בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" מאת הרוקי מורקמי | לא רצתי עם מורקמי

רוב הרצים מתקשים להעביר לזולתם את חוויות הריצה ואת ניסיונם על המסלול. מורקמי מצליח היכן שרבים נכשלים

תגובות

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה הרוקי מורקמי. תירגמה מיפאנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 185 עמ', 89 שקלים

כשבא הרוקי מורקמי לישראל בפברואר 2009 לקבל את פרס ירושלים, התקשרתי לדוברת של הקרן שמעניקה את הפרס והצעתי לה שאראיין את מורקמי ל"הארץ", אך לא כראיון שגרתי במפגש פנים אל פנים. הצעתי לה שהראיון יתקיים תוך כדי ריצה משותפת על חוף ימה של תל אביב, או בפארק הירקון, או בהרי ירושלים, או בכל מקום שיבחר ויתאים לו. הדוברת הופתעה מהרעיון והתחילה מיד להתנצל ולהסביר מדוע הרעיון לא יצלח: "הוא עסוק", "זמנו קצר", "נקבעו לו ראיונות נוספים" ושלל הסברים נוספים.

לאחר שיג ושיח ביקשתי ממנה שלפחות תעביר לו את הצעתי. חשבתי שאם ישמע אותה בוודאי יתלהב. כי לנו, הרצים - כך אני מאמין ומקווה - יש רדאר משוכלל שקולט קולות ורחשים ששולחים בני מיננו, מין שפה חשאית שמוכרת רק לנו. בקיצור - אחוות רצים. בסופו של דבר, לא רצתי עם מורקמי. איני יודע אם בקשתי הועברה אליו, ואם הועברה - האם דחה אותה, ואם כן - מדוע? האם באמת היה עסוק או שמא הדחייה נובעת מאופיו? מספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" הוא מצטייר כטיפוס סגור. זאב בודד. כמעט שרציתי לכתוב "כמובן שהוא זאב בודד. הרי הוא רץ למרחקים ארוכים". אך האם רצים למרחקים ארוכים צריכים להיות יצורים מנוכרים ואינטרוברטים? מה פתאום. יש ויש. קחו אותי לדוגמה. אני חושב על עצמי במונחים הפוכים לגמרי. אולי אני טועה וזו אשליה עצמית. אך אני רוצה להאמין שאני אדם קשוב, נחמד, לא מתנשא, שמדבר עם כל אחד בגובה העיניים וטורח להשיב על כל פנייה. ואני מכיר עוד רצים רבים שהריצה לא הפכה אותם לאנשים סגורים ומופנמים. לעניות דעתי קהילת הרצים לא שונה בהרכבה, בפסיפסה האנושי, בתכונותיה, מכל קהילה אחרת של בני אנוש.

אף שלא רצתי עם מורקמי אני אוהב את הספר שכתב. ראשית, משום שקל לי להזדהות עם אדם שרץ. ובעניין זה אני מוטה מראש. כל מי שרץ ועוסק בספורט יש לו, מלכתחילה, נקודת זכות אצלי. מסיבה זו חיבבתי את אהוד אולמרט, למרות הכל (ומאותה סיבה יש לי אמפתיה ליואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד. לאחרונה התברר לי שהוא חזר לרוץ). אני יודע שזו יכולה להיות טעות אופטית. הערכת יתר לבני אדם, תגידו, ובצדק. אז מה אם פלוני או אלמוני עוסק בספורט להנאתו? כלום זה הופך אותו לאדם טוב יותר? לראש ממשלה ראוי? לרמטכ"ל משובח? בוודאי שלא. אבל מה לעשות, כך אני חש כלפי רצים וטריאתלטים.

נוסף על כך שמורקמי רץ, ומכאן נובעת אהדתי אליו, לספרו יש יתרון גדול נוסף, אובייקטיבי: רוב הרצים מתקשים להעביר לזולתם את חוויות הריצה ולהעביר את ניסיונם על המסלול לספרות. מורקמי, הכותב המחונן, מצליח היכן שרבים אחרים נכשלים. השאלות שהוא מעורר הן שאלות שכל רץ חושב ומתלבט בהן: הקשיים, המאמץ הסיזיפי, הנחישות, ההתמדה, ומעל הכל השאלה הכמו-קיומית: למה בכלל אני רץ?

ולמעשה, מורקמי לא עוסק כאן רק בחיבוטי הנפש של מי שעוסקים בספורט כתחביב. הוא מציב לפני הקוראים שאלות אוניוורסליות: החליפו את המלה "רץ" בכל מלה אחרת שמגדירה אתכם, ותראו שאתם מתלבטים באותן שאלות ומאותגרים על ידי אותם אתגרים בחיים.

בספר יש קטעים נהדרים העוסקים בחוויית הריצה, והיה לי קל להזדהות עם כותבם. לא פעם חשתי כמוהו. אם בכל זאת התאכזבתי מעט מהספר שחיבר, זה משום שציפיתי לקרוא מעט יותר עליו, על חייו - אף שאנשים המכירים את מורקמי טוענים כי זו החשיפה האישית ביותר שהוא מסוגל לה.

מה נחרת בלבי בסוף הקריאה? שני משפטים. כותרת הספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" והמשפט הנפלא, המדויק כל כך והמגדיר כל רץ המתמודד עם הווייתו: "הסבל התון לבחירתך, הכאב בלתי נמנע". ורק בשביל המשפט הזה היה שווה לקרוא את הספר.

יוסי מלמן הוא כתב לענייני ביטחון של "הארץ" ואצן מרתון



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו