בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאזן הרוע

תגובות

אסי משולם - "לקסיקון העיקרים", גלריה ג'ולי מ', תל-אביב

ויבוא השד וייכנס באסי משולם באחד משערי הזוהמה. וירא כי טוב, ויקרא לכל חבריו השדים, וייכנסו בו גם הם, ויפרו וירבו וישגשגו עד שהפכוהו לרועכם, אשר הפיץ את תורת "מסדר הטומאה" ותימלא הארץ זימה וכלימה.

אסי משולם הוא נביא בישראל של תחילת המאה ה-21. הוא קולט ומעצים את המצב שלנו, פשיטת רגל מוסרית ורוחנית של עם כובש. "לקסיקון העיקרים" הוא משל של רוע גולמי וסטייה, שרק לכאורה אין לו קשר לעולם המיידי. אפשר לראות במיצב התערוכה מערך אירוני, מורכב ומושלם עד לאחרון הפרטים - הבא להחליף את הבשורה הדתית התקנית של ימינו, הפושה בכל צומת ובכל דוכן תפילין. אבל יצירתו מרחיקה הרבה מעבר לאירוני-מקברי, אל עולם פנימי שבו שדים באמת נכנסים ויוצאים. משולם הוא "שד מוכשר כשד" המתפתח ומשתנה, ולומד גם את סוד האיפוק.

התערוכה מתחילה בחנות המזכרות שבשולי ההיכל. על קטיפה שחורה מוצעים למכירה לעולים לרגל תרפים לבית ולמסע: פסלונים ניתנים לטלטול של יצורי כלאיים אליליים וטמאים, רוחות רפאים של סוס וחמור, תישיים המיישנים גדיים, ראשי חיות עם גוף אדם עטופים בגלימות כוהנים - פסלי חומר יפים ואקספרסיביים, צבועים ומעוטרים באותות קין ומלים כ"בער", מגיני דוד וסטיגמטה. מעל כולם מעופף עורב שחור ומאיים. "חמסעות" כנגד עין הרע הם עין הרע בכבודה ובעצמה: כפות ידיים חדות כטפירים, שעין נפערת בשורשן כפות טובעני.

ה"חנות" כמו מתמצתת את התערוכה. בכניסה אליה מגיחות גם פניו של לוציפר יהודי, כנסיך האופל שהקיז את דם התמימים אל בליל המצות בגטאות של ימי הביניים. פניו המזוויעות מוקפות במסגרת עץ בארוקית, צבועה בשחור. על הקיר הלבן, מנגד, מחשיכה חצי דמותו העליונה של פסל אליל, שכל ישותו הרקובה עשויה מזוועה ופחד; זו דמות אגדית המופיעה שוב ושוב בגלגולים שונים לכל אורך התערוכה, "איש ציפור" שכמו נלקח מ"הגדת ראשי הציפורים" מגרמניה של המאה ה-13. עמוד הטוטם מצוי בין הקלאסי לפגאני ובראשו מין כוהן גדול בבגד מרובה קפלים. ממול מרחף על הקיר סמלו של רועכם (המוטבע לוהט בבשר מאמיניו), ושתי אותיות משתלבות זו בזו, כטמא בטהור.

שמונה מגילות קלף כתובות ביד בכתב סת"ם (זו מומחיותה של זהבה משולם, אמו) ומאוירות כדפים מספרי קודש מאוירים של דת איזוטרית: קטעי אבולוציה של זבוב וצפרדע שהם מזון לעורבים, אלה השומרים על כתב אגדה המספרת על טקס חניכה דתי. בהמשך, גבר ואשה עירומים כאדם וחוה, סמלו של רועכם מוטבע בחזיהם, וביניהם מפת "הזוהמות" של מיני ההפרשות.

מעבר לפינה מצויה הקפלה, היכל ההתייחדות והפולחן: שורות של ספסלי עץ שחורים ומאסיביים, כבכנסייה בווארית, המובילים אל המזבח, שבו מקודשת המלה הכתובה: "כל חפץ, כל צומח וכל חי, יש בו פוטנציאל אינסופי למימושה של כל סטייה. הסטייה מקיימת את החיים ומתחזקת אותם...". שרפים שומרים עליהן מכל צד, שטנים בדמות "אנשי הציפור", שהזמן הרקיב את ישותם השעירה, השלדית. שור הבר במעיל פרווה מקריא כמטיף להם מתוך ספר הטומאה. העז העטוף סחבות בארוקיות נושא הצהרות טומאה, ולצדו עוד שור הבר.

על שורות הספסלים מונחים כרכי "לקסיקון העיקרים", כרוכים בעור שחור, ובהם לפי אותיות הא"ב מבוארים מושגי היסוד של מסדר הטומאה: "עידן הטומאה... המזדחל כעת על גבי קרומו של העולם התרבותי (ראו 'תרבות'). העידן המגיח מן השברים... זמנה של חגיגת הטומאה... תורו של בן הכלאיים להפציע, תורו של רועכם", וכו'. המוסיקה שהלחינו שי נשיא וויל בולטון נשמעת כמוסיקת ניו אייג', אך אופיה המדיטטיבי יוצר איום במקום להרגיע. לפני שיוצאים בחזרה אל שפיות הרחוב אפשר לנשק את ה"מזוזה", הקלף העירום שבו מוזערו כל עיקרי "מסדר הטומאה".

רקפת וינר עומר - "הפה של הגברת נון", אוצרת: יעל קיני, גלריה הקיבוץ, תל-אביב

רצה הגורל וכעזר כנגד אסי משולם, במאזן הרוע הנוכחי, מוצגים ציוריה של רקפת וינר עומר. מתוך ים הציור הרע של דור הציירים הצעיר, זה של וינר בוהק כיהלום שחור, אולי כי אין זו פוזה כמו אצל רבים מהם אלא ציור אמיתי של ציירת אמיתית, שגם היא מוכשרת כשד, ואולי בגלל הרוע והכאב הממלאים את ציוריה של וינר עומר באינטנסיביות, בלי שתוכל להפסיק. מצב הביניים הזה טורף את הטעם הטוב הבורגני וגורר את נבלת הציור.

"הטכניקה המעורבת" היא חלק אורגני מאיכות הציור הרעה שלה: צבעי שמן שלעתים הם שמנוניים ולעתים דלוחים כהפרשות, ואת הכתמיות הנזילה וינר עומר מחיה או ממיתה בפרוות צפופות של נגיעות נוקדניות. זה אקספרסיוניזם של סוף, שבו האנושי פשט את הרגל ומין עולם בובתי תופס את מקומו, בובות סמרטוטים מוכות, המשמרות את הזוועה והכאב האנושי.

וינר עומר מודעת היטב לתולדות האמנות. היא כמו מכניסה את פרנסיס בייקון, ון גוך ומונק למיקסר, מערבבת ויוצקת את הבלילה לסיר מבעבע של מכשפה עכשווית. כדאי לבחון את הציורים מקרוב, להבחין בטפט הגולגלות המשמש רקע, בזרימה השעירה, באופן שבו הבשר הופך לאור והאור לחלב גולש. כרגיל, וינר עומר אינה מסתפקת בציורים התלויים על הקיר וכמו אוכל נבלות היא ניזונה מאלה שקדמו לה. על רצפת הגלריה נותרו שרידים ממיצב התבלינים של לוראן מארשל. מתארים מעוקמים של דבק ותבלין שחילחלו ברצפה משמשים את וינר עומר כמין סורג אופקי, שלכל אורכם וינר עומר העתיקה בכתב יד את המאמר שכתבה חמדה רוזנבאום לתערוכה "ויה דלה רוזה": כלב ההופך לגולגולת, צלבי מצבות, נחלים שעירים, דימומים, חלקות קבר, עץ אשוח נכה ופתותי שלג גשמיים.



אסי משולם, פרט מתוך 'לקסיקון האיכרים'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו