נפשי כמזוזה שנמחק לה שדי

מחקר חדש מחלץ את שירת אברהם שלונסקי מהשיכחה

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי, מאת ארי אופנגנדן, הוצאת מאגנס, 2010, 189 עמודים

מי עדיין מכיר שורות נהדרות כמו אלו?

יש מטעם הפרי הבשל בגופו של אדם לעת בקר

והרחוב המקשיב ונפעם כמרחיב לקראתו נחיריו.

רבועי הבתים בצלם את עקבי האדם אז ילקו;

עוד צמרמרת-צנה בפניהם בגבם כבר נושף השרב.

השיכחה המכסה על שירת שלונסקי היא בוודאי סימפטום לשקיעת התרבות החילונית בארץ. כן, הוא היה מאצ'ו, והיות גבר עודף בשירה היא מכשול בעולם שמנגנוניו הספרותיים אינם מסוגלים, מרוב פוריטניות ומורליזם, להכיל כבר גבריות, לפעמים נרקיסיסטית, או מדושנת עונג, לפעמים (הרבה מדי) מלהטטת בעברית מדהימה, כלומר כוחנית. ואולם, את כל "החטאים" הללו אפשר למנות, ואפילו בכמות גדולה יותר, אצל דוד אבידן, ולכן השיכחה המכסה על משורר כל-כך חשוב מעוררת סימני שאלה של ממש.

קל לומר: "אלתרמן היה תלמידו הגדול ממנו", וקל למצוא את לאה גולדברג, המשכילה והמינורית, נחבאת כמעט אל הכלים למולו, אבל חלק גדול מהכישלון הגדול לשמר את מה שנוצר כאן בספרות במשך פחות ממאה שנים קשור - במקרה הטוב - באי-יכולת להתמודד עם כל מה שמורכב יותר מהדיכוטומיה: "מקומי - אוניברסלי", זו הדיכוטומיה שאלתרמן אימץ בקלות גדולה, כאשר הקדיש ל"מקומי" את שירי "הטור השביעי" ואילו האוניברסלי (לפחות עד "עיר היונה"), היה אירופי בעברית, עד כדי כך שהחידות הגדולות ששירתו הציבה נשארו לא פתורות: מהו מרכזו של האסון העולה על העיר ב"שמחת עניים", למשל? האיום על יהודי אירופה? תבוסת תנועת הפועלים במערב אירופה? הפאשיזם?

קשה להשיב. קל יותר להצביע: במרכז השירה של אלתרמן, כמו במרכז שירתה של לאה גולדברג, אין אף שאלה אחת על העברית עצמה, גם כאשר נכתבה בעיר שדיברו בה ערב רב של לשונות. נכון, אלתרמן חוגג את תחייתה של העברית, בעיקר בפזמוניו המופלאים (המערבים לועזית ועברית באירוניה נהדרת), אבל נסתר ממנו, או לא מעניין אותו, המשבר של החילונות, הציונות כפצצת זמן שתכריע את החילונות, העברית כגשר שאינו מבטיח מעבר לחיים אחרים. העברית שלו עומדת מעבר לכל ספק.

וכאשר לאה גולדברג כותבת את "משירי ארץ אהבתי" על ליטא, יש שמתבלבלים וקוראים אותם כשירים על ארץ ישראל: "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה / למלכה אין בית, למלך אין כתר. / ושבעה ימים אביב בשנה / וסגריר וגשמים כל היתר". ואולם, יש משהו עמוק יותר בבלבול הזה: הגעגוע לחורף הליטאי הוא הצד השני של שירי השרב של אלכסנדר פן ("השמש - גיהנום צלוי. / אדמת פתי - צבר וחול. / אני זורק לך בגלוי: / איני יכול!") ושל שירי השרב הרבים מאוד אצל שלונסקי.

בכל הדוגמאות הללו ניכרים היטב הגעגועים אל אירופה, בין אם במפורש, בבחירת הנופים, ובין אם בתיאורי השרב כמה שבפירוש אינו אירופה. בקצרה: העברית בשירים משמשת מעין כלי לשיבה שירית אל אירופה. את זה נתן זך לא הצליח להבין, כאשר ביקר את שירת אלתרמן ואת נופיה. זך תפש את ה"צורה" אצל אלתרמן (וכמובן אצל שלונסקי) כניסיון ללכוד את "הנטייה הטבעית אל החזרה". מול נטייה זו הציב זך "זמן אמיתי שהוא השתנות וצמיחה מתמדת" ("זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", עמ' 18-19). הוא ביקר את אלתרמן בשם אמת אמנותית אחרת: "בציוריו פונה אלתרמן אל יצר התגלית שלנו הרבה יותר משהוא פונה אל רגש ההיכרות והזיהוי" (עמ' 35). ובעקבותיו הלכה הדיסציפלינה האקדמית של ספרות עברית: המשוואה הפשטנית הזאת של זך - "התגלית" מול ה"זיהוי" - הניחה לעניין אחד לחמוק מהמשוואה: האובדן. מה שיכול היה להיות.

כאן, במקום הזה, צריכה להיקרא מחדש שירתו הנשכחת של שלונסקי, ואולי גם השיכחה עצמה. השיח של הדיסציפלינה ושמה "ספרות עברית" נכשל בהכלת ההתמודדות עם המשבר של המודרניות בגירסתו העברית. את עגנון סירסו מתוך האי-יכולת של הנמנים על הדיסציפלינה של "ספרות עברית" להתמודד עם שליטתו בתלמוד, ובהקשר זה ממש, עלתה קרנם של משוררים וסופרים שלא הקשו על החוקרים בשאלות מטרידות מדי.

אבל אין מקום שבו בולט הפער הזה כמו בכתיבה על שירת שלונסקי. מכיוון שכבר הנחנו מאחורינו את הביטול שלו כמשורר "לא חשוב", ושאר ענייני טעם, חשוב לזכור: מה ששלונסקי הצביע עליו, שוב ושוב, נגע לטרגדיה העברית.

על כך מיטיב ארי אופנגנדן, בספרו "ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי", להצביע בעבודת הדוקטור שלו. הוא עובר על פני כתבי שלונסקי ומדגיש את מה שהוא קורא לו - העדר. הודות לקריאתו הצמודה והשקדנית, בעזרת אותה נכונות הירואית לשעמם את הקורא ביובשנות של "ספרות עברית", הוא מניח את האצבע על מה שצריך לשמש, מכאן ואילך, מפתח לקריאה בשלונסקי, בטרם תימסר מלאכת עריכה של מבחר מהשירה הזאת לידי מי שיקרא את שלונסקי כ"אלתרמן הקטן".

חשוב לקרוא את שלונסקי כמי שקרא את ההוויה העברית החדשה בין לאומיות וכלומיות. הערבוביה של בולשוויזם, פוטוריזם, הגירה, עיור, עבודת אדמה, חלוציות, בוהמיות, אימוץ שפה זרה (כולל מעבר מ"הברה "אשכנזית" ל"ספרדית"); כל אלה הם הפכים שאף משורר עברי לא נבנה מהם.

בהקשר הזה יש לקרוא גם את הקשר בין אבות ישורון לשלונסקי. לא, לא הדמיון, ולא ההבדל, אלא הנכונות של שניהם לשאול שאלות נוקבות על ההוויה החדשה, בתוך הלשון וסביבה. שלונסקי כמובן לא עשה את מה שאבות ישורון עשה. מצד אחר, אבות הבין היטב את מה שכתב שלונסקי:

בשנת כך וכך נפטר סבי היקר

והובל לקברות כמנהג ישראל.

סבא רחימא!

קדיש מרתת על שפתי העולם

ואין מי יגידו.

ונינך?

הה נפשי כמזוזה שנמחק לה שדי

סבא לא יבוא לנשקך

לא יבוא.