רות אלמוג
רות אלמוג

בפרס נובל לספרות זכתה ב-1993 הסופרת טוני מוריסון, ומאז לא זכה בו שום סופר יליד יבשת אמריקה. עניין זה בא על תיקונו בשבוע שעבר, כשפרס נובל הוענק לפרואני מריו ורגס יוסה.

מריו ורגס יוסה הוא הסופר השישי בן דרום-אמריקה הזוכה בנובל. קדמו לו המשוררת הצ'יליאנית גבריאלה מיסטרל (1945), מיגל אנחל אסטוריאס (1965) בן גואטמלה, המשורר יליד צ'ילה פבלו נרודה (1971), הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס (1982), ואוקטביו פאס המקסיקאי (1990).

כתב "ליברסיון" הצרפתי מגדיר את ורגס יוסה כאחד מגדולי כותבי הרומאנים הריאליסטיים האחרונים, בניגוד חריף למרקס, ממציא הריאליזם המאגי. הוא משווה את הזוג יוסה-מרקס לזוג הצרפתי קאמי-סארטר ואת הענקת הפרס ליוסה כהשבת האיזון שהופר כאשר פרצה בין שני הידידים מחלוקת אידיאולוגית, כשאחד נטה לקומוניזם והשני לליברליזם.

בשנות השישים היו מריו ו"גאבו" ידידים אינטימיים והנציגים הראשונים של "תור הזהב" של הספרות הלטינו-אמריקאית. היה ביניהם דמיון מסוים: לאחד היה סב מספר ולשני סבתא מספרת. שניהם חיו במדינות שמשל בהן שלטון עריצות. ורגס יוסה אף כתב ספר על יצירתו של מרקס. ואולם הוא גם היה אחד הסופרים הנדירים של השמאל באמריקה הלטינית, שהסתייג מן המהפכה הקובנית של פידל קאסטרו והסתייג בהדרגה מכל מהפכנות ופנאטיות. ואילו מרקס נשאר נאמן לקאסטרו.

כתוצאה מכך, נוצרה בין השניים יריבות ספרותית ופוליטית. גרסיה מרקס מסמל את המיתוס, את הפולקלור האמריקאי-אינדיאני שותת הדם והמאגי ואת המאבק נגד צפון אמריקה. ואילו ורגס יוסה אינו ממציא של שפה, אבל הוא מספר וירטואוז. הוא מאמץ לעצמו טכניקות סיפר שהומצאו על ידי אחרים. הוא משתמש בכל הרגיסטרים ומסוגל לעבור מסיפור אפי-טראגי (ב"מלחמת סוף העולם", הוצאת שוקן) לרומאן חניכה בורלסקי ("הדודה חוליה והכתבן", הוצאת "כתר", או "פנטליאון ושירות המבקרות", בהוצאת שוקן), או לכתוב ספר בסגנון פוקנר, כמו "שיחה בקתדרלה", שהוא גינוי חריף של שלטון צבאי, או סיפור על אהבה מטורפת ב"תעלוליה של ילדה רעה" (הוצאת "אחוזת בית").

מריו ורגס יוסה נולד ב-1936 בארקיפה בפרו. עד גיל עשר חי בבוליביה ואז הכיר את אביו. עברו עליו נעורים סוערים, רצופים קריאה בלתי פוסקת, התנסות בבית ספר צבאי שבאה לידי ביטוי רב-עוצמה בספרו "העיר והכלבים" (עם עובד, ספרייה לעם), ניסיון שאולי מסביר את התנגדותו מלאת הסלידה לאלימות. ספר זה, הרומאן הראשון שלו, כתוב בריאליזם יבש, ומציג את המצ'ואיזם והסאדיזם הדרום-אמריקאי. ספרו "חגיגת התיש" (הוצאת "כתר", 2002) מתאר את ימיו האחרונים של העריץ הדומינקאני טרוחיליו.

ורגס יוסה הכריז לא אחת שזו חובתו המוסרית של סופר בדרום אמריקה, להיות מעורב בפעילות אזרחית. במסגרת זו היה לו טור פוליטי בעיתון. הוא גם היה נשיא פא"ן הבינלאומי ועיתונאי לוחם. בשנות השמונים של המאה הקודמת עסק בפעילות פוליטית והתמודד על כס הנשיאות בפרו נגד אלברטו פוג'ימורה, שניצח אותו. אחר כך גלה ממולדתו וחי באירופה יותר משלושים שנה, ואף קיבל אזרחות ספרדית. שאלותיו על מהות הכוח מהדהדות בכל ספריו. שני העולמות - פוליטיקה ומין - חוברים ביצירתו כחלק מנטייה אנושית להרסנות לא-רציונלית.

בראיון שפורסם בעיתון "פובליקו" בליסבון ב-2003 עם צאת תרגום ספרו "גן העדן בפינה הבאה", אמר ורגס יוסה, שככל הנראה תיעשה הספרות שולית בעתיד. אבל הסתייג באמרו: "חברה שניזונה רק מדימויים חזותיים תהיה הרבה יותר ענייה. אבל התסריט הזה אפשרי בעתיד. על כן ההגנה על הספרות היא תפקידם של משפחות ובתי ספר". כלומר, הוא אינו מתעלם מן האפשרות שהספרות תיהפך לדבר מה שולי ותהיה נחשבת יותר ויותר כפעילות של מיעוט. אם כך יקרה, יגרום הדבר דלדול של האנושות והאנושיות. על כן הספרות חייבת להיות חלק מחייה של כל משפחה ושל כל תוכנית לימודים בכל הרמות ואינה יכולה להיות רק צורה של בידור, שכן כצורת בידור אין היא יכולה להתחרות בטלוויזיה או בקולנוע.

במרכז העלילה של ספרו "גן העדן בפינה אחרת" עומדות אוטופיות אמנותיות ופוליטיות, המיוצגות על ידי הדמויות של הצייר פול גוגן וסבתו פלורה טריסטן, פמיניסטית לוחמת. הנכד וסבתו משמשים אמתלה לביקורת על ההיסטוריה של המאה העשרים. "כל הניסיונות ליצור חברה מושלמת היתרגמו לאפוקליפסות ממשיות", אומר ורגס יוסה, "כך היה הנאציזם וכך היה הקומוניזם. כל האוטופיות הגדולות הביאו את האנושות אל סף התהום". עם זאת הוא מתרה שאי אפשר לוותר על האוטופיה, באשר היא מנוע הדוחף את ההתפתחות והקידמה. שתי הדמויות, של הנכד וסבתו, פול גוגן ופלורה טריסטן, מדגימים את ההבדל בין שני דגמים אלה של חלום. מצד אחד, הצייר שנסע לטהיטי ולאיי המרקיזה בחיפוש אחר האדם הפרימיטיבי, המקיים את העושר והתענוג המיני כמולדת וכערך של הכל. ומצד אחר, המהפכנית הפמיניסטית, שרצתה ליצור חברה שוויונית בזמן שבו הפועלים עבדו עשרים שעות ביום ולנשים לא היו שום זכויות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ