בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סיפור קטן ומלוכלך" מאת רוני גלבפיש | זה טוב להרגיש רע

רוני גלבפיש בוחרת בספרה "סיפור קטן ומלוכלך" לכתוב על אונס לא מצד הנפגעת, אלא דווקא מתוך תודעתו המסוכסכת של התוקפן

תגובות

סיפור קטן ומלוכלך

רוני גלבפיש. הוצאת זמורה-ביתן, 302 עמ', 89 שקלים

ספר הביכורים "סיפור קטן ומלוכלך" פונה אל נושא לא-רווח ובלתי-מטופל בספרות העברית - אונס. גיבור הסיפור הוא איתן, גבר צעיר ויפה, איש היי-טק הנשוי לנעמי, חברתו מימי התיכון, ואב לבת קטנה. ערב אחד הוא יוצא כמנהגו לריצה בפארק הלאומי ברמת גן ונתקל בצעירה בת 16, מוטלת בשביל חשוך מתחת לעץ, לאחר שנפלה קורבן לאונס בידי גבר זר. האירוע טורד את מנוחתו של איתן ומציף אל תודעתו זיכרון רחוק מימי נעוריו. בימים ההם נהג להיפגש בקביעות, מאחורי גבה של נעמי היפה, עם שירי, נערה אחרת מכיתתו שהיתה מאוהבת בו. "שירי היתה פשוטה ולא יפה", אבל המפגשים אתה היו עתירי ריגושים מיניים. באחד מן המפגשים ההם הרחיק לכת, ככל הנראה בניגוד לרצונה. הרגע של אי ההסכמה נותר מעורפל ומטושטש בזיכרונו - "אולי היא אמרה לא. ואולי לא" - והספקות המנקרים בו מייסרים אותו באשמה ושולחים אותו לנבור בזיכרונותיו ולבחון מחדש את חייו, בניסיון למצוא מנוחה לנפשו.

על אף הפוטנציאל הספרותי הדרמטי שגלום באירוע כמו אונס, גלבפיש בחרה בחירה אמיצה - לכתוב דווקא על אונס בעל פוטנציאל דרמטי נמוך יותר, כזה שתלונה עליו נדחית לעתים קרובות בגלל "חוסר עניין לציבור", או "התיישנות". הספר פותח באונס אפל ודרמטי דווקא, מז'אנר "הסמטה החשוכה": זה סוג האונס שזוכה לייצוג הגבוה ביותר בדיווחים עיתונאיים, בסרטים ובספרים, ובתפישה הרווחת של מושג האונס בתודעת הציבור - אף על פי שרק אחוז קטן ממקרי האונס מתרחשים באופן הזה (כפי שמציינת אחת הדמויות בספר, פרופ' למגדר המתמחה בנושא, רובם המכריע של מקרי האונס מבוצעים על ידי אנשים שהנאנסת מכירה). גם הגיבור, המושיע את הנאנסת הצעירה שנתקל בה, אינו שוכח לציין לעצמו בהשתאות: "זה אמיתי. זה אונס אמיתי". הבחירה המעניינת של גלבפיש היא לבדוק בספרה דווקא את התחום האפור, המטושטש, של מה שנהוג לכנות "Date rape", אונס שראשיתו מפגש בהסכמה, אונס מסוג שרבים עדיין תופשים כ"לא אמיתי".

עוד בחירה מעניינת ובלתי שגרתית היא לכתוב את הסיפור כולו מפיו של איתן, בגוף ראשון. זוהי בחירה מרתקת משתי בחינות: ראשית, משום שבניגוד לסופרים גברים רבים שאוהבים ליטול על עצמם את האתגר הספרותי ולכתוב בקולן של נשים ומתוך תודעתן (עגנון ב"בדמי ימיה" ועמוס עוז ב"מיכאל שלי" הן שתי הדוגמאות המפורסמות ביותר בספרות העברית החדשה), נדיר יותר למצוא סופרות נשים שבחרו להתנסות באתגר הזה ולכתוב בגוף ראשון מתוך תודעתו של גבר. שנית, זו בחירה מעניינת, לכתוב על אונס לא מצד הנפגעת, אלא דווקא מתוך תודעתו המסוכסכת של התוקפן, שבעצמו חווה תסמינים טראומטיים בעקבות ארוע התקיפה שחולל בנעוריו. אמנם, מאז ומתמיד התעניינה הספרות בדמויות פוגעניות יותר מאשר בקורבנותיהן, אך הבחירה הספרותית הזאת מעניינת פי כמה וכמה דווקא משום שאשה בחרה בה - מאליו מובן שההזדהות שלה עם הדמות הגברית הדוברת בגוף ראשון אינה אוטומטית, וכרוכה במרחק מסוים ומתוח. זה המרחק ההופך לעתים את הקריאה בספר למורכבת ומסקרנת, ופוערת בו בקיעים, אפשרויות ועושר של נקודות מבט מצטלבות.

מתוך המרחק הנמתח בין גלבפיש לבין איתן מבצבצת הן הביקורת שלה עליו והן אהדה כלפיו. איתן, במהלך גברי אופייני, ואמין מאוד מבחינה ספרותית, פורט את כל סוגיית האונס לעניין הסירוב - אמרה או לא אמרה לא? - ומחפש תשובה סופית וחד-משמעית שתוכל לזכותו או להרשיעו באופן ודאי. גלבפיש, כמו כל אשה שמבינה שיחסי הכוח בין המינים הם עניין סבוך בהרבה, שפועל בדרכים סמויות ורב-ערוציות, קצת מלגלגת עליו מאחורי גבו. יחד עם זה אפשר לחוש במעין סלחנות אמהית כלפי הדמות הגברית שהיא מגדלת כאן. זוהי מעלה גדולה של הספר, שכל הדמויות שבו זוכות ליחס האמביוולנטי הזה מצד המחברת.

לאורך כל הקריאה היתה לי התחושה המוזרה שאף על פי שגלבפיש קרובה לאיתן, ומעניקה לו, לחבריו ולאשתו את מרב נפח הסיפור וזמן הדיבור - הרי לבה נתון דווקא לשירי, הדמות המעורפלת והשולית, הנערה הלא מקובלת מן התיכון. וגלבפיש מצליחה ליצור את התחושה הזאת אף על פי שקולה של שירי נותר עקיף ומושתק עד הסוף ממש.

עם זאת, יש מקומות שבהם הרגישות והאומץ של גלבפיש כמו נבלמים לפתע, והסיפור הקטן והמלוכלך נעשה נקי ומצוחצח. זה קורה בעיקר בגלל צייתנות יתר למבני מחשבה ולמבנים ספרותיים נתונים מראש. בעיה אחת היא המפגש התפור מדי בין מסלולי הסיפור השונים - זיכרונות העבר של איתן, המרחב הביתי, הקונפליקטים בביתו ובמקום העבודה (אולי החלק החלש ביותר בספר), וגופי הידע שהספר מצטט בצורה מלאכותית מעט (כמו במפגש עם חוקרת המגדר, או בשיחה עם האם בענייני זיכרון רגשי). בעיה גדולה יותר היא המבנה העלילתי, שנע ללא כל הפרעה על מסילה צפויה, וכמוהו גם כל השלבים שאיתן עובר דרכם - המפגש עם אירוע אלים בהווה, המעורר זיכרון טראומטי מן העבר; הניסיונות להדחיק ולהתנתק; החתירה למצוא ערכאה מזכה, ולו גם סמלית; השאיפה לפיוס ולהשלמה עם העבר הבעייתי - כל אלה שבויים במנגנונים פסיכולוגיסטיים (וספרותיים) מוכרים מאוד, שגלבפיש מקבלת על עצמה ועל סיפורה בצייתנות של תלמידה טובה, דווקא במקום שפותח הזדמנות מרתקת לערער עליהם, או לפחות לבחון אותם מחדש.

כך גם השימוש המיומן של גלבפיש בשפה: היא כותבת בעברית יומיומית, קולחת, שקופה מאוד, ועם זאת אפשר שזהו אחד המקרים שבהם היה כדאי בכל זאת להשקיע מעט מאמץ, כי הגבול בין שפה שקופה וקולחת לשפה בנאלית עשוי להיות דק וחמקמק. לטעמי, המקומות היפים בספר הם דווקא אלה שבהם גלבפיש מרשה לעצמה את החופש להיות לירית ורומזנית, פחות גלויה ורהוטה.

הנה דוגמה אחת: שורות אחדות לפני סוף הספר קולטת אוזנו של איתן, בפעם המי יודע כמה, משפט מתוך תוכנית טלוויזיה לפעוטות שבה צופה בתו: "קטן הוא גדול, תאמינו בזה!". זהו רמז דק - ואולי דק מדי - שמזמין אותנו לחשוב על הסיפור הקטן והמלוכלך של איתן כעל סיפור גדול - הסיפור שלנו. איתן הוא בוודאי סימפטום לתסמונת הגדולה של החברה הישראלית, שמסובכת כבר עשרות שנים בתוך הפער הבלתי-נתפש בין האופן שבו היא רואה את עצמה (יפה, ערכית, מוסרית) לבין מדיניותה בפועל, התוקפנית כלפי החלקים החלשים שבתוכה ומסביבה. וגם איתן מתקשה מאוד לחיות עם הפער הזה. "אני לא כזה. אני לא תוקף נשים, אני לא אלים ולא מסוכן. אני נאמן לאשתי ומטורף על הבת שלי. אני סתם בחור רגיל".

הפער הזה יכול להסביר מדוע הספר, שעוקב אחר מסלול חייו של איתן שלב אחר שלב, מדלג ברגל קלה מעל תקופת הצבא, כמו לא היתה מעולם. בתוך סיפור שנכתב מפיו של צעיר ישראלי מצוי, ההעדר הזה מעורר תהיות במיוחד (השירות הצבאי הוא ללא ספק אחת מאבני היסוד של הזהות הגברית במדינת ישראל): כמו כל העדר הוא קורא לנו לחפש אחר מה שנשמט מן הסיפור וטואטא אל מתחת לפני השטח החלקים של הטקסט. ההשמטה הזאת גם היא צורה של הכחשה שכל מטרתה להתגבר על הפער בין הדימוי העצמי לבין המעשים בפועל.

כמו הסביבה החברתית שבתוכה צמח (בין אשכנזים, ליברלים, אמידים ומשכילים) איתן פותר לעצמו את הפער בדרך הזמינה והרווחת ביותר, באמצעות רגשות אשמה קשים ותשוקה נוצרית-כמעט לווידוי מטהר, שמאפשרים לו לתפוש את עצמו כקורבן. הקורבניות היא זו שיכולה ליישב את הסתירה ולהשיב לו תחושה של אדם מוסרי. לכן אומרת לו חוקרת המגדר האמפתית: "אולי זה לא כל כך נורא שאתה מרגיש רע. אולי זה דווקא טוב".

מה שנותר עמום מעט עם סיום הקריאה הוא מקומה של גלבפיש עצמה ביחס לעצה הזאת. האם גם היא סבורה שזה טוב להרגיש רע, ושדי ברגשות אשמה לכפר על עוול? האם בכוונתה להניח לאיתן לרחוץ ולהיטהר בטיהור מזויף וצדקני שכזה? קשה לומר. מצד אחד, היא מותירה את איתן בלא תשובה ממשית ביחס לעברו, עמוס ספקות מייסרים. מצד שני, נראה שהיא מותירה לו פתח עתידי לתיקון, שטמון בקשר שלו עם בתו הקטנה. מכאן ואילך הכל תלוי בו. כלומר, בנו.



רוני גלבפיש. לכתוב בגוף ראשון מתוך תודעתו של גבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו