חמש שאלות לרחל חלפי: היד נאחזת בעט כבקש הצלה

בספר חדש מבקשת המשוררת רחל חלפי לפרוץ את גבולות השירה וללכוד במלים את הפרידה מאמה מרים חלפי. הספר, שהיה גנוז במשך שנים, מתאר באמצעים ספרותיים שונים תהליך של התפוררות הגוף, הסבל והאבל

ורד לי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי

ספרה החדש של המשוררת רחל חלפי "תמונה של אמא וילדה" (הוצאת קשב לשירה) הוא קינה על מות אמה, המשוררת והפסלת מרים חלפי. בספר היא משרטטת אינספור רישומי חוויות מסע אישי, המתעדות את ליווי אמה בדעיכתה מהבית המגונן למחלקות אשפוז ומסדרונות בתי חולים, מחיות למיתה, תוך כדי התנסות בשלל אמצעים ספרותיים הממחישים יותר מכל את מגבלות הכתיבה. "זהו יומן שירי-לא-שירי המנסה להתבונן, סחרחר, ברגע ההתרחשות, אל תוך התהום. המנסה לאחוז בחיים - על סף האין", כותבת חלפי בהקדמה לספר.

שש שנים לפני צאתו של ספר זה יצא ספרך "תמונה של אבא וילדה", תיעוד שירי של התקופות הארוכות שבהן סעדת את אביך, המשורר שמשון חלפי. עד כמה הספרים מתכתבים זה עם זה?

"קיים דמיון בסיסי. אך יותר מאשר הספרים מתכתבים זה עם זה, הרי פרקי החיים מתכתבים זה עם זה. אותה תשתית טראגית המכילה את שני הרצפים האלה והיא שכופה את קוצר הנשימה, את הקיטוע, את תחושת ?זה בלתי אפשרי בכלל לכתוב'".

אם זה בלתי אפשרי לכתוב איך זה שציינת בהקדמה ש"כתיבת הספר נולדה מכורח"?

"הכורח הוא, בין השאר, הצורך להישען בעת אסון על משענת הקנה הרצוץ של העט - כשאת ערה לחלוטין לאבסורדיות של הפעולה הזאת. הכורח הזה הוא דבר והיפוכו: מצד אחד, אלה שנים שתוקות. גם האדם הקרוב לך, הסובל - במקרה זה, הורה - שותק את סבלו. וגם את, כסועדת, נאלמת דום נוכח סבלו. ובכל זאת, ?היד נאחזת מדי פעם בעט - כבקש-הצלה. קש טובע'".

את שני הספרים גנזת במשך שנים. מדוע בחרת לבסוף לפרסמם?

"כתיבת החומרים, כמעין-יומנים-לעצמי נראית לי טבעית ולא זקוקה להסבר. אבל קשה מאוד לשחרר חומרים כאלה - כשאת רושמת אותם ממש בזמן ההתרחשות, ללא עיבוד או ייפוי מאוחר יותר. מקומם הטבעי הוא במגירה. הכל כואב מדי. והכאב הזה, של סוף המסע לצד הורינו, אינו מסוג הכאבים שאנו מורגלים שייפרשו לאור היום. בוודאי לא בשיח הספרותי. המסע העגום הזה נתפש כמשהו קשה ביותר, אך הסביבה אומרת: ?טוב, הרי זו דרכו של עולם'. ולדבר על זה? שומו שמים זוהי כמעט שבירה של טאבו!"

את כותבת "תחבושת עלובה היא השירה". האם זו הסיבה שאת פורצת את גבולות השירה ופונה לפרוזה, לקטעי יומן, לתפילות ולשילוב טקסטים שכתבה אמך?

"זה לא שהשפה השירית אינה מספיקה. זה שהשפה בכלל, עם היותה כלי נפלא, היא גם מחסום. כשאת מנסה להביע במלים את שאי אפשר להביע, את רצה אנה ואנה, גם בתוך השפה, וגם בין צורות מבע שונות. וגם הניסיון הזה אולי נידון מראש לכישלון, כל הספר הזה נכתב תוך הניסיון לתפוש את שאין לתופשו: מוות, אובדן, שכול. ותוך הניסיון להציל את אהובינו ממה שנגזר".

באנתולוגיה שראתה אור בימים אלה "מאחורי הכסף יש סיפור" (אחוזת בית) מופיעה נובלה פרי עטך. האם את כותבת פרוזה בימים אלה?

"הנובלה שבאנתולוגיה היא הפרוזה הראשונה שלי המופיעה בספר. עשיתי את ראשית צעדי בתחום הפרסום הספרותי עוד בשנות העשרה המאוחרות שלי ובצבא, ואחר כך כסטודנטית. פרסמתי כמה וכמה סיפורים במוספי ספרות. אבל אחר כך, חזרתי והחבאתי את הפרוזה, לצד השירה, במגירות. בכלל, אני טיפוס של מגירות. ההתעסקות בפרסום מאוד קשה לי. אבל כנראה שנגזר שחלק מן המגירות האלה ייפתחו סוף סוף. באחת המגירות האלה הלך ונרקם ספר פרוזה, שכבר מצוי בשלבי הכנה לדפוס. ובשבילי זו תמיד הפתעה כשמגירה נפתחת".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ