ספסל פנדורה

על ידידות של קיץ בין רילקה לשחקנית היהודייה הדוויג ברנהרט ועל מה שאחריה

עדה ברודסקי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדה ברודסקי

הכנס השנתי של "אגודת רילקה הבינלאומית" התקיים השנה ביער השחור, במקום מרחצאות קטן, חבוי בין מורדות מיוערים, שרילקה נמלט אליו, זו הפעם השנייה, בעת משבר חוזר של כוחות-גוף וכוחות-יצירה.

בשעת הדיונים של הכנס עלה שוב ושוב שמה של השחקנית הדוויג ברנהרט, בת למשפחה יהודית אמידה מברלין, שבאותו יוני 1913 ביקשה בבית-המרפא "הר-קיץ" (*) שגם רילקה התארח בו, מזור לדיכאון ולהתקפי חרדה. בשבועיים של שהייתה ב-Bad Ripoldsau קשרה קשר הדוק עם המשורר הקייטן, שעד בואה בחר להתרחק מחברת הנופשים. מה שמייחד אשה צעירה זו משאר נשים שנקלעו למעגליו של רילקה, נאהבו ונעזבו, הוא גורלה היהודי: ב-26.2.1943, כשלושים שנה אחרי הפגישה שנהפכה למרכז חייה, היתה בין 156 הגברים ו-106 הנשים שגורשו באותו יום מברלין לאושוויץ וככל הידוע נספו במשרפות ביום המחרת.

"בשעות של אחר-הצהריים והערב אנחנו מתהלכים הלוך ושוב במרפסת של בית-המרפא או, כמו אמש, בשביל הגבוה שביער, והוא מספר לי על עצמו ועל חייו. הוא חי בפאריס, אבל הירבה במסעות על-פני אירופה כולה, התגורר ברוסיה, בספרד, בדנמרק ובאיטליה, שבה עשה ימים ארוכים בבדידות גמורה בארמון דואינו העתיק, גבוה מעל פני הים האדריאטי. קולו רך ומתנגן, את המלים הוא הוגה כמו מנגינות, השמות האיטלקיים לובשים בפיו קסם בל יתואר. הוא דק-גזרה וצנום, מצחו גבוה ועדין, עיניו שני אגמים כחולים, צלולים. חשבתיו לעלם, אבל הוא אמר לי שהוא בן 37 ובעל לאשה ואב לילדה בת שתים-עשרה".

נראה שהתפעלותה התמימה של הידידה החדשה, התפעלות של ילדה המאזינה לסיפורי אגדה, מיטיבה עם רילקה, הנהנה לפרוש לפניה את קורות חייו כיריעה צבעונית, מסכת מיתולוגית של חיי משורר. אשר לקלרה אשתו ובתו רות, נהג זה כבר להזכיר את קיומן כעין הכנה לנסיגה-לעתיד, שנחיצותה, במוקדם או במאוחר, היתה בבחינת נתון.

"בשביל הגבוה שביער", אחרי עלייה מתונה במעלה ההר, הם בוחרים לעצמם ספסל תחת עץ-אלון צעיר, המוכר עד היום כ"ספסל פנדורה": שם הוא קורא לפניה מתוך יצירתו הבלתי-גמורה של גתה, שהפכה את יחסו אל גדול משוררי גרמניה משלילה להערצה. היא מדקלמת לפניו בכשרון-משחק ניכר את המונולוג שבו יהודית מתחזקת לקראת רצח הולופרנס במחזהו של פרידריך הבל. יחד הם קוראים בכתבי בובר, קלר, קארוסה ויקובסן.

מיצירותיו שלו הוא בוחר לעמת אותה עם שיר שחיבר ברונדה האנדלוסית בראשית אותה שנה ובו ביטוי נוקב של משבר הכתיבה שהבריח אותו אל סגולות המרפא של היער השחור: "הרוח אריאל (אחרי קריאת "הסערה" של שייקספיר)". הדוכס פרוספרו מחזיר לאריאל, רוח ההשראה האוורירי, את חירותו ומתפרק מקסמיו, עם כל היותם סוד כוחו שלו. הדוויג מעתיקה את השיר אל יומנה.

(...) הו, מפתה כמעט, כמעט מתוק

להניחו -, ואז, לא עוד קוסם,

מכנס אל הגורל כמו כלם,

לדעת שידידותו הקלילה,

עכשו בלי לחץ, לא עוד מחיבת,

פעילה בטבע בלא מחשבה.

ואתה בן-תלות, לא מחנן עוד

לצור בפה שנאטם אותה קריאה

שלשמעה זנק ובא. ]...[

... הו איזה אפילוג

שבשררה גמורה. להתפשט מכל

ולעמד רק בכחו שלו: "וזה מעט הוא".

הוא מספר לה על בדידותו, שעם היותה כבדה מכפי כוחותיו אין הוא יכול בלעדיה. הדוויג מצטרפת אל הרשימה הארוכה של קרובים בנפש הלומדים מפי המשורר-הידיד עד כמה הוא בודד. ערב נסיעתה הוא מעניק לה במתנה מטפחת קשמיר שחורה, רקומה ורדים אדומים, וסינר-אטלס של משי ירוק, "יפה עד להדהים". במהדורות מובחרות של שניים מספריו המוקדמים, "ספר השעות" ו"ספר התמונות", הוא רושם לה טורי הקדשה, שבהם הוא מכנה אותה "אוהבת" - רמז לאותן נשים מהוללות שאהבתן עומדת ברשות עצמה ואינה זקוקה עוד לנאהב ולאהבתו.

"עוד פעם אחת ביקרנו במקומות שנעשו לנו יקרים כל כך. התנהלנו מפלג לפלג והאזנו לרחש שכה המתיק לנו את הדממה. מן הספסל האהוב תחת האלון הצעיר ירדנו בדרך אל שדרת התרזות. אחרי הליכה ארוכה ביער, על פני הכנסייה הקטנה והגנים בפריחתם, נפרדנו זה מזה, ובשעה שאני כותבת את השורות האלה שוב איני זוכה בברכה של קרבתו החיה. אבל לפני, בכד, זורחים ורדים אדומים-כהים, ובידי מצויים ספריו עם המלים היפות שרשם בהם למעני, ונדמה לי כמעט שהוא יושב מולי, נוכח וקרוב".

את מכתביו היא אוספת בקופסת הזמש הקטנה שבה שמור גם היומן, אבל הם אינם רבים: ארבעה ביולי, שניים באוגוסט, שלושה מספטמבר עד דצמבר. ההתפעמות הלחוצה מעט של המכתבים הראשונים מפנה מקום לאיפוק רב והולך. על הוורדים שהיא שולחת לו ליום הולדתו הוא עונה בחומרה לא-צפויה: "נדמה לי כמעט שאין אצלי מקום להדר שכזה. על השנים הרזות להיות רזות עד היסוד!" על קשייה המקצועיים כשחקנית הוא מגיב במלות עידוד, אך אינו מנצל את קשריו עם המחזאי גרהרט האופטמן כדי לסייע לה בפועל.

בעת שהייתו בברלין במארס 1914, בין יפי פניו של אמנ-חתפ הרביעי במוזיאון המצרי והתנכלויותיו של רופא-השיניים, הוא פוקד את ביתה כמה פעמים, אבל ביקורה המפתיע בבית המרפא ליד מינכן שבו הוא מתאשפז סמוך לפרוץ המלחמה, חותם את הפירוד. במכתב מסכם הוא פונה אליה בגוף שלישי ומאשים בניכור את "הזמן הדוחק עצמו לכל מקום במלוא אטימותו, בין מבט לספר, בין פנים לפנים".

אבל חייה שלה, שהקריירה הכושלת וחסרונם של חיי משפחה מקשים עליה לשוות להם תוכן, מוסיפים להתרכז סביב שני שבועות הקיץ ביער השחור. ב-1932, בלא אזכור שמה ובכתב-עת נידח, היא יוצאת עם "זיכרונות על ריינר מריה רילקה" אל לפני הציבור: היא מציגה את הצילום שבו הנציחה את המשורר בשבתו על ספסל-פנדורה תחת עץ האלון ומצרפת כמה קטעי זיכרון עובדתיים. מכתיבת היומן היא חדלה רק עם מותו של רילקה, שתים-עשרה שנים אחרי פגישתם האחרונה.

ערב הגירוש לאושוויץ היא מפקידה את קופסת הזמש עם המכתבים והיומן ביד ידיד, שנישואיו עם לא-יהודייה מגוננים עליו לפי שעה מפני גורל כשלה. מ"ספר השעות" ו"ספר התמונות" ושירי ההקדשה שנרשמו בהם אין היא עוצרת כוח להיפרד והם הולכים אתה אל ההשמדה.

(*) כיום הר-קיץ, Villa Sommerberg, היא חלק מן הסנטוריום הענקי Schwarzwaldklinik, שבו התקיים הכנס.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ