הגיהנום והצחוק

במלאות מאה וחמישים שנים למותו של ארתור שופנהאואר, ה"פילוסוף של הפסימיות" שדווקא הוא לימד את חוכמת הצחוק

עמית קרביץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית קרביץ

ארתור שופנהאואר (1788-1860) נודע בעיקר כ"פילוסוף של הפסימיות". בחיבורו המרכזי "העולם כרצון וכדימוי" (1818), שכל ימיו נותר בעיניו הסיכום התקף והממצה של מחשבתו, הוא מציין כי האופטימיות - סוג מחשבה ששופנהאואר זיהה במיוחד עם לייבניץ ועם שנוא נפשו ובן דורו הגל - היא "צורת מחשבה מרושעת". את המטאפורה הידועה של לייבניץ, על "הטוב שבעולמות האפשריים" (אצל שופנהאואר היא נהפכה ל"רע בעולמות האפשריים"), נהג לפטור בבוז, כשם שנהג לפטור בבוז את עצם רעיון האל או ההשגחה.

"אי אלוהיותו של הקיום", כתב ניטשה על שופנהאואר, "היתה בעיניו בחזקת משהו נתון, מוחש, שאין עליו ויכוח כלל; הוא היה מאבד את יישוב הדעת הפילוסופי ופורץ בזעם, בכל מקום שנתקל במישהו המהסס בעניין זה והולך סחור סחור". היה זה איפוא גם עניין של מזג, או של "תחושת חיים", ולא רק של טיעונים פילוסופיים, ששופנהאואר היטיב, בזכות כשרון הכתיבה יוצא הדופן שלו, להעביר לקוראיו.

אולם כבר ניטשה טען כי שופנהאואר לא היה בסופו של דבר פסימיסט. שופנהאואר "היה הופך פסימיסט (והוא לא היה כזה, למרות רצונו להיות) אלמלא אויביו, אלמלא הגל, אלמלא האשה, אלמלא החושניות (...) אויביו פיתוהו שוב ושוב אלי-קיום". לא היה בו אפוא בשופנהאואר, לדידו של ניטשה, מיסוד הפסימיסט האמיתי, ותיאבון החיים הבריא שעמד בבסיס הווייתו גרם לו לחזור שוב ושוב אל אותו הקיום ששלל בהגותו.

בין שצודק ניטשה בניתוחו הפסיכולוגי של שופנהאואר ובין שאינו צודק, דומה שאין צורך בהשערות פסיכולוגיות כדי לערער את התפישה המקובלת הרואה בשופנהאואר פילוסוף שהפסימיות עומדת בבסיס השקפת עולמו. לא אחת נוטים לשכוח כי גם מבחינת הפילוסופיה עצמה, מציע החיבור "העולם כרצון וכדימוי" תוכנית מובהקת של גאולה, שהאמנות והפרישות הן שיאיה. כיצד פילוסוף המציע ליחיד תוכנית של גאולה, יהא טיבה אשר יהא, יכול להיחשב פסימיסט?

כך או אחרת, הרכיב הפסימי המובהק בתורתו של שופנהאואר אינו דווקא עצם התיאור הפלסטי כמעט של זוועות היומיום ומדמנת הקיום, שעינו החדה ידעה ללכוד היטב. דווקא ההומור - אותו רכיב הנעדר על פי רוב מהכתיבה הפילוסופית ה"אופטימית" ומראיית עולמה, הוא המעניק לטקסט השופנהאוארי את הטון החמקמק והרושם של הפסימיות, שהפך כה מזוהה עם מחברו. שכן ראייה הומוריסטית לא רק מאיינת כל ניסיון למהלך הפילוסופי שהיה מוציא את שופנהאואר הרגזן מכליו - התיאודיציאה (הצדקת האל); היא אף מאפשרת, ובמידה מסוימת כופה, ראייה "נקייה" יותר, "אמפירית" יותר של הקיום היום יומי, שממנה מוכרח להתעלם כל מי שהאופטימיות, במיוחד זו ה"היסטורית" נוסח הגל, היא רכיב מרכזי בתפישת המציאות שלו.

שופנהאואר זה, הפילוסוף הגרמני שהיה "גאוני באי-גרמניותו", כדברי ניטשה, היה אפוא "לא גרמני" במובן זה, שלצד הכבדות המטאפיסית הגרמנית האופיינית, פיתח ושיכלל בכתיבתו נימה הומוריסטית ייחודית, שקסמה בין השאר לאמן האירוניה הגדול של המאה העשרים ומעריצו המובהק של שופנהאואר, תומאס מאן. להומור נודע, לא רק בעצם מעשה הכתיבה, אלא אף כתמה פילוסופית "רצינית", מקום חשוב ב"עולם כרצון וכדימוי". למעשה פורש שופנהאואר בחלקו הראשון של החיבור תורת הומור מקורית, שיש לה חשיבות לא רק ככלי המבהיר "הומור מהו", אלא כשער לשיטתו הפילוסופית כולה.

יתרה מכך: תפישתו של שופנהאואר את ההומור היא, אולי, הפריזמה הטובה ביותר שדרכה ניתן להבין את ביקורתו על כל השקפת עולם אופטימית ועל "אופטימיות" בכלל, בבחינת מפתח הן לפסימיות שלו עצמו והן לשורשי מה שנהוג לכנות האי-רציונליות של הפילוסופיה שלו. על פניו מדגים ההומור על פי שופנהאואר את קוצר ידו של ה"לוגי" או ה"מושגי", שכן בדיוק באי-התאמה בין המושג המכליל לבין המקרים הפרטיים שכביכול אמורים להיכלל תחתיו מצוי המצחיק או המגוחך.

שופנהאואר מחלק את המצחיק לשני סוגים: הבדיחה והכסילות. בשתיהן מתרחשת אי-התאמה, שרגע חשיפתה ופענוחה הוא הטעם לצחוק. בבדיחה, קובע שופנהאואר, אנו מתחילים משני אירועים קונקרטיים לפחות ומנסים למצוא מושג מאחד לשניהם. כאן הפעולה היא רצונית, שכן חיפוש המושג המאחד היא רפלקסיה רצונית ומודעת לחלוטין שלנו, והרגע שבו מבזיקה ההכרה כי המושג המאחד שמצאנו אינו מתאים הוא הרגע שבו, על פי שופנהאואר, אנו צוחקים.

כסילות היא התהליך ההפוך: אנו מתחילים ממושג ומפרשים את המציאות הקונקרטית לאורו, אפילו שזו אינה תואמת לו. גם כאן האי-התאמה היא הטעם לצחוק, אולם כאן, בניגוד למקרה הבדיחה, מדובר בעניין לא רצוני, שכן כאן העולם האמפירי אינו תואם את פעולתנו, ולכן האי-התאמה כמו נכפית עלינו מבחוץ. לכן המדיום של הבדיחה הוא מילולי, וזה של הכסילות הוא "מעשי" (תלוי פעולה), או תיאור של פעולה. לכסילות שייכת, על פי שופנהאואר, אף הדקדקנות הפדנטית, שכן זו מוגדרת בדיוק כאופן התנהגות שבמסגרתו הפועל אינו מבחין במציאות האמפירית אלא מבעד לפריזמה המושגית-התבונית, המוכנה מראש, ומנחה את פעולתו הלכה למעשה. משום כך נוהג הפדנט להיטפל לצורה, למניירה, לאופן הבעת המלים, הבאים אצלו כתחליף למהות עצמה, וכאמצעי האמור לחפות על כישלונו של הפדנט להתמודד עם המציאות שאינה נענית לציפיותיו ממנה.

אין דרך טובה מזו לתפוש את ביקורתו של שופנהאואר על אותה "צורת מחשבה מרושעת", האופטימיות, שכן כל כולה אינה אלא מקרה פרטי של כסילות. אין פלא שאת הפילוסופיה של הגל פטר שופנהאואר כ"ערימת מסמנים ללא מסומן", הגדרה דומה להגדרתו את הכסילות ואת המניירה. שכן האופטימיות כהשקפת עולם היא בדיוק מה ששופנהאואר היה מכנה מניירה, היינו הכשרון להתעלם מכל עדויות הניסיון האמפירי, האינטואיטיבי, שאי אפשר לחלץ ממנו איזו משמעות נסתרת, וככזו היא כסילות שאינה מודעת לעצמה.

כששופנהאואר ראה לפניו את מאמציו הפילוסופיים של הגל היה זה מבחינתו מעשה כסילות פילוסופי מובהק, ומשום כך דומה כי ביקורתו של שופנהאואר עליו איננה "רציונלית". שכן אין טעם רציונלי להסביר למי שמנסה לאחות אחת ולתמיד את הפער בין מושגיו למציאות האמפירית העיקשת את טעותו העקרונית, וכל שנותר הוא לצחוק. כאן מצוי אולי הטעם הרציונלי לאי-רציונליות של שופנהאואר. החדות שבה היטיב שופנהאואר לתפוש ולתאר את כל עוולות הקיום, מבטו הבלתי משוחד וסירובו העיקש לזנוח אותה קרקע אמפירית לטובת איזו קונספציה "תבונית" או "היסטורית" של תכלית מוחלטת, אינה מקרית, והיא נובעת מכך שהכשרון המרכזי ששופנהאואר הצטיין בו לא היה דווקא חשיבה מושגית חמורה.

גם אם הביקורת של שופנהאואר את הגל נדמית איפוא לא אחת שרירותית או חסרת הצדקה פילוסופית של ממש, יש לזכור ששופנהאואר אינו רק מבקר פילוסופי "רגיל" המבקש לבחון מהלך פילוסופי ולמצוא בעיות כאלה או אחרות בטיעון הפילוסופי עצמו. ביקורתו את הגל, ואת ה"אופטימיות" בכלל, מכוונת באופן פרדוקסלי אל התופעה היחידה שגרמה לשופנהאואר לאבד את חוש ההומור שלו: העדר הומור. אם הפילוסופיה היא עניין מושגי טהור או "רומאן לוגי" של המחשבה, הרי שהגל, כפילוסוף, עלה בכמה וכמה דרגות על שופנהאואר. אולם אם היא דבר מה שמעבר לדיון המושגי-הרציונלי, הרי ששופנהאואר לימד, למצער לשיטתו, את הדור המנופח והאופטימי של האידיאליזם הגרמני, שסבר כי הוא עומד בקץ ההיסטוריה ובשערי הגאולה, שיעור בפסימיות החיונית שכה נעדרה ממנו, או במלים אחרות: את חוכמת הצחוק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ