מיטב השיר הוא האמת שלו

חשוב לקבל את הקריאה הפמיניסטית של דליה רביקוביץ ולהיזהר מקריאתה כקורבן תמיד. כוחה האמיתי נשאר עמה גם אחרי מותה

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

כל השירים, מאת דליה רביקוביץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, 401 עמודים

חנה בלוך וחנה קרונפלד כותבות במבוא לתרגומן הנפלא לאנגלית של שירת דליה רביקוביץ: "עשרים וחמש השנים האחרונות לחייה מציינות את גולת הכותרת בפרויקט השירי של רביקוביץ - התקופה שבה מתמזגים הפרטי והציבורי בכוח אקספרסיבי יוצא מן הכלל". הן מתכוונות לשירים כמו אלה שהתפרסמו ב"חצי שעה לפני המונסון".

מה יהיה בסופך ילד,

מה יהיה בסופי?

שבע שנים ישבנו על פי הר געש

כענן של אדי גפרית.

רוץ הימלט על חייך, ילד

טפס על כנפי שחפים

אמא שלך (זאת אני) אומרת

(עמ' 266).

הקול הצלול הזה, בלא כל קישוט, מוצאו דווקא בפרטי ביותר, באותה יכולת רביקוביצ'ית לדבר בפומבי, בשיר, על הפרטי ביותר, האינטימי ביותר. ביטול ההפרדה לא יכול היה להתרחש אצל רביקוביץ בשיאן של שנות "שירת היחיד" בעברית, בלי היכולת לכתוב "שירה ישירה" אישית לגמרי, משום שקו ישר מוליך בין שיריה הפוליטיים המאוחרים לשירים החשופים מספרה השני. בשירים הרחוקים ההם בנתה את קולה, שהיה ל"קול-רביקוביץ". אחרי שיריה הראשונים, המאוד מתוחכמים - מלאי אלוזיות רבניות ומקראיות - שעוררו הערצה גם בקרב מי שלא אהבו את "מהפכת זך" - הופיעה מתוך הספר הבא בקול צלול מאוד, לכאורה תלוי רק בנמען:

תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג

שעה אחרי שיחשיך.

הנחתי חובות במקומות אחדים

ואולי תרצה לסלקם?

לא ישגיחו בך.

כיוון שתבוא לאחר חשכה

אני אשגיח בך

(עמ' 61).

שירי האשה הנטושה היו המקום שבו זיככה רביקוביץ את קולה והפכה אותו לבסיס עליו נשענה המטאפורה "דליה רביקוביץ'", זו המטאפורה (הצירוף הפתאומי הכולל תמיד משהו שאנחנו מכירים ומשהו שאינו קיים באמת) המאפשרת לקול השירי לדבר שירה, בלי להיזקק לשום תכשיט. "תאר לך: רק האבק ליוה אותי/ ולא היה לי מלווה אחר" (עמ' 64). יש כאן דו-משמעות הנקשרת כמובן לכל שירה טובה על חולשה, אבל גם רביקוביץ היתה חדורה בכוח שעלול להימחק מרוב תשוקה אל "הקורבן המסכן", תשוקה שמוצאה בקריאה הגברית-מדי, שטל פרנקל-אלרואי מחקה בניתוח מבריק, בחיבור פמיניסטי אמיתי, והמשכה במה שקרוי "לימודי מגדר", מין פמיניזם בחסד ההיררכיה הזכרית של האקדמיה, הנזקק לקיים את האשה כקורבן שאין לנו קיום אלא בעזרת הקביים של "ההעצמה".

היה ברביקוביץ כוח שלא היה באחרים. היתה בה יכולת "לנדנד" בטלפון כדי להתחיל בפעולה פוליטית, היה בה הכוח להטיח דברים אכזריים בפרצופו המעריץ של בן שיחה. כל אלה היו שייכים לכוח שלה, לאישיותה הכובשת, מעין אריסטוקרטית, היושבת בשקט במרכז סלון כלשהו (כביכול שלה) ושופטת את סובביה בשקט. אני זוכר איך מתישהו בסוף שנות התשעים ניסו להביך אותה בטלוויזיה ולומר לה איך זה שהיא כתבה לאיזו להקה צבאית את השיר "בעמק דותן", כחלק מפסטיבל "החזרה אל נחלת אבותינו", מיד אחרי 1967. תשובתה היתה נפלאה: "אני זוכרת רק שהשיר מתחיל במלים 'שם מכרו האחים / את יוסף לפרעה'". מיטב השיר הוא האמת שלו, כמובן.

יתר על כן, בניגוד גמור ל"אנשי המשמרת" שלה, נקטה מדי פעם קו פוליטי שמאלי יותר. כאשר מחמוד דרוויש היה מוגבל לעירו, חיפה, והצטרך להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה, על פי תקנות הגנה (שעת חירום), ביקרה אצלו רביקוביץ כחלק ממשלחת פוליטית. לא זך ולא עמיחי, בוודאי לא אבידן, היו נחרצים כל כך באותן שנים של אחרי 1967. הנה העיקר: כוחה היה ביכולתה לנסח את שיריה בצורה צלולה וברורה. העיקר ביצבץ מהם בלי פתלתלות. הנה שיר מאוחר מאותה תקופה מאוחרת:

ערימת הבגדים מתגבהת על כיסא

ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה

זאת החולצה שרציתי ללבוש

בכדי לקנות את לבך

(עמ' 275).

ובהמשך באות השורות הנואשות:

חבל על דאבדין ולא משתכחים

במיוחד בלילה הזה

שצורב אותי ככווייה.

מה שהיה היה.

תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה

(שם).

בהקדמה שלהן מציינות בלוך וקרונפלד דברים שאמרה להן רביקוביץ כאשר ביקרה אצלן בברקלי: שמלחמת לבנון היתה נקודת מפנה בפוליטיזציה שלה. זה כנראה נכון. ובכל זאת אין בדוגמה הזאת, המצוטטת למעלה, הרבה מה"ציבורי". ואף על פי כן, כמו שהיטיבה להראות טל פרנקל-אלרואי, בחירת המקום הרחוק, אזור המונסון, הוא הסימפטום הכי מובהק ל"כוחה". יתר על כן, רביקוביץ פינטסה במשך שנים על מסעות בעולם. מצד אחד נזקקה לרב חובל שייקח אותה, אבל בניגוד למשוררים אחרים, כאשר "נסעה", נסעה ברחבי העולם, ובניגוד לתיור ה"קולוניאלי" לאיים של גיניאה, או לאפריקה, וגם בניגוד לעלייה לרגל מן הפרובינציה אל מרכזי התרבות המערבית, נסעה היא להיות כאחת "הזונות הקטנות" של הונג קונג (עמ' 94), או במקומות אחרים של ניצול, עד שכתבה את השיר האנטי ציוני הראשון בעברית - "קרני חיטין", הרבה לפני מלחמת לבנון.

מדוע מלחמת לבנון, בכל זאת, נרשמה כנקודת מפנה? בנוסף לממד הפוליטי, במקביל למלחמה, נוספה לראייה הזאת נקודת הראות האימהית.

שממית על קיר ביתך, עידו,

אני רוצה להיות.

עלה שרך מן הצמחים שבעציץ,

פיסת נייר, מפת שולחן, מאפרה,

מחברת אקטואליה או ציור

(עמ' 257).

פשוט מדי לומר שהאימהות היא-היא המקום שבו החייל האלמוני הופך גם ל"בני-שלי". מה שהפכה האימהות אצל רביקוביץ וכל תהפוכות הסבל שבעקבותיה, היה חידוד הרזולוציה של העולם כמקום שנעשים בו עוולות, והמשוררת צריכה עיניים חדות וקול צלול כדי להתייצב, באופן לא שבלוני, לא מונוטוני, בצד של הכאב. לא להמציא מחדש את כאבה באמצעות הזדהות נרקיסיסטית. וכל כמה שחלק ממורות ה"מגדר" אינן אוהבות את הנקודה הזאת, כביכול ביולוגית מדי, כביכול פחות מדי "אזרחית", האימהות של רביקוביץ, משום שהנקודה הזאת מאיימת לחדד הבדל, אסור לנו לבטל את ההבדל הזה, כי ההבדלים שאי אפשר לבטל, למשל בין איש לאשה, אינם הבדלים ביולוגיים וגם לא תרבותיים, אלא עצם קיומם כמה שנוכח, כמה שאי אפשר לבטלו, הוא הממשי, וחיסולו, עלול להגיע לעמדה של החמר רוז'.

לכן חשוב לקבל את הקריאה הפמיניסטית של רביקוביץ (למשל, זו של חמוטל צמיר), ולהיזהר מקריאתה כקורבן תמיד. רביקוביץ לא היתה קורבן, כאמור כבר. נכון, עוניה הטריד אותה. הטרידו אותה החיים הטובים יותר של סביבתה, שהיתה חייבת לה הרבה מאוד. מותו של אבידן, למשל, הרעיש אותה יותר משהרעישו אותה אירועים אחרים. בבת אחת הבינה כי כל מה שנתנה מעניק פרנסה לאחרים, לא לה. מתישהו, במהירות, נחפזה לכתוב סיפורים, כי אמרו שמפרוזה אפשר להתפרנס, וגם זה לא עזר. ובכל זאת, כוחה האמיתי נשאר עמה, גם אחרי מותה, גם אחרי שטעינו לחשוב כי שמה קץ לחייה, ולא כן היה.

אל תעשה לי את זה,

אני לא גרועה עד כדי כך

שתמחק אותי

כאילו אינני

(עמ' 281).