דברים שבשירה | ללא איפור, ללא נחמה

ארז שוייצר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

מקובל לומר כי החברה המודרנית מדירה את המוות מגבולותיה, משלחת את הנוטים למות מחוץ לביתם, לטריטוריה של אחרות מוחלטת. על כן, ריבוי ספרי השירה מן העת האחרונה המציעים מבט תקריב אמיץ על מותם של יקירי הכותבים ועל ההתמודדות עמו, מרמז כי השירה - אולי מעצם מעמדה בשולי החברה המקדשת דימויי נעורים ובריאות ואושר - מאפשרת להדחקה הזאת להיסדק ומניחה לאסור בדיבור להיאמר במרחב שהוא אישי ופומבי כאחד.

זו אפשרות יפה. אבל הנה בא ספרו החדש של אבי אליאס, "היי בובי", ומתוך השירה עצמה מבהיר את הצורך האנושי כל כך באותה הדחקה, בהסבת המבט מפני הנורא. "היי בובי", המוקדש לזכרה של אביה גרייבס, ידידתו של אליאס, אינו מתאר באופן פלסטי את הזוועה שבמחלה המכרסמת בגוף ואף לא מציף את הדף בכאב. אבל דווקא מתוך פשטותו היום-יומית, מתוך שפתו הישירה, החפה מכל התפייטות או זעקה, עולה מתוכו פחד המוות ומחלחל טיפין טיפין אל לב הקוראים. בפרוזאיות שלו, במרחב המוכר כל כך שהוא מתאר, בהסטה הקלה, האקראית, של נקודת המבט, זהו לא רק ספר פרידה מרגש מאדם אהוב, אלא גם מסמך אפקטיבי מאוד בהמחשת שבריריות החיים.

"פעם, מחר היתה מלה טבעית/ כי לא ראיתי את עצמי מתה", כותב אליאס בשמה של גרייבס. אבל לא עוד. אליאס עוקב אחר התהליך ביובש יחסי. "הנקודות הירוקות הן יבלית/ של ניקוטין שצבע את הסמפונות/ בחצוצרות של כאב/ גם השיעול אינו משקר"; "המלה סרטן אסורה לדיבור/ היא שוקעת בתחתיות ההכרה/ איפה שהריאות הירוקות מתחשמלות/ משפופרות הכימותרפיה"; "בחדר הסמוך מישהו מדבר על תו חניה לנכה/ לא חשבתי על עצמי בכלל"; "אין דרישות/ יש מקסימום בקשה/ לתת לי לעשות צרכים לבד/ רק זה, מותר?"; "מושכת ליפסטיק/ בשפה אכולה, ויודעת שכל מה שלמדתי/ שווה לתחת". כך נחווים לעתים הדברים, ללא איפור, ללא נחמה. רק בשערו הרביעי של הספר אליאס עובר לכתוב בשמו וחותם אותו, בכל זאת, באיזה קתרזיס: "נולדת במזל סרטן, והוא הבן זונה/ עשה בגוף שלך כל מה שהיה לו בצבתות./ היום אני אוכל אותו ברוטב חמאה עם שום/ או מטוגן בשומשום. ומרים כוס יין אדום/ לחייך בגן עדן".

הלית בלום מקדישה את ספר הביכורים שלה כמשוררת לזכר אביה, עמוס, אף שמותו מוזכר בו רק באופן מעודן, מעורפל כמעט. הישירות של אליאס אינה דרכה אפוא. שירתה לירית, מורכבת, מרומזת, נעה ללא הרף בין הקונקרטי לסמלי, חותרת אל הרוח. "הברבור שוחה במי הבריכה במחסה הגומא/ הגבוה כסוס ורוכבו./ עיניו לוטות במסכה./ מקום מוזר בשבילו, אנחנו אומרים, לא בארמון הקיסר/ לא בחלונותיהן של יפהפיות ונציה... מקום מוזר בשבילך, כל זה, המוות".

בעצם, הספר היפה הזה, "ספר עמוס", הוא אלבום דיוקן, אבל זה דיוקן המכיר בחמקמקות של הדמות שהוא מבקש להנציח, כמו בחמקמקות של החיים עצמם. על כן הוא מתהווה ללא הרף אגב דו-שיח של הבת עם אביה החי בזיכרון ועם עובדת העדרו בפועל, דו-שיח שנתמך שוב ושוב בטבע, הנושא אולי רמז לנצח. "לא עוד אב - גבב", כותבת בלום, אבל ממשיכה, "והלילה שוב מיטיב, אי שם קרוב/ היסמין במשוכת הגדר, ויוכני בקנו מצית גפרור/ והזמן נופל ונשבר אתה שוב אמיתי אני באה/ באה/ לתת בכפך אצבע".

מעניין שדווקא המשוררת הוותיקה, רבת הפעלים, רחל חלפי, מטילה ספק בכוחה של השירה להעניק משמעות ל"מערבולת הסבל", כלשונה, שבליווי הורים מבוגרים אל מותם. בספרה החדש, "תמונה של אמא וילדה", היא מדגישה שוב ושוב את אזלת היד של השירה לנוכח הכאב, התסכול וחוסר האונים שעמם נפגשה בבתי החולים, לצד מיטת אמה: "השקר על אודות כוח הכתיבה כביכול/ השקר על אודות כוחה המשחרר כביכול/ השקר על אודות כוח הריפוי שלה כביכול/ השקר על הכורח המוחלט שלה".

ובכל זאת, היא כתבה ללא הרף. "תמונה של אמא וילדה" הוא מין יומן אינטימי, הכולל שירים שנכתבו כמפלט מן הכאב ומוגשים כאן בגולמיותם - רחוקים מלשונה המשוכללת והמודעת לעצמה של חלפי המשוררת, ובכל זאת חזקים מאוד בחלקם - ולצדם קטעי פרוזה, רישומים תיעודיים, הרהורים שנכתבו בחופזה וקטעי תפילה. הנוכחות המצטברת של אלה אכן ממחישה באופן נוקב ומרגש את אותה מערבולת סבל, שיש בה גם לא מעט אהבה ויופי וקרבה. אלא שחלפי עצמה הסתייגה מפרסומם. מבחינתה, היא כותבת, מטרת הפרסום היא בעיקר "שבירה של טאבו", הטאבו התרבותי ה"דוחק אל הפינה, אל הצל, את ההתנסויות האלה לצד הורינו".

אלא שיש הצדקה נוספת לפרסום זה, ואולי היא יקרה אף יותר. בספר משובצים שירים פרי עטה של האם, מרים חלפי ברוך, והם נפלאים, יד זיכרון של ממש. להלן ארבעה מהם: "חוטים דקים/ שזורים במוחנו// חוטים דקים/ נושאים את העולם"; "קולות הלילה/ מהלכים בדממה// הדממה רועדת// הקולות אילמים"; איך אפשר/ להביא/ את המרחב// אל המרחב/ הגדול?"; "בלילה נודדים כוכבים/ מחפשים אהבה".

"היי בובי". אביב אליאס. הוצאת עמדה, 61 עמ', לא צוין מחיר "ספר עמוס". הלית בלום. הוצאת דביר, 79 עמ', 74 שקלים "תמונה של אמא וילדה". רחל חלפי. הוצאת קשב לשירה, 279 עמ', לא צוין מחיר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ