לילך לחמן
לילך לחמן

מצב ביש וסיפורי אימה אחרים אדגר אלן פו. תירגם מאנגלית: עודד וולקשטיין. הוצאת פרדס, 278 עמ', 88 שקלים

המכתב הגנוב ואחרים אדגר אלן פו. תירגמה מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן, 319 עמ', 89 שקלים

כשהתוודעתי בנערותי לאדגר אלן פו בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי נכבשתי בקסמיה של ממלכת הצליל. לאחר מכן קראתי אותו והתייחסתי אליו כאל תאורטיקן של "השירה כשלעצמה", כמסאי של הפואמה הלירית וכמבשר פרחי הרוע של בודלר. מאוחר יותר התגלה לי כאמן הסיפור הקצר - מי שהאיר חוליה מפתיעה וחיונית בין חלומו של זולל האופיום לבין צאצאיו המודרניסטיים. חיותה של יצירתו מתגלה גם בגלגוליה לעברית: החל במבחר מקיף בעל ניחוח אנכרוניסטי בתרגומו של אהרון אמיר (1950) ועד לגוון העכשווי המובחן של כל אחד משני המבחרים שראו אור לאחרונה.

"המכתב הגנוב ואחרים", בתרגומה של אלינוער ברגר, ראשון מבין שני כרכים למהדורה מקיפה של סיפוריו בעברית, מפוגג את הקיטוב המקובל בין סיפורי החקירה וההיגיון לבין סיפורי האימה; "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים" בתרגומו של עודד וולקשטיין, מעמיד נוסח נועז ורב-מנעדים של פו בעברית, ומבשר סדרה ממיטב הספרות הגותית בעריכתו.

לאור המהלכים האלה, חוזרת ועולה חידת פו. מה כוחו היום ואיזו נוכחות מקיימת כתיבתו בשגשוגה של הניאו-גותיקה בפרוזה ובתרגום אצלנו.

עודד וולקשטיין, שהמבחר שערך ותירגם יוחד לסיפורי האימה, נותן בידינו מפתח כפול לכתיבה של פו ולחידת קיומו. האדריכלות של השיר והקומפוזיציה של הסיפור נקראות בעזרת מנגנון מורכב שמבצע כעין "קפיצת מוות", מחולל את הסאלטה מורטאלה מאסתטיקה צרופה למחזה ייסורים סאדו-מזוכיסטי: "מי שחוזר בנעימה חד-גונית על אותה מלה שוב ושוב - עד שצלילה תש מלהוליך משמעות", הוא גם זה "השוכב פרקדן, קשור לדרגש עץ. מעליו מתנודדת מטוטלת ענקית... הולכת ומנמיכה". כך מציב וולקשטיין את פו החידתי, הנואש מטריאלי-גרוטסקי בגישתו לזמן, מבעית ומצחיק - בתרגום מזהיר שאינו חושש לאמץ את הנדיר ואת המזוויע במחיר ההפרזה הבארוקית. הן מעשה התרגום שלו והן המסה המרתקת שצירף לספר נקראים במובנים רבים כמחוות לבחירות הסגנוניות-קיומיות של פו עצמו.

קין המודרני

אדגר אלן פו נולד בבוסטון ב-1809. הוא ניסה ליצור ספרות אמריקאית חדשה תוך אימוץ של מסורות אירופיות. כאב לספרות הניאו-גותית, התיך אל יצירותיו סממנים של סיפורי אימה ומסתורין שרווחו בימי הביניים והתגלגלו בספרות הלא-קאנונית החל במחצית השנייה של המאה ה-18. משאלת המקוריות שהטרידה אותו, התבטאה, בין היתר, במאבקו נגד פלגיאריזם וחילחלה באופן אירוני לתיאוריות הכתיבה שלו. אם הרומנטיקה האירופית ניסתה לבדות את החוויה מחדש על ידי הדמיון, שירתו היתה כעין ראי מרוסק של הניסיון הזה. הוא לא חלם על ביטול הגיהנום ולא על ביטול הגיליוטינה. במקום תמורה ושינוי, סיפוריו מפיקים עונג מן החזרה שעיקרה שלילה.

פו נקרא כרומנטיקן פרוורטי, זר לספרות האמריקאית. רק במחצית השנייה של המאה ה-20 נחשף, בדומה לבת-תקופתו אמילי דיקינסון, כמי שייצר שפת מקום נועזת. במבט כזה, דווקא עולמות-הנגד שברא, כנגד האידיאליזציה של העולם הישן מזה, והקידמה והדמוקרטיה מזה, מאירים את העולם ההיסטורי-חברתי שהגיע ממנו. בן להורים שחקנים ולמשפחה מהפכנית שירדה מנכסיה, ננטש נטישה כפולה בגיל הינקות (אביו עזב, אמו מתה). סוחר בעל עבדים מווירג'יניה אימץ אותו, הסתכסך אתו ונישל אותו מביתו. פו שירת כצוער בצבא. בן 29 נישא לבת דודתו בת ה-13, שמתה צעירה משחפת. בן 41 נמצא ברחוב מחוסר הכרה ולבוש בבגדים לא לו. ארבעה ימים אחר כך מת מהרעלת אלכוהול.

מי שיבקש לקרוא את סיפורי האימה דרך הביוגרפיה שלו יתקשה לאתר את הפצע. כל כמה שנעמיק לתוך המציאות הסיפורית נגלה רק את פני השטח שלה. כאילו מוצאם של סיפורים אלה באיזה הכרח הישרדותי. הגרוע מכל כבר התרחש והעולם נפרש לפנינו פוסט-מורטום: המספר הוא קין מודרני שמתחקה אחר מקור הקללה ומנסה לביית את זרותה של האימה בהשתלשלות כמו-טבעית של סיבות ותולדות. אלא שהכתיבה מחוללת את העולם כנברוזה - כעין מערבולת של חרדות, דחפים, רגשות אשם ועינויים אינסופיים.

רצח במשפחה

דומה כי המתח הזה בין הריאלי לבין הפנטסטי המייחד את הספרות הגותית מוקהה אצל ברגר ומוחרף אצל וולקשטיין. 12 סיפורים משותפים לשני הספרים ובמקומות שברגר מתפתה בהם לקלישאות של מציאות, וולקשטיין מוסר את הייחוד החושי-חומרי שלה ומקצין בכך את משיחות המכחול של פו; כשהפשטותיה של ברגר מניחות גבול ברור בין דמיון לבין ריאליה, מחפש וולקשטיין את הצללים שבין שני אופני קיום. לעומת ברגר הנוטה למסירה תיאורית של המציאות, וולקשטיין מחדד את רישומו של התעתוע ודוחף את גבולות הלשון כדי להעצים את ממשותו של המציאותי-לכאורה. דוגמה מובהקת לפער החריף בין שתי הגישות הללו למציאות ולתרגום אפשר למצוא בסיפור ה"בור והמטוטלת" - בשעה שלשונה של ברגר מתקיימת במסגרת הנורמטיבי, הבחירות הלשוניות של וולקשטיין מטעימות את הממד החושי-ארוטי של פרטי הפרטים של הזוועה, רותמות את הפועל להעצמת הסחרחרת שממנה נקלטת המציאות ומוסרות את רישומו של הזמן כמאגיה של צליל וכקרינה של חומר. באופן כזה, התרגום שלו מעביר חוויית זמן אינטנסיבית כל כך עד "שהכל הופך זמן... זמן אמורפי ומוחשי להחריד", אם לשאול מאחרית הדבר שלו.

כל זה נוגע להיבט עקרוני של אמנות האימה. בדומה לשחרזדה, מותח הנידון את הקשב שלנו, כאילו בתקווה לקבל אורכה, אלא שבניסיון לגאול את זיכרון הרפאים, הוא שב ומחולל את הזוועה. המוות האדום כבר החריב את הארץ, אך סיוט פלישתו נחוג תוך התנגשות בין הדוניזם של דוכס חסר-מורא לבין התגשמותם של חייו הרדופים; רצח במשפחה כבר הכרית מהעולם את מי שעתיד להיתלות מחר, אך בעודו מתוודה חוזר וחווה זה את הפתולוגיה של הליך השחתתו; הנקמה באוהב שנקבר חי כבר בוצעה, אך החיזיון הלילי המעלה אותה באוב עוכר מנוחה; תעתוע החייאתה של אהובה מבליע את מותה אשר חוזר וקורם גוף בכל אחד ממופעיו. בכל אלה, לבו של הסיוט אינו אירוע המוות עצמו, ואפילו לא הרגע הקודם להשתררותו, אלא תחושת אין-מוצא גרוטסקי - "מצב ביש" המייצרת חזרה כפויה ומסיגה-גבולות בין המתים לבין החיים.

השחקן הראשי בריקוד הבלהות הזה הוא הבית, אכול רקב, מוכה-דיכאון וחשוך מרפא. טירה, מבצר, מנזר - שהקללה או החידה הקבורה בתוך מדוריו התת-קרקעיים חותרת נגד כל הייררכיה הגלומה במבנה. חקר הסוד אשר חושף את פריצותו, רפיפותו וזרותו של הבית, מאיים למוטט את האחוזה כולה, לאבד את שוכניה ולבלוע את ניסיון החקירה ואת החוקר עצמו. כך, למשל, בסיפור המצמרר "נפילת בית אשר", במקום לרדת לחקרו של הסוד התלוי בין המספר לבין חבר נעוריו רודריק ובין זה לבין אחותו החולה, נשאבים הקוראים פנימה דרך תמונת ראי של "גדמי העצים האיומים והחלונות הפעורים כעיניים ריקות" הנקלטת במבטו של המספר ונאטמת לבסוף במימיו המעופשים של האגם השחור.

אם הכניסה לבית נחווית, בדומה לתהליך הקריאה, כהשתקפות מבנה בתוך ראי אשר בבואתו מתכנסת אל תוך ראי קטן ממנו, הרי שהסדק המתגלה בלבנת הבית מתרחב במהירות למערבולת שתבלע את הקירות הכבירים של בית אשר ואתם את חזיון העבר כולו, כדוגמת אותו אגם שבתום הסיפור יטביע דומם את חורבותיו.

האשה כמושא נקרופילי

לב הסיוט, אם כן, אינו המוות, לא מועקה פיסית ואפילו לא אימת התפרקות. הבעתה שאופפת את בית-אשר כרוכה באובדן של האנושי - סכנה המרחפת מעל כתיבתו של פו ושל כמה מממשיכיו המודרניסטיים. ואני חושבת לא רק על האומץ הפראי של היאוש - בבחינת ההתמכרות לאובדני - אלא דווקא על הדחף ליופי, באמצעות השירה ומבעד לשירה - אידאה שיש בה מן ההרחקה מהאנושי. המקום המובהק לתהייה על אובדן האנושי הוא מעמדה של האשה באסתטיקה של פו. ב"פילוסופיה של הקומפוזיציה" הוא מכריז על "מותה של אשה יפה" כ"נושא הפואטי ביותר בעולם". באותו חיבור מתנקזים כל העקרונות של ההתבוננות באשה כמושא נקרופילי. כך גם מופיעות הנשים בעולמו - "אלאונורה", "ברניס", "ליגיאה", רוונה - מצועפות או ערומות למחצה, לא כבנות-אנוש בעלות תודעה, אלא כמשאת נפש תמידית - מהות נשית אלמותית העשויה אור, ספק חלום מתפוגג, ספק גופה שאזמל פסלים ננעץ בלבה. ראו, למשל, איך ב"ליגיאה", חוקר המספר את חלקי הגוף האחר, בוחן אותם באריכות כמו ביקש להתחקות אחר סוד היופי או החיים. התרכזותו בפרטים - "עפעפיים", "שיפול מקסים של השפה העליונה" ו"יד משוישת" - היא פטישיזציה של המת. האם לקרוא את ההשתהות העודפת על חלקי-גוף כחזרה על טראומת-חייו (אמו, אמו החורגת, אשתו - מתו שלושתן משחפת) או שמא כניסיון להעתיק את האיסור הארוטי לתחום הדמיון? בין אם רואים באדגר אלן פו שותף לתפישה תרבותית-גברית שהשתיקה את התודעה הנשית, ובין אם קוראים את גישתו לנשים כביקורת על דוגמות מגדריות שרווחו בתרבות תקופתו (בעיקר בדרום השוקע) - ההתנגשות בין שני הקטבים הללו מוחרפת במבחר שערך וולקשטיין בעיקר תודות לרישומו העז של הסיפור הפותח, המאיר את האסתטיקה של האימה בתיאטרליות פארודית.

בסיפור "איך כותבים מאמר ל'בלקווד'" (בלקווד היה מגזין בריטי פופולרי שנהג לפרסם סיפורים סנסציוניים), מכה בקוראים הסאטירה החריפה: על הסטריאוטיפ הנשי הטרנסנדנטי, על כל מה שמדיף ספרותיות ובעיקר על התכתיבים הסגנוניים השרירותיים (ריאליסטיים מחד גיסא, וניאו-גותיים-פופולריים, מאידך גיסא) שנגדם פו משכלל את אמנותו. אפשר רק לרמז כאן על המשחק בזרות, תרגול בפנטומימה, ההומור המוטרף, ואפילו צליל טרנס-ג'נדרי המחלחל אל קולה של המספרת "סניורה פסיכה זנוביה" (כולה "נשמה" "ולעתים גם "פרפר" ודמותה מבוססת ככל הנראה על העורכת האמריקאית הנודעת מרגרט פולר). והדמיון הלשוני של עודד וולקשטיין מפליא לנוע בין הריאלי לבין הפנטסטי, בין הפרוזאי לבין המסתורי ובין הארכאי לבין הדיבורי; קשת הסולמות שלו - מן הנשגב אל הבזוי ואל מכמיר הלב - יוצרת כאן נוסח גותי עברי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ