ואז גם הקדיש לה אידיליה מורכבת ומיוחדת, "יובל העגלונים" (1921), שכל כולה מסמך מאלף להכרת המקום. האידיליה מרכזת חוויות ורשמים מחיי המושבה הפשוטים, אגב התפעמות מנופיה הפסטורליים, מבתיה וחצרותיה, האיכרים והעשירים, גבעת האהבה, ובכללן עלילות אנושיות זעירות מתולדותיה, כשהמרחב זוכה לתיאורים פיוטיים במיוחד.

ב"היורה" (1923) הקדיש פרק ל"שזופי פרצופים ושחורי עיניים" וגולל פכים קטנים אגב תיאור גלריה של תימנים ואורח חייהם, שמהדהדים בו קולות מזמנים קדומים, כחלק ממגמה לרכישת תודעת שייכות למקום וכעוד אקט במסע הפנימי אל המולדת.

גם בסיפורי נחום גוטמן (1898-1980), בקובץ "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", מונצחים רשמיו מתקופת רחובות שלו, משל היתה תחנה הכרחית במסעו של המהגר בחבל הארץ הטרשי משהו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפסיק נחום גוטמן בן השמונה-עשרה את לימודיו ב"בצלאל" ויצא למושבה המשוועת לסיוע בעבודת הכרם והיקב. הוא מציין כמה נקודות ציוריות ברחובות, כמו גבעת הפעמון, שבה היו מכריזים על הפסקת העבודה, ובכלל זה מצייר גוטמן את הגבעה ופעמון המתכת שבראשה.

הילידי הרחובותי היחיד היה הסופר ס' יזהר (1916-2005). בחלק האחרון ב"מקדמות", ספרו האוטוביוגרפי, מתוארת זירת התרחשות מופלאה כשהמשפחה עוקרת, לאחר שהתגוררו בכמה שכונות בתל-אביב, למחוזו של הדוד משה סמילנסקי, אחי הסב, לבית "שבקצה רחוב יעקב הארוך, לצד בית העלמין". יזהר מתאר אותם נופים שפגשו רחל ושושנה בלובשטיין במושבה על פרדסיה וכרמיה, חלקות העשב הקמל, ריח חרובים כתושים, תני לילה והמוני צרצרים וכמובן טיפוסים חדשים נערצים, ביניהם נקדימון (שתואר בסיפור "ריצה אל הים"), בית הספר שבחצרו אקליפטוסים וקזוארינות וכל עוצמתו של המפגש עם המרחב המוכר לו מילדותו המוקדמת ובכללם פרדס מינקוב המתואר בסיפורו "רחיצה בבריכה".

במראות הללו שנתגלו לו שוב היתה טמונה הבטחה גדולה "ופתאום הכל נראה מחדש... בשטף משפטים שמח לשטוף... וככה יפה לכתוב" (עמ' 227), והמקום הראשון הזה לא נמוג מיצירתו ולזירת ההתרחשות הזאת וסביבותיה הוא נשאר נאמן לכל אורכה של יצירתו.

שנים ספורות לאחר שובו של יזהר לערש הולדתו, בא גם בנימין תמוז (1919-1989) בן החמש מחארקוב שבאוקראינה יחד עם משפחתו לרחובות ואף למד זמן-מה בבית הספר "סמילנסקי". רשמיו מאותה תקופה של ילד גלותי וזר בקרב הצברים המחוספסים, הותירו בו לא מעט משקעים, שעליהם כתב בסיפור "היכן אותה דרך" שבקובץ "חולות הזהב". אולם מעבר לפגיעות לא יכול היה תמוז לוותר על ערב-רב של תחושות ועל התרוממות הרוח שלו במקום - ריח קליפות השקדים, קול לבו של הבאר מתוך הפרדסים והמראות כבציורי ואן-גוך כדבריו - השמש העזה, הגורן, שדה הקוצים והחול בצבע דבש.

בחלוף עשרים שנה שב תמוז לביקור נוסטלגי ברחוב עזרא וסביבותיו. "הכיסופים לעולמה של דרך החול לא נתנו מנוח, ואלה שהיו אי-פעם ילדים נתאוו לחזור ולראות את נאות ילדותם". הפגישה המאוחרת מאכזבת, מכיוון שהמקום שינה את פניו, אולם לאחר שנרפאו פצעי הפגישה "מופיעה דרך החול בחלומותינו והאור נשפך אלומות אלומות... מי שהיו ילדים בחצרותייך, רחובות, עוצמים עתה את עיניהם, ברגעים של חסד, ולבם עומד מדפוק לרגע".

חודש לפני מותה כתבה רחל את "ולו" והוא מעין סיכום זעיר של מי שהביטה לאחור על עולמם של ילדים "ורודי נשמה", בטרם ידעו צער ואכזבה - ילדותה שלה, ילדי הגן ברחובות, ילדי בית היתומים ברוסיה שבהם טיפלה אחרי המלחמה וילדי דגניה - "עוד רב לפנינו הדרך - להיות / גדולים ונוגים וזוכרי זיכרונות".

ברשימה נעשה שימוש בספרה של ישראלה קומפטון (1999), "רחובות - אתרים ומסלולים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ