"פרויקט לזרוס" מאת אלכסנדר המון | בחזרה לקישינב

הספר "פרויקט לזרוס" מפריך כל קלישאה ספרותית על הגירה, טראומה היסטורית או מחסום כתיבה. הוא מסכסך את המושגים הללו זה בזה, סודק את גבולות הדמיון ומטלטל רגש וזהות

עמרי הרצוג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג

פרויקט לזרוס

אלכסנדר המון. תירגמה מאנגלית: טל ניצן. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, כנרת, זמורה-ביתן, 297 עמ', 89 שקלים

שה לענות על שאלה פשוטה, כמו "מהו נושאו של הרומן ?פרויקט לזרוס'", ספרו החדש של הסופר האמריקאי יליד בוסניה - אלכסנדר המון. הסיבה לכך היא ששלושה נושאים מפעילים אותו במשולב, מותכים זה בזה: הרומן עוסק במחסום כתיבה, בחוויית הגירה, וברוחות הרפאים של זיכרון פרטי וקהילתי. לשלושתם מכנה משותף: מטבעם, הם נדונים לאקט של הקמה לתחייה. על מצע הדף הלבן והריק, על רקע הרחובות הבלתי-מוכרים של הארץ החדשה, או בצל טראומות ישנות שהורחקו לירכתי התודעה - על גבי כל אחד מהמצעים הללו נרקם בעל כורחו סיפור חדש. מי שניצב אל מול פני שטח ריקים - מזיכרון, מתחושת שייכות, ממילים - ממלא אותם; נוטל את נוכחות הרפאים של מה שמקנן במסתרים וצר לה צורה. זו אולי המטלה העמוקה ביותר של החוויה האנושית, גם זו שמגדירה אותה מניה וביה: האופן שבו בני אדם ממלאים את הרווחים, כדי שיוכלו לספר לעצמם ולזולתם את חייהם.

"כעת אני צולל": המלים הללו פותחות את הרומן. המספר, סופר מובטל ממוצא בוסני בשם ולדימיר בריק, שחי בשיקגו ונשוי לאשה אמריקאית, צולל לסיפורו המסתורי של אדם בשם לזרוס אוורבוך. הוא הופך את סיפורו ההיסטורי של לזרוס לפרויקט: פרויקט של כתיבה באנגלית, שתאפשר לו לזכות בלגיטימציה בתוך הפסיפס התרבותי האמריקאי שבו הוא ממוקם, וגם בחייו האישיים. לא ידוע הרבה על אותו לזרוס; ספרי ההיסטוריה מספקים את פרטי הזמן והמקום: מארס 1908, שיקגו.

הם מעידים שהוא היה יהודי בן 19, שנמלט מפרעות קישינב והגיע לשיקגו, שם עבד באריזת ביצים. מסיבה לא ברורה, הוא הגיע לביתו של מפקד משטרת שיקגו ושם נורה למוות. במותו, הוא הצית קדחת של אשמה ושל חרדה מפני "האנרכיזם השמי", שמבקש כביכול לערער על תפקודה התקין של החברה האמריקאית ועל מנגנוני הסדר המעמדי, הגזעי והכלכלי שמפעילים אותה.

מה רצה לזרוס ממפקד המשטרה? הוא מסר לו מעטפה, שבתוכה מכתב. אולם המכתב הזה לא נקרא לעולם, ומילותיו נותרו חסויות ועלומות. עצם נוכחותו של מהגר יהודי בן מעמד הפועלים בבית הבורגני של מפקד המשטרה היתה עילה מספקת לחשוד בו בכוונות זדון, ולרצוח אותו בהפגנה ספונטנית של פחד ואדנות. כדי לשכתב ממרחק השנים את סיפורו של לזרוס, של רוח הרפאים היהודייה הזאת, יש להקימה לתחייה; לדמיין אותה מחדש. אבל ברוחות רפאים אי אפשר לשלוט, ונוכחותן חורגת מגבולות הסיפור. ב"בשורה על פי יוחנן" מקים ישו את לזרוס (אלעזר) לתחייה במעשה של נס וגאולה. "קום צא!" אומר ישו למת. והוא יוצא, לובש תכריכים ופניו לוטים במטפחת, ופונה לדרכו. הסיפור בברית החדשה נפרד ממנו; לא ידוע מה עלה בגורלו של המת-החי, שהושלך מהמיטה הנוחה של הנצח והחל לנדוד בעולם, חסר בית לעד.

ואיך אפשר לעקוב אחר המתים, או אחרי הסיפור שלא הושלם? בריק יוצא למסע בעקבות לזרוס היהודי, וגם אחרי הרומן שלו עצמו, שעדיין לא נכתב. הוא יוצא למסע אל אתרי המוות שמהם נמלט לזרוס, שבהם הוא היה נחשב כמת. בריק, יחד עם חבר ילדות מסרייבו שאותו הוא פוגש במקרה בשיקגו, כמו רוח רפאים חיונית מחייו הקודמים, יוצא ללבוב, לצ'רנוביץ, לקישינב. הוא - תייר אמריקאי, כבר לא בן-המקום - נוסע במזרח אירופה של ימינו, כדי להבין דבר מה על חייו של לזרוס ועל מותו. והמסע אל נופי המולדת הישנה של בריק, שהיא גם מולדתו של אלכסנדר המון, הוא מסע אל הזוועה של פרעות קישינב, אל האימה של מלחמת בוסניה, וגם של תחושת המצור שכרוכה בשיבה למולדת שננטשה.

בריק זר שם, בנופים של חייו האחרים. אבל הוא זר גם שיקגו, נמען תמידי של התעניינות אדיבה של האמריקאים "האמיתיים", בעלי הבית: מנין אתה; מה פשר המבטא שלך. אולם השאלות מבקשות שלא לדעת, שלא להבין; משמען הוא "האם אתה מצליח, כאן, בארצות הברית, לשכוח מהיכן באת; האם תוכל, בבקשה, להסתיר את הסיבות הנוראות שבעטיין עקרת ממולדתך".

אבל הכתיבה אינה מאפשרת כיסוי או הסתרה. המספר לא נכח במלחמה שהבעירה את מולדתו; הוא שהה בארצות הברית באותו הזמן, ושם נשאר בעל כורחו. רדוף על ידי הזוועה שהגורל מנע ממנו, הוא מבקש למלא את החלל באמצעות דמותו של לזרוס. הוא מבקש להשתלט על סיפורו של המהגר היהודי, לנכס אותו לעצמו, להקים אותו לתחייה וכך למלא את החלל הביוגרפי שלו ולהתחקות אחר זהותו שלו; גם לאפשר לעצמו לכתוב.

"הספר", הוא כותב על סיפורו של לזרוס, שעדיין לא נכתב, "יהפוך אותי למישהו אחר, לכאן או לכאן". הכתיבה תשחרר אותו ממרחב הביניים של פליט שאינו פליט, של ניצול שלא ניצל מדבר. הכתיבה תאפשר לו את העמדה המוסרית של "מי שהיה שם", ולו דרך סיפורו של אדם אחר.

מסעו של המספר באוקראינה ובמולדובה ובבוסניה, בעקבות ההיסטוריה היהודית של הפרעות ובעקבות המלחמה "שלו", של העיר שבה נולד, משולבת לסירוגין בסיפור מותו של לזרוס. פרק מאז, פרק משם, וחוזר חלילה. וביניהם חוצצים תצלומים, מודפסים בעמודים שחורים, כמו מבקשים להציג את האמת המתועדת של שני המסעות ולהעיד עליה. אבל מסע - של כתיבה, של התחקות אחר העבר - אינו יכול להתנהל כסדרו; לעולם אינו נע כמתוכנן. רוחות הרפאים של המלים, של ההריסות ושל הזיכרונות מסיטות אותו ללא הרף מדרכו, בפראות גחמנית ובלעג אירוני.

אל סיפורו של לזרוס נכנסת באורח בלתי צפוי אחותו, אולגה. הסיפור שלה - שלעולם לא הושמע, נעדר מספרי ההיסטוריה ונותר רדוף וחסר מנוחה - תובע להשמיע קול: קולה של צעירה יהודייה שנלחמת בקריסה הפתאומית של חייה, ומותקפת בנחשול אנטישמיות שמבקש לתת סימני אשמה במותו של אחיה. ועל מסעו של המספר וחברו במזרח אירופה משתלטים ההפרזה, הסתמיות וההרפתקאות של מסע, כפי שהם משתלטים על כל התחקות אחר סיפור חיים שהזמן מחק. כל שאפשר להבחין הוא בכסות המצטברת שלו, בעקבותיו המטושטשים: עיי החורבות, עשבי הפרא על מצבות ישנות, חמקנותם של הזיכרונות ה"אמיתיים" והאופן שבו הבדיון נוטל עליהם חזקה - לעתים בשעשוע, ולעתים ברצחנות אלימה.

התיאור הזה עושה לרומן עוול. הוא אינו מציג אותו כלל ועיקר כמות שהוא. אני כותב על פאתוס טראגי, על אף שהרומן הוא לעתים מצחיק עד דמעות. אני כותב על מארג של סיפור שנע בין זמנים ובין מקומות, על אף שהתנועה הזאת חומקת ברומן מיעד או ממיצוי מסכם. מלאכת ההרכבה של הפאזל אינה מושלמת; הסיפורים של לזרוס ושל אחותו, של בריק ושל חברו למסע, אינם מגיעים למנוחה או לנחלה. הם לועגים למי שמבקש לשרטט סביבם מסגרת קשיחה שתאכלס אותם במלואה, כמו סיפור עם התחלה וסוף שארוז בין דפיו החתומים של ספר, או כמו גופה בארון מתים. הם לועגים למספר שמבקש לעשות זאת, וגם לקוראים שמורגלים בכך.

זו הסיבה ש"פרויקט לזרוס" הוא ספר שנקרא בהשתאות מוחלטת לכל אורכו. מתורגם לעילא על ידי טל ניצן, הוא עשוי כלהטוט מתמשך, כמלאכת מחשבת של קסם ספרותי, שמוגש בנינוחות רטורית. אולם המיומנות שמפעילה אותו אינה מאפשרת לקוראים התמסרות כנועה, ואפילו לא מתן אמון. היא תובעת מהקוראים להיות נוודים חסרי בית בתוך הקריאה: נטולי נכסים, ביטחון או ודאות, מיטלטלים בנקל. בסגנונו ובתכניו, ספרו של אלכסנדר המון עומד מנגד לכל קלישאה ספרותית של "הגירה", "טראומה היסטורית" או "מחסום כתיבה". הוא מסכסך את המושגים הללו זה בזה, סודק את גבולות הדמיון ומטלטל רגש וזהות, כמו גם הרגלי קריאה ומוסכמות כתיבה. הוא נדיר וחד פעמי, ככל ביטוי של ספרות כבירה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ