בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים בכרומו | נהגת, בוס

המציאות האכזרית של מלחמת השחרור חייבה שיתוף נשים בתפקידי לחימה, זאת בניגוד לעמדה הרשמית, הבן-גוריוניות, שייעדה את האשה לאמהות

תגובות

במצעד המיתוסים הציוניים מככב תדיר בצמרת המיתוס על נשות הקוקו והסרפן. אותן נשים (לא חתיכות, כפי שמציין מחבר השיר יוסי גמזו, אלא "יא חביבי, נשים!") עם יד אחת בטורייה והשנייה בשברייה - עובדות ולוחמות, שווה בשווה עם הגברים החלוצים. ומה בדבר כל אותן פלמ"חניקיות קשוחות? ותמר, סגניתו של ירון זהבי מחסמב"ה? וחנה סנש? מספרי אליעזר שמאלי ועד פזמוני תש"ח שיננו את גבורתן של אמזונות כשרות.

והנה בא דווקא כתב העת "עלי זית וחרב" ומשבית שמחה. יותר מחצי הכרך העבה והמצוין מוקדש לתיק "אשת חיל עברייה, עיונים בשירות נשים מהיישוב העברי במערכות הביטחון", ומשרטט תמונה מורכבת, נגועה בשוביניזם, ובוודאי שלא שוויונית.

מראשית ההתארגנויות הפרה-מיליטריות אפופות הילת המגל והחרב של ארגוני בר-גיורא (הוקם בספטמבר 1907) והשומר (אפריל 1909) היתה, כפי שטוענת סמדר סיני, הדרה שיטתית ומערכתית של נשים בארגונים מנושאי ביטחון, ובעיקר מהשתתפות במשימות בעלות פוטנציאל לעימות ישיר, ובכלל זה שמירה ומארבים. החברות, חלקן בעלות עבר מהפכני ברוסיה, וכולן מלאות עזוז וגבורה, נעלבו, וחלקן אף המרו את צו הארגון ועשו מעשה, כפי שכתבה ציפורה זייד על הצטרפותה המפתיעה לשמירה במסחה: "הופעתנו הפתיעה את החברים, מתנגדינו בושו להביט בפנינו, והתומכים בנו צהלו". אבל רבים יותר היו המתנגדים ונאסר על נשות השומר להשתתף בשמירה פעילה. אז הן ניקו רובים, הבריחו נשק, היו אחיות וטמנו בחזה פרבלום.

סיני מקדישה פרק מיוחד לנופלות הראשונות על הגנת היישוב, שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר שהיו בין שמונת הרוגי תל חי (י"א באדר, תר"ף), וכמו במקרים רבים בהיסטוריה, המוות "משווה" בין השונים, ופסל ההנצחה הראשון בתל חי (שנעלם) אף הוקדש להן. בתוך כל סבך ההדרה והמידור הזה, בלטה דמותה של מניה שוחט, שדווקא היא היתה זו שידעה הכל על הסליקים, מאגרי הנשק, ורשתות החברים, בזמן מאורעות תרפ"ט היתה "הרוח החיה... בכל הנוגע לנשק, לחלוקתו ולהפצתו". שוחט גם היתה, ביחד עם חיה קרול, אחראית על הברחת עולים לא חוקיים מלבנון בנתיב היבשתי. אך מניה שוחט היתה היוצאת מן הכלל שהעידה על חומרת השובניזם הכללי, ולזכותה נזקף עברה המהפכני וישיבתה בכלא ברוסיה. רק באסיפת חברי הארגון שהתקיימה באפריל 1938 הוחלט שנשים יוכלו להשתתף בשמירה, וכך, כותבת סיני, "הסתיימו 30 שנות הדרת נשים".

אולם המאמרים הבאים בקובץ מראים שלא כך: כ-4,000 מתוך כ-30 אלף מתנדבי היישוב העברי לצבא הבריטי היו נשים (גם במלחמת העולם השנייה, המלחמה הראשונה אי פעם שבה גויסו נשים באופן סדיר). הן היו קשריות, אחיות (לא ראשיות חלילה, בשביל זה צריך היה דם ומבטא בריטי), פקידות (אות לימים יבואו), מחסנאיות, אלחוטניות, מכונאיות מטוסים, מבשלות ושוטרות צבאיות. ה"אשמה" הפעם מוטלת על חוקי הגיוס וההשמה של צבא הוד מלכותו - לא לתפקידים קרביים בהגדרתם.

בנות המזל, לפחות מבחינת המיתוס שהלך ונרקם, היו נהגות. אלו הוליכו ציוד וכוחות לחזית, וכיכבו בכרזות, בפרסומות, בתצלומי עיתונות ובשירים "כאשה המשוחררת שגומעת מרחקים במכוניתה, שאינה יראה ממזג האוויר וממוראות המלחמה, ושמצטיירת כגיבורה שתביא את הניצחון". אבל לא לוחמות. כאלו היו רק בצבא הסובייטי. אלו שלנו, עולה ממאמרה של ענת גרנית-הכהן, נתפשו כ"בוגדניות" משהו, מנקודת המבט של "המעסיק" הבריטי; או נועזות, מנקודת המבט "שלנו", כשמדי פעם גם הבריחו נשק וסודות לארגונים הלוחמים בבריטים, בארץ ישראל.

דפוס זה, של לא מעט התנדבות והתלהבות שנתקלת בחומה בצורה של התנגדות להכללת נשים בתפקידים מבצעיים (עם חריגות קטנות ומהוללות, פה ושם) המשיך גם בהגנה, בפלמ"ח, בשנים הראשונות של הקמת המדינה ובצה"ל. "רק חלק מהמגוייסות מימשו את שאיפתן להשתתף בפעילות קרבית. חלק מהן ששירתו בפלמ"ח מילאו תפקידי מפקדה והדרכה. הלוחמות עסקו בליווי שיירות, בקשר, בחובשות, בחבלה, בירי מרגמות, והיו שלקחו חלק בלחימה ממש". אבל את החלק האחרון של המשפט מתוך מאמרה של נורית גילת הכתיבה המציאות האכזרית של מלחמת השחרור, והצורך בכוח אדם מיומן (וכאלו היו בנות הפלמ"ח, ההגנה, והארגונים "הפורשים"), ולא העמדה הרשמית, הבן-גוריוניות, שראתה את ייעוד האשה באמהות. זה לא אומר שאין לגייסן, שהרי מגיע להן שוויון בחובות ובזכויות, אך "אין כל כוונה לגייס נשים ליחידות קרב".

ואכן, למרות המציאות המבצעית הקשה, בדצמבר 1947 הגיעה הפקודה להוציא את כל הנשים מתפקידי הלחימה. אולי תרמה לכך התקרית הקטלנית ליד קיבוץ גבולות באותו חודש, שבה נהרגו חמישה חברים ובהם מרים שחור, וגופותיהם המושחתות זירזו "הרחקה בלתי הפיכה" של נשים מתפקידי לחימה. בלתי הפיכה בצו אך לא למעשה, ונשים כמובן נלחמו, נפצעו ונהרגו בפעילות קרבית מלאה במלחמת השחרור.

למרות ההתגייסות, ההתנדבות, והמסירות שאיפיינו את יחסן של מרבית נשות היישוב לצרכים הצבאיים בשנים הראשונות לקום המדינה, גילת מצטטת את סגן מפקד חטיבת יפתח שטען במאי 1949, כי "הטיפול בנושא הבנות היה כישלון גדול". האנקדוטה המסיימת את מאמרה של גילת מסכמת את האופן האמיתי, בניגוד למיתי, שבו מוכללות נשים באתוס הצבאי-לאומי: קיבוץ ניצנים, שבהגנה עליו נפלו 33 לוחמים וביניהם שלוש נשים, נבחר ב-1998, שנת היובל לקרב, לשמש כאתר הנצחה, יד לאשה הלוחמת. פסל הוצב, אבל "שאר רכיבי האתר - אמפיתיאטרון ומרכז לחקר גבורת האישה בקרבות, לא הוקמו עד היום". מדי פעם מתגנב סיפור של אשה לתוך נראטיב ההיסטוריה הצבאית העברית-ישראלית (כפי שמראה סיפורה של הדסה למפל שנפלה כלוחמת זחל"ם במתקפה על משטרת לטרון, ועליה כתבה שרי גל), אך הן נותרו עלומות ויוצאות מן הכלל המעידות על הכלל המודר והמודחק. הן נותרו נשים.

עלי זית וחרב: סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל. כרך י'. עורך: ניר מן. מו"ל: העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי והוצאת כרמל, 89 שקלים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו