"ויזנטל: הביוגרפיה" מאת תום שגב | צייד בודד הוא

מיום ששמעון ויזנטל השתחרר ממחנה הריכוז מטהאוזן הוא שם לו למטרה להביא נאצים לדין. תום שגב מצייר דמות של איש עיקש ויסודי, רומנטיקן בעל אגו מפותח, אדם שפעל גם בשירות המוסד וגם כשמדינת ישראל הרימה ידיים

שלמה נקדימון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלמה נקדימון

ויזנטל: הביוגרפיה תום שגב. הוצאת כתר, 497 עמ', 98 שקלים

בעת שתמה מלחמת העולם השנייה ויזנטל יצא ממחנה הריכוז מאוטהאוזן, בגיל 37. משקל גופו אמנם היה 44 ק"ג, אך הוא לא שקע בדיפרסיה. הוא החליט להסתער על החיים בכלל ועל הנאצים בפרט. כעבור 60 שנה, בגיל 97, מת שבע מעשים וסיפוקים הפרושים באינספור תיקים ומסמכים שבארכיונו.

מתוך שלא לשמה בא לשמה

ברשימה זו אני מבקש למקד את הזרקור על צד שהמחבר הביא, אבל בצמצום יחסי: סיפור הנקמה והמרדף. בנירנברג נערך משפטם של בכירי המשטר הנאצי בשנים 1945-1949, ושם גם הוצאו להורג. אבל רוב המפקדים והחיילים, אלפי ממלאי תפקידים ופקודות שידיהם מלאו דם, המשיכו לנוע ולנוד ברחבי אירופה, בחיפושים אחרי מקלט (למעט אלה שנחלצו משום שנאותו להעביר את כשרונותיהם לשירות המערב והמזרח). יהודים מעטים, פליטי שואה ולוחמים לשעבר בצבא הבריטי, חברו לביצוע פעולות נקם בנאצים (שפורטו בכמה וכמה ספרים), אך אלה לא היו יותר מאשר פעולות של פגע וברח. תוצאותיהם אולי הכאיבו, אבל רק בשוליים. למעשה, הרוב הגדול נחלץ.

אבל שמעון ויזנטל חשב על "משפט נירנברג משלנו", שבפניו תישפט ההנהגה היהודית בשל "אי מילוי חובתם כלפינו, כלפי המשפחות שלנו והעם היהודי". הרעיון עלה במוחו דווקא בעת ששהה בקונגרס הציוני הראשון שאחרי השואה. הרעיון לא הרפה ממנו ובאמצע שנות ה-50 חבר לפרקליט שמואל תמיר אשר העלה בהרחבה את הנושא של אוזלת היד של הממסד היישובי בארץ ישראל במסגרת משפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד, הידוע כ"משפט קסטנר" ונוגע בשואת יהודי הונגריה. ויזנטל "ניאות לסייע לפרקליט", כתב שגב.

בעצם, ויזנטל היה יכול לבוא בטענות גם לעצמו ולאחיו. בהשקפותיו הפוליטיות נמנה על מחנהו של זאב ז'בוטינסקי. אותו מנהיג שקרא ליהודים להתפנות לארץ ישראל מפולין וממדינות אחרות במזרח אירופה פן הגולה תחסל אותם. אך ויזנטל הודה כי כמו רוב היהודים, "לא לקחנו את היטלר ברצינות... ?משבר' שיחלוף... איש לא נתן סיכוי להיטלר". ויזנטל לא פירט את האני-מאשים שלו נגד הנהגת היישוב אבל משפט הדיבה שהתנהל בירושלים חיטט בפצעים כואבים וגרם נזק רב לדימויה של הנהגת היישוב. הוא אף גרם לחוקרים חשובים (דינה פורת, יחיעם וייץ, שבתי טבת, יוסף גורני) להידרש לעניין, ועדיין סימן השאלה לא הוסר.

לידי ויזנטל התגלגלו אז מסמכים של שירות הביון הנאצי מהם עלה כי אנשיו חששו שארגונים יהודיים וציוניים יבקשו להתנקש בחייו של היטלר וראשי משטרו. החשש עלה אחרי שהיהודי דוד פרנקפורטר חיסל את מנהיג הנאצים בשווייץ, וילהלם גוסטלוף. והנה, המקור שממנו ביקשו הנאצים לדלות מידע כה חיוני, היה מי שתואר במסמכיהם "בכיר בארגון ההגנה" בשם פייבל פולקס, ששהה בברלין. שירות הביון הגרמני אף מימן את הוצאות נסיעתו. אין ספק שהוא נסע באישור או בשליחות צמרת ארגון ההגנה, אך המידע הקיים - מסמכי פולקס בארכיון תולדות ההגנה ותיאורו של יואב גלבר, חוקר המודיעין ביישוב - מציג תמונה חלקית בלבד של האיש ומטרת שליחותו.

ועל קטע זה בספר ניתן להחיל את האמירה במסכת נזיר, "מתוך שלא לשמה בא לשמה". ויזנטל נתפס למסמכי פולקס משום הקשר שהיה לו עם אייכמן, אבל הרצון להיעזר בו כדי לגלות מתנקשים אפשריים בהיטלר אומר דרשני. האם באמת חששו הנאצים שיהודים יוכלו להתנקש במנהיגם?

במענה לשאלה זו צריך לשאול - האם בכלל עלה הנושא על סדר יומו של הממסד היישובי? הממסד היישובי גילה תעוזה בכך ששיגר צנחנים לאזורי אויב והאיץ בצעירים מקומיים להתגייס לצבא הבריטי. אם כן, מדוע לא דן באפשרות לאמן יחידה שתנסה להגיע להיטלר או למי מבכירי משטרו? מדוע לא לגלגל שיחה עם חניכיו של צ'רלס אורד וינגייט, כמו משה דיין ויגאל אלון, אותם לימד להפעיל תחכומי קומנדו? מנהיג יחיד בן אותה תקופה, יצחק שמיר, שנמנה על שלושת חברי מרכז לח"י, התייחס לכך מאוחר מאוד. ב-1964, אחרי שסיים את תפקידו כראש אגף מבצעי במוסד (ובו הגה תוכנית לחיסול מהדהד שלא יצאה לפועל), פרסם מאמר קצר ב"מעריב", בו הציג אני-מאשים עצמי: "חטאנו שלא התנקשנו ואף לא ניסינו להתנקש בחייו של היטלר". הוא דיבר בלשון רבים, כי ייחס את המחדל לשלוש המחתרות שלחמו במנדט הבריטי, ההגנה, אצ"ל, לח"י.

אבל, למען סגירת מעגלים, ראוי לספר, בקצרה, על יוזמות אישיות - שני אישים שהעלו בזמן מתאים רעיונות לחיסולו של היטלר. הראשון, ז'בוטינסקי, שהוזכר מקודם. סיפורו מובא בהרחבה ביומנו של קולונל בריטי פרו-ציוני קנאי, בשם ריצ'רד מיינרצהאגן. הוא הכיר את ז'בוטינסקי עוד מהתקופה בה שירת במטהו של גנרל אדמונד אלנבי בארץ ישראל לאחר שחרורה מהתמנון העות'מאני. בינואר 1940, ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, בא ז'בוטינסקי ללשכתו במשרד המלחמה בלונדון, ובפיו הצעה מבצעית מפורטת לחיסול היטלר וקצינים נוספים. הקולונל העלה את הרעיון בפני הממונים עליו אך אלה הצטמררו. "משרד החוץ הזעיף פנים והנאצים הבכירים ניצלו", סיכם ביומנו.

במרכזו של הסיפור האחר שעניינו התנקשות בהיטלר עמד מהנדס מחיפה, יצחק שימקין, איש ההגנה, שמפקדיו דחו רעיון דומה. משנדחה, ביקש לממש את רעיונו באורח עצמאי בעת כניסתו של היטלר לפראג, אך המנהיג הנאצי נסע ברכב משוריין ושימקין מיהר להיפטר מנשקו ולחזור לארץ ישראל (התיעוד מצוי בארכיון תולדות ההגנה).

התמזל מזלו של היטלר שגם מבקשי נפשו מבני עמו, מקרב הקצונה הבכירה, לא הצליחו להכותו נפש (למשל מבצע "ואלקירי").

המטרה: אייכמן

מה כן נעשה כדי ללכוד פושעים נאצים? בספרו שגב "עושה סדר" בעניין זה. לקראת סוף המלחמה החלה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - לימים כונתה הממשלה של המדינה היהודית בדרך - וזרועותיה לאסוף מידע על פושעי מלחמה נאציים ומשתפי פעולה אתם, בכללם יהודים. המקורות היו פליטי שואה שהצליחו להגיע לארץ ישראל. המידע הועבר לשירות הביטחון הבריטי ולוועדת האו"ם לחקר פושעי המלחמה. גדעון רפאל, לימים מנכ"ל משרד החוץ, עמד בראש המשרד שאסף את העדויות, שאחת מהן התייחסה לאדולף אייכמן, דמות מרכזית בארגון "הפתרון הסופי של שאלת היהודים". "ביוני 1945 מילאו בסוכנות טופס סטנדרטי על שמו... אחד מכמה מאות פושעי מלחמה אחרים; ברשימה זו היה אייכמן המבוקש הבכיר בדרגה. המידע היה חלקי ביותר ולקוי; אפילו את שמו הפרטי לא ידעו לציין ובטעות סברו שהוא נולד במושבה הגרמנית שרונה שליד תל אביב. אך בדברי ההסבר הוא תואר כאחד האחראים להשמדת היהודים", כותב שגב.

כך עלה בראשונה שמו של אייכמן כמבוקש. למרבה המזל דיטר ויסליצני, עוזרו הבכיר של אייכמן, נלכד בסוף המלחמה, וחשף את הידוע לו לפני גורמים שונים, בכללם נציגים ציוניים. בין השאר סיפר גם על פעילות הביון הגרמני בארץ ישראל, שבאופן נסיבתי נקשרה עם מעורבותו הנזכרת מקודם של פייבל פולקס. הפרט המעניין הוא שפולקס נפגש כנראה פעמיים עם אייכמן, הן בעת שהותו בגרמניה ויותר מאוחר, כאשר אייכמן סייר במזרח התיכון ב-1937. ויסליצני מסר פרטים מעודכנים ביותר, וארתור בן-נתן, ממפקדי "הבריחה" שישב בווינה, דירבן גורמים שונים לגלות אותו. "הוא הארור שבכולם, החשוב שבכולם", אמר.

ויזנטל, שבינתיים נכנס לפעילות ציבורית בין הפליטים, ידע כבר על אייכמן, דווקא מפי קצין ארץ-ישראלי בצבא הבריטי. כך, פרט אחרי פרט, טווה תום שגב מעשה אורג של מלאכת המעקב אחרי אייכמן: במקרה נודע על מגורי הוריו, במקרה נודע על חברתו, במקרה נודע על מגורי אשתו וילדיו, כך נאסף פרט אחרי פרט אחרי פרט. "אייכמן הוא תשוקתי", כתב ויזנטל במאמר לשבועון יהודי בניו יורק.

הוא השקיע בתשוקה זו את כל אונו. על פי הספר זה סיפור עלילתי שנשמע כדמיון, אבל אנחנו כבר יודעים שהמציאות לעתים קרובות עשירה יותר. "הוא השתוקק מאוד לעלות על עקבותיו... רשם כל שמועה וניסה לוודא כל בדל של ידיעה. רבים ידעו על כך ובכללם סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. הסי-אי-איי ייחס לויזנטל תוכנית לחטוף את אייכמן ולהטיסו לישראל... לא אחת שאל את עצמו למה שרד בחיים והתשובה שנתן לעצמו היתה: כדי ללכוד את אייכמן".

היה זה מסע ארוך, והדרך להשגת היעד הובילה במחילות רבות. מהצד האחר, ישראל ביקשה את הדרך אל ויזנטל. הוא נהפך להיות סוכן חשאי בשירות המוסד וסיפק מידע מגוון. שגב מספר כיצד ויזנטל, שאוסף הבולים שלו נתן מרפא ליגונותיו, הזדמן אצל בן אצולה גרמני קשיש שביקש למכור חלק מאוסף הבולים שלו. המארח, העיד על עצמו כמי שנמנה על מתנגדי המשטר הנאצי, ואז ניגש אל מדף הספרים שלו ומתוך אוסף מכתבים של אחד ממכריו קרא את הפסקה הבאה: "תאר לעצמך את מי ראיתי כבר פעמיים ומכיר אני אחד שאפילו דיבר אתו: את החזיר המטונף הזה, אייכמן, שהתעסק עם היהודים. הוא מתגורר ליד בואנוס איירס ועובד בחברה לאספקת מים". בו ביום, 24 במרס 1953, דיווח על כך לקונסול בבואנוס איירס, אריה אשל. דיווח ראשון על היותו בחיים, על מקום מגוריו ומקום תעסוקתו. ב-22 במאי 1953 שיגר לקונסול מכתב נוסף המאשר את המידע הקודם. אבל המכתב הראשון, האינפורמטיבי, נגנז. "איש לא עמד על משמעותו ולא התייחס אליו ברצינות... כמדינה צעירה שעוד נלחמה על קיומה... כמעט לא נתנה דעתה על פושעים נאצים".

וכמו שאמרנו מקודם, מתוך שלא לשמה בא לשמה. יהודי גרמני בשם לותר הרמן שהתגורר בבואנוס איירס הבחין שבתו מתיידדת עם בחור בשם קלאוס אייכמן. מתוך ידיעה בעיתון למד על אחד אייכמן המעורב בפשיעה הנאצית שנשפטה בבית משפט מקומי וכתב על הקשר של בתו למודעו, תובע כללי במדינת הסן בגרמניה, יהודי בשם פריץ באואר המתגורר בפרנקפורט. הוא ידע על קיומה של פקודת מעצר נגד אייכמן, אך חשש שאם ינקוט בצעדים רשמיים המבוקש יימלט. הוא העביר את המידע לישראל, והממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל, שלח סוכנים לבואנוס איירס לבדוק את הכתובת. מכיוון שעל אחד משעוני החשמל לא היה רשום השם של אייכמן אלא קלמנט או קלמנס, גרס נציג המוסד שאין זה אייכמן, וחזר לישראל. הסתבר שגם הסי-אי-איי האמריקאי וגם שירות הביטחון הגרמני כשלו בפיענוח. ויזנטל לא הרפה. הוא נעזר במחפש נאצים אחר, טוביה פרידמן, שדאג ללא הרף ששמו של אייכמן לא יירד מהכותרות.

ב-6 בדצמבר 1959 כתב דוד בן גוריון ביומנו: "היה (אצלי) באואר, התובע הכללי של הסן, וסיפר כי נמצא אייכמן והוא בארגנטינה... הצעתי לבקש ממנו שלא יספר לאיש ולא ידרוש הסגרתו אלא ימסור לנו כתובתו ואם נמצא שהוא שם נתפוס אותו ונביא אותו הנה". תשוקתו של ויזנטל נתמלאה, באיחור של שש שנים. בכך לא תמה הסאגה של האיש המיוחד הזה. אבל עדיף לקרוא אותה במלואה ב"ויזנטל: הביוגרפיה".

שלוחו עלי אדמות

ועדיין לא השבנו לשאלה, מדוע לא קופדו חייהם של רוצחים מתועבים כיוזף מנגלה, ממציאם של ניסויים סדיסטיים רפואיים, של מרטין בורמן, סגנו של היטלר, ושל היינריך מילר, מפקד הגסטאפו? איסר הראל, שפיקד על המבצע לחטיפת אייכמן והבאתו לישראל, כתב בספרו דיווח ארוך על המרדפים האחרים בתקופתו, ראש וראשונה אחרי מנגלה (במקביל לאייכמן). בתוך כך ניצח על מרדף תוקפני אחרי מדענים גרמנים שעסקו בייצור כלי מוות במצרים, שקלע אותו לעימות עם ראש הממשלה בן גוריון, והביא לפרישתו. תחתו מונה ראש אמ"ן מאיר עמית. עמית העיד בספרו האוטוביוגרפי כי המוסד שיקע עצמו "יותר מדי בנושאים לא חשובים ושוליים... (אחד מהם) חטיפת אייכמן, הרדיפה אחרי פושעים נאצים בכלל". אין ספק, זו הערה מדהימה מול המחויבות המובנית של העם היהודי כלפי אחיו, ששת המיליונים המושמדים, וגם עיקוף של החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. הקצאות המשאבים לעניין זה, הסביר עמית, "לא היו צריכים להימצא ברום עולמו של המוסד... פגעו באיסוף המידע על האויבים שסביבנו". בכך חתם עמית פרק זה בספרו.

אלא ששגב גילה כי גם בימיו של עמית עסקו במרדף אחרי פושעים נאצים. הדבר נחשף, לפי שגב, ביומנו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג. באוגוסט 1966 נערך דיון אצל ראש הממשלה לוי אשכול בהשתתפות עמית, על "הניסיונות להתחקות אחרי מילר ובורמן, והוצגו אפשרויות שונות להמשך הטיפול בעניין. אשכול אמר שיחשוב על כך", רשם הרצוג. הניסיון ללכוד את מילר למרבה הצער נכשל, אבל מדוע לא כתב על כך עמית בספרו? האם משום שהמשך המרדף נכפה עליו? או שמא לא רצה להצטייר כמי שנכשל לעומת הצלחתו של הראל, יריבו הקשה, בלכידתו (אם כי המאוחרת) של אייכמן?

אני מבקש לדמיין לעצמי, שכאשר עלה שמעון ויזנטל למרומים, פנה ישר במסלול המוביל לגן עדן. שם, בפתח, עמד מלאך עם רשומות ושאלו לשמו. "ויזנטל", השיב. "מה עשית בעולם ההוא שאתה חושב כי מקומך הוא בגן עדן?" שאל המלאך. "מילאתי את מקומו של ריבונו של עולם", השיב. "מה?" תמה המלאך. "כן", השיב. "בשיר של יום כתוב ?אל נקמות ה', אל נקמות הופיע', ואני, שמעון בן רוזה הופעתי, הייתי שלוחו עלי אדמות, לפעמים חרבו המתהפכת לפעמים מיישם משפטו וצדקתו". כן, ויזנטל היה אדם חילוני אבל מאמין גדול בעם ישראל ובצדקו. הספר שנכתב עליו עכשיו, "ויזנטל: הביוגרפיה", הוא ספר חובה.

שלמה נקדימון הוא עיתונאי וסופר המתמקד בהיסטוריה של מדינת ישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ