שירה סתיו
שירה סתיו

חיי חורף

אורלי קסטל-בלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן, 174 עמ', 82 שקלים

קרירות נושבת מבין הדפים של "חיי חורף", קרירות טובה לימים חמים ודביקים. האנשים בודדים והתקשורת ביניהם לקויה, או אלימה, או נטולת קשב מינימלי, אבל הריחוק ביניהם יכול לאפשר מרווח נשימה. בספר החדש של אורלי קסטל-בלום שישה סיפורים, שניים מהם ארוכים, נובלות. ברובם מצבים שסופרים אחרים היו מתפתים לפתח בהם חמימות רגשית, אבל אפשר לסמוך על קסטל-בלום: היא תעמוד על המשמר ולא תניח לשום גוש להתכדר בגרון. ויש לשער שזאת התכונה המפלגת בין מעריציה הנלהבים לבין מושכי הכתף האדישים או מעקמי החוטם.

יש כמה וכמה קווים המשותפים לסיפורים השונים בקובץ, אבל הקו הבולט שביניהם הוא ה"אין-סיפור", במובן המקובל של סיפור, כלומר, כתנועה מנקודה אחת לאחרת, תנועה היוצרת משמעות. ה"אין סיפור" וה"אין משמעות" חיים כאן בזוגיות שלווה. בסיפורים החזקים - "חיי חורף" ו"אשת הסופר", לטעמי - הזוגיות הזאת מלאה רגישות ומעוף. בסיפורים החלשים - "ג'פרי בקהיר" ו"עבודה" - היא דלילה וסתמית, ועל אף ההנאה משנינותו של השעטנז הלשוני, היא לא מצליחה ליצור עניין ומאכזבת.

עוד נקודת דמיון היא תחושת הזרות החריפה השורה על הקובץ כולו ועל כל אחת מן הדמויות שבו. בסיפור הקצר "בדיקה" מתארת המספרת טסט ארוך ומייגע לרכב ביום שרב לוהט. "אין שום קשר בין הקור במכונית ללהט שמשתולל בחוץ", אומרת הנהגת הסגורה במכוניתה. הפער הזה ותחושת ה"אין קשר" הם הזמנה לקשב מסוג אחר, מקורי ומחודד, לשגרות הלשון של עובדי מכון הרישוי. הקשב מתחיל "מבחוץ", במין השתאות על העברית החסכונית של העובדים במקום, עברית לא מיודעת ונטולת מלות יחס: "תסגרי. הנד ברקס ניוטרל לא נוגע מנוע. משחק הגה". אי היידוע והיעדר היחסות הם כמובן מאפיין של הזהות עצמה, לא רק של השפה - זהות שכולה פליאה ותלישות. אבל הסיפור מצחיק מאוד. האפקט הקומי נוצר עם ההטמעה של הז'רגון אל שפתה של הנהגת עצמה ("יאצק, שמע. אמרו לי שלא עשיתי אור אחורי, איפה היה אור אחורי, איפה הלכתי לעשות?"). למרות ההטמעה הזאת שום קשר לא נוצר, שום קרבה, והמספרת נותרת בבידודה העקרוני.

הסיפורים אפופים אמנם בידוד וזרות, ועדיין, התחושה היא כי זהו האישי מבין כל ספריה של קסטל-בלום, ולרגעים נדמה לשמוע בו הזמנה סמויה לקרבה ידידותית בינה לבין קוראיה, הזמנה לקריאה ביוגרפית, אפילו יומנית. כך ב"עונת המתים" ובעיקר ב"חיי חורף".

"חיי חורף" היא נובלה מקסימה, שמעלה את ה"אין-סיפור" לדרגת אמנות. זוהי כתיבה שכולה התבוננות, טביעת עין חדה שרק אדם בודד בתוך סביבה זרה יכול לפתח. הסיפור נכתב כרשימות יומן של ישראלית ששוהה לתקופה קצרה וחורפית בברוקליין שבארצות הברית, לצורך מחקר (ויש ליידע את עורכי "הספריה החדשה", כי בניגוד לכתוב על גב עטיפת הספר, ברוקליין אינה "עיירה נידחת", אלא פרבר שוקק חיים של העיר הענקית בוסטון). המחקר שהיא עורכת מסווג וממפה את סוגי הוויזה שמחזיקים ישראלים החיים באמריקה. דרך העיסוק באשרות עולות סוגיות מהותיות, פילוסופיות, של זהות - לא רק במובן הלאומי אלא גם ובעיקר במובן הקיומי. קסטל-בלום היא חלוצה ספרותית מקומית באבחון ובסימון של האופן שבו קטגוריות מוסדיות ומסחריות מכוננות את זהותו של היחיד, ואף על פי שהעיסוק הזה חוצה את כל ספריה, הוא עדיין מרענן ומעורר מחשבה כבראשונה.

אמנם לסיפור יש התחלה וסוף במובן המקובל - הוא נפתח עם בואה של המספרת אל העיר ונגמר ביום המראתה חזרה ארצה - אך בין נקודת הפתיחה לבין נקודת הסיום אין שום עלילה, לבד אולי מזו של הכפור, האופן שבו הוא הולך ומתעבה, עד שהוא נמוג לאטו לקראת שובה של המספרת לישראל. ביום האחרון, "בנהר כבר לא נראות שום השתקפויות של אור, הוא מוכיח את קיומו בעצמו ולא באמצעות שום צד שלישי". כך, בהומור התם והצונן הזה, מוחשת עליונותו הסוחפת של הטבע על פני הישות האנושית, התלויה כל כך בהשתקפויות של עצמה לפני האחר. וכאילו הקור מחלחל אל עצם ודאות הקיום ומשתק את קצות עצביה, מבוסס הסיפור כולו בתחושה חריפה של חוסר-מציאותיות, ועל כן עסוק עד מעל לראשו ב"הוכחות לקיום".

"תקשיבי, גברת, את נראית לי בסדר, אבל מי יודע? היום אין גבול למה שהטרור יכול להמציא. אולי את אפילו לא קיימת", אומרת לה אשה המסרבת להעלותה למכוניתה בשעת סערה. מתוך הספקות באשר לקיום עולה שורה של הנחיות - מועילות מאוד, יש לציין - לזרים החיים באמריקה: "תנועות הגוף וההבעות אמורות לשדר תמיד אווירה של עסקים כרגיל, ובכלל יש להתעסק רק במה שנוגע לך, וגם אם לא ידוע לך מה נוגע לך ומה לא נוגע, עליך להתנהג כאילו אין לך שום ספק בקיומך ובפעילותך".

על מפגשיה עם הרשויות האמריקאיות היא כותבת: "הבנתי שאם רוצים לדמיין כיצד פועלת הביורוקרטיה הזאת, יש לדמיין שלכל אדם שחי בחלק זה של העולם יש כפיל שהולך אתו לכל אורך הדרך ובו בזמן מנהל אותו. שומה על האזרח האמריקאי לעודד את הכפיל הזה ולטפחו". האבחנה משעשעת בדייקנותה, אבל היא גם נוגעת בפיצול מטריד שהוא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מחיים בתרבות מסחרית ובעידן של גלובליזציה. אותו כפיל מטופח, רשות פנימית לעניינים חיצוניים, הולך ותופח עד שהוא תופס לחלוטין את מקומם של מה שפעם נתפסו כזהות או אישיות. "הוספתי ושאלתי את עצמי אם קיימת גם יישות ישראלית שאין להתנער ממנה, אשר מתעוררת כשאזרחי ישראל יוצאים למסעות ברחבי העולם, ומציקה להם ורוצה לחזור, בעוד הם עצמם רוצים להישאר". כך גם המספרת, שעזה תשוקתה לשוב אל השמש בישראל, על אף שלא ברור מה מצפה לה שם, לבד ממציאות עמוסת חרדה ודיכאון, בשנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה.

הישות יכולה אפוא להיווצר אך ורק בכפוף ללאומיות, או להשתייכות מוסדית, או למסחר ("בואו לחגוג את תחילת האביב האמריקאי בגלידת וניל צרפתי"). ועל אף כל הקטגוריות הללו, המבקשות לאמץ אותך ולהגדיר אותך, או שמא דווקא בעטיין, בכל זאת לעולם אינך מתקבל אל חיקן באמת, באופן שלם ומנחם. במרכז ללימודי קבלה בברוקליין רואה המספרת שלט פרסומת - KABBALAHHH. "ראיתי בכך סימן שאכן הגעתי למרכז ללימודי קבלההה". הקבלה היא בלהה, או בלה בלה בלה, תלוי איך מסתכלים על זה. "כאדם חי לא הגעתי עד כה מעולם לדרגת אי-קיום גבוהה עד כדי כך", אומר דובר אחר בסיפור אחר. התרוממות הרוח תצמח אפוא מפינוי שלג, מרגעים שכאב פיסי, קור או מאמץ, יעניקו הוכחה חותכת לקיום ממשי.

זהו מבט תמה ומנוכר על עולם קר, השומר על גינוניו הידידותיים ("בגלל השלום הקר היה גם המזנון קר", היא כותבת באחד הסיפורים על אירוע בשגרירות ישראל במצרים). הניכור הזה אופייני לראייה שאלמלא היתה קומית כל כך, במובן רציני ומחויב, היתה מגיעה אל הקוטב הטראגי של ההוויה. ובכל זאת, מתוך ההתבוננות הקומית המרוחקת יכול פתאום לצוץ גם משפט עצוב מאוד, מכמיר לב: "אני רואה משהו בחלון ראווה שיתאים מאוד למישהי שמתה בפורים של השנה שעברה".

בסיפורים החלשים בקובץ, התחושה היא שה"אין-סיפור" לא הצליח להפוך לסיפור מסוג אחר. הם מסתיימים בצורה מקוטעת, אבל לא מתוך פואטיקה של קיטוע, אלא מתוך עייפות, כמו לא נמצא הכוח להניע את הגלגלים היגעים של הדמיון. אלה הם מקרים שבהם נדמה שהדלות הרעיונית, השיממון וחוסר התוחלת של הדמויות עצמן מחלחלים אל עצם הכתיבה. כך למשל ב"עבודה", שכמו ב"חיי חורף", מתאר שהות תלושה ומנוכרת של ישראלי בעיר אמריקאית קפואה, אך הוא חסר את ההתבוננות החקרנית ואת הקול האישי שאפיינו את הנובלה המרכזית. קסטל-בלום כותבת כאן בגוף ראשון מפיו של גבר, סופר כמוה, עניין מקורי לעצמו, אך נראה שאין שום רווח בשינוי הקול המגדרי הזה, שאינו מוליד שום שינוי אחר.

סיפור מבריק בהרבה הוא "אשת הסופר". כאן זוהי קסטל-בלום במיטבה, מנסחת אבחנות סוציולוגיות ופסיכולוגיות חריפות, מתוך התבוננות חדה ומשעשעת בניואנסים של ההתנהגות החברתית. ברגע מסוים מציג הסופר את אשתו לפני אחרים: "אישיותו העצומה כמו מתקפלת בן רגע. זהו רגע פאתטי בשביל הסופר, והרגע הזה כלל אינו תלוי בשאלה מיהי האשה. כל אשה תיצור את המבוכה, משום שמיד תואר באמצעותה דמותו של הסופר ושאר עניינים אנושיים ביותר. עצם קיומה של אשתו... יגלה את חולשותיו של הסופר ויפקיע ממנו לשניות ארוכות את המסתורין ואת הגדולה האופפים אותו. הסופר, עם כל הטרילוגיות שלו, ייראה פתאום פחות מעניין אתה מאשר בלעדיה. זוהי התרחשות ממש ביו-כימית".

אורלי קסטל-בלום עצמה, כך נראה, אינה חוששת כלל מרגעים פאתטיים כאלה, מהתרחשויות ביו-כימיות כאלה, ושאר עניינים אנושיים ביותר. וזו לבדה סיבה טובה לקרוא אותה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ