אני יודע שאשוב; משוררים תמיד שבים

מה היה הדבר שהביא את המשורר הרוסי הגדול יוסיף ברודסקי שנה אחר שנה אל ונציה? במסה הפיוטית שלו, "חותם מים", מתפענח חלק מהחידה

יעל טומשוב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעל טומשוב

חותם מים, מאת יוסיף ברודסקי, תירגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר לאה דובב, הוצאת מאגנס, 2010, 106 עמודים

במשך שבע-עשרה שנים שב ופקד המשורר הרוסי הגולה יוסיף ברודסקי (1940-1996) את ונציה. לעיר זו הקדיש את עבודתו הגדולה הראשונה שסיים בניכר - הפואמה "לגונה" (1973) - וכן שירי מופת רבים אחרים, דוגמת "בתי שיר ונציאניים" (1982), "באיטליה" (1985), ו"לידו. ונציה" (1992). כל אלה משתקפים במסה שהיא מעין דיוקן בפרוזה, "חותם מים", או בשמה המקורי: "פונדמנטה דלי אינקורבילי" - "רציף חשוכי המרפא". "חותם מים" היא יצירתו היחידה של ברודסקי הכתובה בסגנון המסה הזה. היא מורכבת מ-51 פרקים זעירים המאירים, כל אחד בדרכו, פן אחד מפניה הרבים של ונציה.

שיבה מתמדת אל עיר זרה אינה דבר של מה בכך ליוצר גולה. ההשוואה האפשרית בין ונציה לבין סנט-פטרבורג, עיר מולדתו של ברודסקי, כהסבר לקרבתו של המשורר הרוסי אל ונציה אינה מספקת הסבר ממצה למסע הצליינות המתמיד הזה. מה דחף אפוא את ברודסקי מדי שנה, בתקופת חג המולד, אל עיר איטלקית זו? קשה לומר שמדובר כאן בחיפוש אחר נוף אורבני מוכר (שכן ההבדלים החיצוניים בין שתי הערים ניכרים), או בחיפוש אחר מולדת אלטרנטיבית, אלא במשהו מורכב הרבה יותר, שאפשר אולי לנסחו באמצעות ההבחנה בין היטמעות להידמות.

נתיב ההיטמעות של ברודסקי הצעיר בנוף הוונציאני, כמסופר בתחילת המסה, עובר דרך שורה של חפצים השייכים ל"גלגולו הקודם" (כלומר, הרוסי): תרגומי הרומאנים של אנרי דה-רנייה, עותק מוברח של הסרט "מוות בוונציה" בבימויו של ויסקונטי, אוסף ישן של גלויות ונציאניות, תצלום אקראי של כיכר סן-מרקו מכוסה שלג, שטיח קיר ועליו ה"פאלאצו דוקאלה" וכן גונדולה קטנה עשויה נחושת, שאביו הביא עמו משירותו הצבאי ואשר הוריו "מילאוה כל מיני כפורים, מחטים, בולים, וכן - במרוצת השנים, יותר ויותר - גלולות ואמפולות" (עמ' 24).

גונדולה זו אגרה בתוכה לא רק את ה"לוז" הוונציאני של קיומו הרוסי של המשורר, אלא גם את הדימוי המצטבר של ונציה בתרבות הרוסית, את ה"טקסט" הוונציאני שחיבורו החל עם גל ההתפעלות משירתו של ביירון, התפעלות שבאה לידי ביטוי בראש וראשונה אצל פושקין והתגבשה לכדי קאנון קיטשי ומנייריסטי ברובו, עד להעשרתו ביצירות המופת של משוררי "תור הכסף" דוגמת פסטרנק ואחמטובה. ונציה כבר היתה אפוא ארוזה בתרמילו הנוודי של ברודסקי בשעת ביקורו הראשון בעיר, כחצי שנה לאחר שנמלט מברית המועצות, בחורף של שנת 1973.

כדי לרדת אל עומק ההבחנה בין ה"היטמעות" ל"הידמות" (ובאופן כללי, כדי להתחיל "להבין" את ברודסקי דווקא מתוך קריאה באחת מיצירותיו המאוחרות), יש לעבור דרך כמה תחנות יסוד בעולם הפיגורטיבי-מעגלי של "חותם מים". הטופוגרפיה הוונציאנית במסה זו מורכבת משני יסודות אקוויוולנטיים הקשורים בשאלות של השתקפות ורפלקסיה. היסוד הראשון הוא מן החפצים המורכבים ביותר בשפה הברודסקאית, הראי, ולו תפקיד כפול במארג החיים של עיר "אנושה מרוב אספקלריות" (עמ' 23), המתמחה בייצור מראות. הראי של ברודסקי מאשש את האובייקט הנמצא מולו, אך בו בזמן מאיין אותו, מפני ש"מה שהוא משיב כלפיך הוא האלמוניות שלך, לא זהותך" (עמ' 13). היסוד השני הוא המים, תאומו של מוטיב המראות המטאפורי והמטאפיסי. יסוד זה קשור קשר הדוק בתפישת הזמן המורכבת של המשורר.

הראי הוא מים, המים הם זמן, הזמן הוא אלוהים שבבואת רוחו השתקפה באותם מים בראשיתיים. ואנו, כלומר בני האדם, עשויים מן המים האלה. המרחב המעגלי ש"מעבר למראה" המתואר במסה זו (הבנויה כקומפוזיציית-ראי סימטרית, בדומה לדיפטיך של "בתי-שיר ונציאניים"), מאפשר למעשה את קיומה של ונציה כחלל "לא אוקלידי", שאינו נענה לתכתיבי זמן ולמגבלות רציונליות אחרות. זו עיר שבתחומה ממומש עיקרון נוסף של הפואטיקה של ברודסקי, ולפיו השלם מוחסר מן החלק, הרב מופחת מן המועט, "העתיד מודח מן העבר" (בלשונו של ברודסקי) והגוף אינו עוזב את העיר, אלא "העיר עוזבת את האישון" (עמ' 68). רק בעיר זו יש לאברי החישה קיום אוטונומי לחלוטין, דוגמת העין המכפיפה את הגוף למרותה.

בנקודה זו מתחיל החיבור האמיתי של ברודסקי אל ונציה, עיר שרובצת עליה קללת האובייקטיביות של הדימוי העצמי, כלומר עיר החושפת באופן גלוי ומכמיר לב את גילה האמיתי. היופי של ונציה הוא יופי פגום ושלמותה היא שלמות פגומה. את השלמות הפגומה הזאת ברודסקי מעתיק אל עצמו; תהליך הידמות מרתק המתרחש לאורך המסה כולה - זו התפרקות אנטומית של הגוף לאיבריו ואפילו לחלקיקיו, שנהפכים במגעם עם האוויר הקריסטלי של ונציה לחלק ממנה. "זה עניין של חלקיקים", כותב ברודסקי, "וכנראה שהאושר הוא הרגע שבו מתחוור לך פתאום שאבות-הבניין המרכיבים אותך הם חופשיים. רבים מהם נמצאו שם בחוץ, במצב של חירות גמורה, כך שהרגשתי שאני פוסע באוויר הקר אל תוך דיוקני העצמי" (עמ' 4).

ייתכן כי רגעי אושר אלו הם שהביאו את ברודסקי שנה אחר שנה אל ונציה, שהיתה מורכבת בפואטיקה המופלאה שלו ממטאפורות אנתרופומורפיות ברוח ציוריו של ארצ'ימבולדו ויצרה את הפורטרט הגרוטסקי שהכיל בתוכו את יסודות העיר: "אני הייתי הסלע הזה, וכף ידי השמאלית היתה אותה קווצה מתנפחת של אצות" (עמ' 5).

במכתב ששיגר במאי 1972 אל ליאוניד ברז'נייב לפני גירושו הסופי מברית המועצות, כתב ברודסקי: "אף כי אחדל להיות אזרח ברית המועצות, לא אחדל להיות משורר רוסי. אני יודע שאשוב; משוררים תמיד שבים: אם בגופם ואם בכתובים. אני מאמין שאשוב בשתי הצורות" (תירגם גיורא לשם). ואף-על-פי-כן, ברודסקי לא שב בכתביו ובגופו אלא לוונציה - שם גם ביקש להיקבר. באופן פרדוקסלי דווקא פטרבורג נהפכה עם הזמן למקום קונקרטי מדי בעיניו, ואילו ונציה היתה ל"שומקום", ולכן אידיאלית - לדברי חברתו של ברודסקי, סוזן זונטג - למקום מנוחתו הנצחית.

קוראי "חותם מים" לא ימצאו כמעט דבר מברודסקי עצמו באפילוג לתרגום העברי. אחרית הדבר של המתרגמת, לאה דובב, מתמקדת במבט אינטרדיסציפלינרי במושג "ונציה" בתרבות המערבית, ומתעלמת מן הקישור ההכרחי בין מסה זו לעולמו ההגותי של ברודסקי. זו גישה לגיטימית כשלעצמה, אולם פחות מעניינת בהקשר של התרומה האדירה של יצירה ייחודית זאת לחקר הפואטיקה של המשורר.

עם זאת, ולמרות העריכה הרשלנית למדי (שגיאות הגהה, שיבושי שמות), הופעת ספר זה במחוזותינו היא בשורה טובה, בעיקר לנוכח מספרם הזעום עד כאב של תרגומים עבריים ליצירתו של מי שהוא לדעת רבים גדול משוררי המאה העשרים.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ