"נתניה" מאת דרור בורשטיין | הגיאולוגיה של הנפש

דרור בורשטיין נודד בספרו החדש "נתניה" בין זיכרונות אמיתיים ומדומיינים ובין תובנות והרהורים גיאולוגיים וקוסמולוגיים, ומנסה לתאר במכחולו הספרותי את חומר הגלם של הזיכרון

מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן

נתניה

דרור בורשטיין. הוצאת כתר, 222 עמ', 89 שקלים

ספרו החדש של דרור בורשטיין, "נתניה", מתחיל בנזיפה בספרות העברית (או לכל הפחות בהבעת תמיהה) על כך שאפילו גדוליה מעולם לא התייחסו לתנועת היבשות (טקטוניקת הלוחות) או להיווצרות הירח.

לטענתו של בורשטיין - הירח (או האדמה, לצורך העניין) משמשים תדיר בספרות העברית כמין רקע או תפאורה לפועליהם של החלוצים וממשיכי דרכם, ואף פעם לא כסיבה ראשונית לקיומם. בורשטיין, כך נראה, נחוש לשנות זאת. הוא חדור כמיהה להטמיע בקוראיו את הראייה ההוליסטית, זו השואפת לראות בכל רכיביה של מערכת מסוימת (במקרה זה את הקיום האנושי), חלק ממכלול הקובע את מהות קיומם, כשלכל חלק ניתנת האפשרות להשפיע על חלק אחר במערכת, גם אם נדמה שהם מתקיימים במישורים שונים לחלוטין.

בורשטיין נודד בספרו בין זיכרונות אמיתיים ומדומיינים - לפעמים מיד ראשונה ולפעמים מיד שנייה, ובין תובנות והרהורים גיאולוגיים וקוסמולוגיים (שלרוב מתבססים על נתונים מספרי עיון שונים, אך ממשיכים להגיגים פילוסופיים). למסעות הרוחניים האלה הוא יוצא, בין השאר, מספסל ברחוב שבו הוא מתגורר, ועליו הוא שוכב פעם לילה שלם - מתבונן ומהרהר. הספסל מצוי בשדרות סמאטס שבתל אביב, כפי שהוא מציג באוטוביוגרפיה הלא-מסורתית הזאת, ואי אפשר להתעלם מההקשר - יאן סמאטס, אינטלקטואל ומדינאי דרום-אפריקאי מתחילת המאה ה-20, הוא זה שטבע לראשונה את המושג הוליזם והפיץ אותו ברבים. בורשטיין חוצב את דרכו במרבצים הגיאולוגיים של נשמתו, מפרק פה חתיכת סלע ביוגרפי, שם קטע סיד פרהיסטורי, וכל שכבה זורקת אותו - ואת הקוראים - לזיקוק חדש של אסוציאציות, תובנות ותהיות.

החלקים הביוגרפיים ב"נתניה" עוסקים בראש ובראשונה באותה עיר קיט לשעבר, שהיתה אמורה להפוך לריביירה הצרפתית של ישראל, בזיכרונות ותצלומים ממלון "תל אביב" שהיה בבעלות המשפחה ומהחוג לאסטרונומיה שבורשטיין השתתף בו כילד. בורשטיין מעלה את דמות סבו, צבי בורשטיין, כורך סביבו זיכרונות, הזיות ורגשות, ועם זאת קשה לומר בסוף הקריאה כי הסבא נהפך לנוכח באמת, אדם שנדמה כי מכירים אותו. אם כבר, ההצלחה של בורשטיין בתיאור של סבו היא ביצירה של מין דמות צל שכזו, הוכחה ניצחת לכך שזיכרון הוא בסך הכל השתקפות של השתקפות, ושסבו של בורשטיין קיים לנצח, כפי שהכל קיים לנצח באופן זה או אחר (חוק שימור האנרגיה), אך רק בתור בועת הד בתוך בועת התהודה בראשו של דרור בורשטיין עצמו.

זיכרונות הילדות מהחוג לאסטרונומיה הם החזקים ביותר. הם משמשים בתור הקשר העמוק בין דרור בורשטיין הילד לבין האדם שנראה כי נהפך להיות. בתארו את החוג עצמו, את המורה, את ההזיות והתובנות שהחוג העיר בו, בורשטיין מגלה את יכולתו הספרותית הגבוהה: בימים הנוראים שימש החדר שהחוג התקיים בו כבית כנסת ארעי וסבו של בורשטיין שימש בו כחזן. השילוב של זיכרונות בית הכנסת והגילויים על אודות הקוסמוס מתמזג ביד מעודנת, אוהבת וחכמה. כך למשל הוא מספר כי "לקראת הימים הנוראים היו דוחפים את מפות הכוכבים של החוג לאסטרונומיה מאחורי ארון הקודש והחוג היה יוצא לפגרה של חודש. אבל קצה המפה הימני, קבוצות הכוכבים אנדרומדה ודגים, ביצבץ תמיד משולי הארון מפני שמפת הכוכבים היתה רחבה במקצת מרוחבו של ארון הקודש. איש לא השגיח בנקודות הלבנות האלה, אבל אני ידעתי כי מאחורי הפרוכת והדיקט שבגב הארון קודחת נקודה לבנה גדולה ששמה סיריוס, שהיה אז הכוכב הזוהר ביותר בשמים". אמיתות מדעיות, לא פחות מסתוריות מהאמיתות הדתיות, נכרכות יחדיו, האחת מסתתרת מאחורי השנייה, גלויה רק למי שמסוגל לראות את הקשר הטמיר שביניהן.

אי אפשר להתעלם ב"נתניה" מהדמיון של סגנונו של בורשטיין לסגנונו של יואל הופמן. זאת, גם בשל ידע מוקדם על שיתופי הפעולה שלהם, אבל בעיקר בשל הכתיבה דמוית החלום, שבה זיכרון ספציפי, מדויק וחד בפרטים היומיומיים שלו נהפך באוושה קלה לזרזיף פסיכדלי כמעט של דימויים. לא נראה גם שבורשטיין רוצה להתנער מהדמיון, או השיוך, לסופר זה או אחר. ככותב משכיל ומודע מאוד (כמעט מודע מדי), בורשטיין לא רק שאינו מנסה להתחמק מתחושת ההמשכיות וההדהוד של סופרים אחרים, אלא אף מכריז על כך בריש גלי: "כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר, לפעמים ספר שאתה כתבת ולפעמים ספר של זולתך. זה הסוד הגדול של הספרות".

אלא שאצל יואל הופמן השתיקה וההעדר הם פעימות של ממש, ולעתים קרובות כוחו של הדבר שהוא מתאר הוא בפער בין תיאורו ואי תיאורו, כמו המתח בין הפרוטון לאלקטרונים באטום, המחזיק את המבנה כולו; ואילו ב"נתניה" דרור בורשטיין הוא יותר פילוסוף מסופר, כזה שמצביע על תופעות ותוהה "האומנם?"

נראה כי בורשטיין רצה לתאר במכחולו הספרותי את חומר הגלם של הזיכרון, שלעתים תפריו גסים וכוחו הוא בעיקר בהתפעמות שהוא מעיר במי שחווה את הכוח המתעתע של ההיזכרות. ואכן, ישנם רגעים לא מעטים ב"נתניה" שבהם חשים הקוראים במחיצות הדקות והשקופות שבין אינסוף הגורמים המרכיבים את מה שאנו קוראים לו "מציאות" בזמן הווה לבין ה"זיכרון" בזמן עבר. ועם זאת, לעתים קרובות מדי התחושה היא כי התפרים גסים. כשבורשטיין מדמה את ליבת כדור הארץ לדודה עתיקה שיושבת וסורגת סוודר חם ועבה, דודה שאפשר לשמוע "בכל דודה המתהלכת על פני כדור הארץ ועושה קניות לחג" ומיד אחר כך מבאר שזו המטאפורה שלו, תוהים הקוראים האם המחבר נישא לגבהים מרוממים כל כך עד כי הוא אינו סומך על קוראיו כי יבינו בעצמם שזו המטאפורה שלו, או שמא להפך - הוא משתדל להמתיק סוד עם קוראיו, כביכול משוחח אתם כפי שאדם משוחח עם חברו לבית הקפה, ללא ליטושים ושיופים. כך או כך, נראה שהעיפרון של הילד שהיה, משולהב בשל פתחון הפה שניתן לו, חרט קצת חזק מדי על דפי השורה של מחברת הזיכרונות - עד כי פה ושם הדף נקרע קצת, או שמלים מדף אחד טיפסו קצת על מלים מדף אחר. ואולי זה מה שדרור בורשטיין המבוגר בדיוק רצה.

איני זוכר את עצמי

אני כותב את הדברים האלו כאילו אני מכיר את הנפשות הפועלות, ובכללן את עצמי, אבל זה לא נכון. איני מכיר את עצמי ואיני זוכר את עצמי ללא התצלומים גם המעט שאני זוכר כביכול היה נגוז ברובו. איני יכול לחצות את המרחק אל סבי ואפילו אל עצמי, זאת האמת. אני כותב וכותב, צופה וחופר, מדווח על מה שקרה, ומתקרב כמדומה אל עצמי ואל האנשים האלו, החיים והמתים. את ילדותי איני בודה לגמרי, אבל את מי שהייתי איני זוכר כלל. אני מביט בתמונות הילדות ואיני זוכר את הילד הזה. אילו היו אומרים לי כי לא אני הוא אלא, נאמר, בן דודי, הייתי מאמין. כמה דומים היינו, כל הילדים. אני מכיר את עצמי-הילד לא יותר ולא פחות משאני מכיר את קוראי הספר הזה. ייתכן שעצמי-הילד הוא אני, ומה שנדמה כמרחק אינו אלא צמידות מוחלטת. ייתכן. אני כותב זאת ומיד תוקף אותי כאב ראש. אני מעדיף את הזמנים הפרהיסטוריים המתוארים בספרי המדע מפני שהם מוחשיים יותר מזיכרונותי משנות השבעים. את הזמן הקרוב הזה שהוא זמני, זמן חיי, איני יכול לראות. יש צורך בדילוג להגיע אל עברי, בסדרה של דילוגים. אני הוא הדילוג הזה, והדילוג אינו נפסק. יבוא יום ואקרא את השורות האלו בתדהמה ולא אזכור שכתבתי אותן, גם לא את המשפט הזה עצמו. הכל שרידים וסיפורים דהים כחורבה של בית מלון התקועה במרכז נתניה. עלי לנסוע לבית המלון, אמרתי לעצמי באותו הלילה על הספסל בשדרות סמאטס בתל אביב, עלי לנסוע למלון תל אביב ולהתאכסן בו לילה אחד ואז הכל יצוף ויעלה. המקום יזכיר הכל. קום, היכנס למכונית, וסע מיד אל המלון בנתניה, אמרתי לעצמי ולא זזתי מן הספסל. ראיתי את עצמי מכה בפעמון שעל דלפק הקבלה שסבתי היתה יושבת מאחוריו ומצפה להילקח אל חדרי, אבל קול הפעמון נשמע ומתגבר ומהדהד עד שדלפק הקבלה, קיר המלון, הגג, הכל נסדק ברעש דומם ומתפורר לאבק. אילו הייתי כותב את זיכרונותי על דרך התיעוד הנאמן היה הנייר יכול להיכנס לתוך קופסת גפרורים. עבורי כל הילדות כולה היא אולי עשרה משפטים קטועים, אולי עשרים תמונות זיכרון, לא הרבה יותר מזה. הכל נשכח או יישכח. בארבעים שנות חיים יש כחמישה עשר אלף זריחות. אתה זוכר אולי שלוש, אולי אחת, ואולי אפילו אחת אינך זוכר ממש. ודאי ראיתי עננים רבים אז, ודאי טבלתי את ראשי בקצף הגלים, ודאי שחיתי אל העומק עד שהבחינו בי ונזעקו להצילני. ודאי ראיתי את התחנה המרכזית באור של שחר וכל הנהגים אוחזים כוס קפה חד-פעמית ומתיישבים מתחת אנחות כבדות. אך מה נותר מהם? מה שנותר דועך כתפוחי אדמה שהפכו לרמץ במדורה. המלים מגיעות תמיד מאוחר, מאוחר מדי, ומועילות רק לאחרים, אם בכלל. אתה מעמיד פנים שמתפוחי האדמה האלו תוכל להכין מחית, אבל המחית הזו אינה אלא ערימה של אפר קר שאתה רוכן עליה ונועץ בה את שיניך ועיניך.

דרור בורשטיין, מתוך "נתניה"

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ