עוזי צור
עוזי צור

לארי אברמסון - ציורים 1975-2010, אוצרת אלן גינתון, מוזיאון תל-אביב לאמנות

קשה להאמין שתערוכה חשובה כתערוכתו הרטרוספקטיבית של לארי אברמסון במוזיאון תל-אביב תינעל ב-9.10, פחות משלושה חודשים ממועד פתיחתה, לאחר כל המאמץ שהשקיעו האוצרת אלן גינתון וצוות המוזיאון. את זכות הבכורה יש להעניק למוזיאון חיפה, שכבר ב-2001 אצר תערוכה חושנית ומקיפה מיצירותיו של אברמסון, "מקרה לילה", באצירתה של דניאלה טלמור; התערוכה ההיא מדגישה את שירת הנוקטורנו של אברמסון אל מול אור היום שבתערוכה הנוכחית בתל-אביב. גוף היצירה של אברמסון, המשתרע על 35 שנים, ממחיש את מקומו בתולדות האמנות הישראלית, את שפתו הייחודית, יצירה מקומית שמשוחה בגוני מקום אחר (בין ירושלים שבה הוא חי לדרום אפריקה של ילדותו).

יצירתו של אברמסון ניזונה מהמתח המתמיד שבין הדקורטיבי לפוליטי, בין המטען של שם היצירה (האקטואלי-הספרותי) לדימוי העל-זמני. אברמסון הוא צייר בכל מאודו, אבל הציור שלו אינו מתמסר אלא נותר כדבר חוץ-ציורי, ציור שאין בו לרוב ריגוש - רטט הנשמה העירומה של יהודית לוין, הפרא המיסטי של גרשוני או חדוות הכתם של ניקל. זה ציור מהוסה, מודע מאוד, מעוצב לעילא, העושה שימוש מושכל בצורה וגם בצבע. בחלק מהציורים הקומפוזיציה הכללית היא כנוסחאות של איזון גבולי, המוליד מתח בריא. אברמסון הוא אמן רגיש, מתבונן, בוחן ושוקל - ולעתים מתפתה לחושני.

מחוץ לאולם התערוכה ניצב כשומר על משמרתו הציור "הצרעה 10" מהשנה האחרונה: צללית שחורה ושטוחה, המורכבת מעץ מת-חי השתול בפחית וכל ענפיו נגדמו. ריבוע הפחית הוא המשכו של מוטיב הריבוע בציוריו של אברמסון (ואולי הד לפחיות הצבר של אבו שקרה). מהענף צמח גדם, ובהמשכו צללית הצרעות המטאפוריות, הפוליטיות. הבחירה בצללית כמו מבטלת את הצורך בפרטים המיותרים של המציאות ומשאירה רק את העיקר, ומרחוק, לרגע, גדם העץ נדמה לתת-מקלע פרימיטיבי.

בפנים חוזרים להתחלה, אל "מערכת נשימה" מ-1980: רישום פחם של ריאות היונקות אוויר מתוך ריבוע שחור האוטם את חלקו העליון של הדף כקבר. "צויר על ידי השטן" (1980) הוא משפט שנכתב ארבע פעמים, סוגר מכל צד על ריבוע של חושך, הריבוע המאגי של אברמסון, כמין כעבה. ב"ריבוע צהוב" (1979) אברמסון מבודד ומעצים את האור הישראלי שסימא את עיני הציירים הארץ-ישראלים המוקדמים שהגיעו מאירופה: ריבוע חושך מכוסה בקשקשי אור צהוב, יושב על רפרודוקציה של ראובן של ציור נוף ארץ-ישראלי. הטריפטיך "ציור אנטומי" מ-1983 מתמסר לפיתויי הציור, מגלה לראשונה את הפן הלילי והיצרי ביצירתו.

"נבו" היא אחת הסדרות המורכבות והרבגוניות של אברמסון, שתחילתה בייצוג סימבולי של הסיפור המקראי: דמותו האנושית של משה, היושבת בדד בראש ההר, נעלמת ונותר רק ההר, עד שהדמות חוזרת כרוח רפאים. אז נישאים לגובה שישה ציורים תמירים, הצרים עליך מכל עבר, "עמודים" שכולם מ-1988. ב"עמוד שלוש" מוטלת הקורה האנכית החרדלית כאמת מידה לאמוד בה את כל ההתרחשות שמתחתיה.

בטריפטיך הציורים "מה יפים הלילות" מגיעה שירת הנוקטורנו של אברמסון לאחד משיאיה, יצירה שעברה מבעד למסנני הצנע וקשיות העורף שכן. כאן גם מגיע לשיאו המשחק המתמיד של אברמסון בדרגות השונות של עיבוד הפרטים שהוא נוטל ומבודד מהריאלי, יוצר מין סולם מוסיקלי בין הריאלי למופשט. יפה במיוחד "מה יפים הלילות 20" מ-1989. כאן גם ממשיך הדו-שיח של אברמסון עם משה קופפרמן. תבניות "הברזל והבטון" משתחררות וטובלות באור נאון לילי, ועל פניהן אברמסון מניח אחת מאותן נוסחאות חידתיות ובלתי אפשריות שבהן הוא מנסה לאזן ריבוע שחור על מדף עץ שסהר לבן נשלף בתחתיתו, כבית משירת לידר.

בסדרה המופתית "ורה איקון" מ-1994 מבשילה הנוסחה האניגמטית של אברמסון לשירה צרופה. במיוחד צללית הנער המונחת על צללית מדף עץ, מתוך צללית עלווה הצומחת במהופך, פוצעת. אברמסון נותן עיבוד עצי חלקי רק למדף העץ, ובכך מקפיץ את יתר הצללית אל תיאטרון צלליות מקדמת דנא. "הבל" הוא "תשבץ" של עשרים בדים קטנים מרובעים ממילון הדימויים של אברמסון. בתוכו מתחולל תקריב הדרגתי אל עורפה של גולגולת אדם, עד שהיא הופכת למופשט.

בלב התערוכה שוכנת ההצבה האוצרותית המרתקת מכולן. בחדר נפרד, לעצמו, תלויים על הקירות מסביב 38 ציורי נוף זהים בגודלם, מרובעים, נופי כפר ערבי שבתיו נפרשים על מדרון הר, נעלמים והולכים. על קיר פנימי הפונה אל הכניסה תלויות 38 הטבעות של אותם הציורים על העיתון "חדשות"; הנפקדים הנוכחים חוזרים בזה אל סדר היום הישראלי. מעברו השני, הנסתר, של הקיר, תלוי אנסמבל הרמוני של 13 ציורי טבע דומם בגדלים שונים. כל צמח צויר בריאליה מעודנת, מבודד על רקע אפרפר ונייטרלי, משמרים חיות כלשהי כנגד כל הסיכויים.

"אליקים חלקים" (1999) הוא אחד הציורים היפים והמרגשים של אברמסון, הנדמה לניסיון בריאה שלא צלח, כמו ניסה האמן לחבר את כל האברים השונים של ציוריו למין גוף אמורפי, להפיח בו חיים. ריבוע שחור מושך אליו את כל הסובב, כחור שחור - האור, הצורות, הצבעים, חצי הסהר - וזרם חשמל קר מתפתל ביניהם. "הצרעה 4" (2009) ו"גפנו 1" (2010) הם צמד ציורים מהחלשים בתערוכה, הגוררים אותה אל הדקורטיביות לשמה.

בתערוכה ובקטלוג (בעיצובו של מגן חלוץ) מופיעים רק נציגים בודדים מהסדרות "אונן" ו"סוני" - וחבל; הן מהמיוחדת והמיסטיות, וגלום בהן מין גלגול מודרני של התכריך מטורינו או מטפחתה של ורוניקה. האמן רשם על בד צלליות של שלד-כף-רגל אנושית ששורש בר צומח ממנה, ועליה אד של קדושה. הניגוד בין הרבדים הוא יפה ממלים.

גם העבודה מתוך סדרת הציורים הקטנים בשמן על נייר "הצרעה" היא כקפסולה של יצירה: גולגולת השרוטה באור צהוב על פני חושך, אוחזת בשיניה. בשלהי הקפאת הבנייה בשטחים יפה ורלבנטי "בית 22" מתוך הסדרה "בית": ציור מונומנטלי בגודלו אך עדין כמיניאטורה פרסית, סכימה של בית "חלוצי", מערך נבון ויפה של ניגודים ומשקלים. את התערוכה נועלים כמין שערי שאול או גן-עדן "ישראל/פלסטין 1", דיפטיך עצום מידות שיש בו מהמתח שבין הדקורטיבי לפוליטי, שבין השם לדימוי, העובר לכל אורך יצירתו של אברמסון. הדימוי הראשון מורכב מסהר דקיק ולבן, המתערסל כפה חייכני. בדימוי השני כל תמונת הפנים הללו מתהפכת על ראשה והחיוך הופך לעצב מתנדנד. זה שיר הלל עשיר וסגפני באחד לאיזון השביר של המקום הזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ