אולי את אפילו לא קיימת

גם בנובלה החדשה שלה, אורלי קסטל-בלום עושה שימוש מתעתע וחתרני בז'אנר ספרותי כלשהו. הפעם - בספרות המסעות

אסתי אדיבי-שושן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתי אדיבי-שושן

חיי חורף, מאת אורלי קסטל-בלום, הוצאת הספרייה החדשה, 2010, 174 עמודים

מסע קר ועקר, שאינו מביא לתגליות חדשות או לפורקן רגשי, הוא התבנית הבסיסית של סיפורי "חיי חורף", ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום. הנובלה המרכזית, שעל שמה נקרא הקובץ, מתארת שהות בת שלושה חודשי חורף קפואים של המספרת, בת דמותה של הסופרת, בברוקליין, עיר פרוור של בוסטון, בארצות הברית. מטרת הנסיעה היא משכורת של "15 אלף דולר" בתמורה לעבודה לחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה המקומית. המודעה לעבודה התפרסמה ב"ג'רוזלם פוסט": "מישהו פנוי, בריא ושלם, מתחת לגיל חמישים וחמש, לעבודת שטח תובענית (...), כרוכה בתנועה ומצריכה יכולת טובה לנהל שיחה באנגלית".

לשון ההודעה, כמו גם פתיחת היצירה, מכילה את תהליך האיון, החיפצון והעיקור הרגשי שעוברת המספרת במסעה. הדמות הפותחת את הסיפור אינה המספרת עצמה אלא "בוורלי מלון", מלווה מטעם האוניברסיטה. שערה הבלונדיני, נמרצותה, גזרתה ה"יפה ומטופלת" ושני דגלי ישראל וארצות הברית שהיא מחזיקה, מבליטים את הנורמה האמריקאית, השלטת בעולם המתואר, של היענות מוחלטת לראוי, להולם, לפוליטקלי קורקט.

היצירה גדושה בפרטים טכניים של התארגנות ב"דירה קטנה וחמודה" שהתפנתה בשביל המספרת, בעוד בעליה נסעו לפלורידה החמה. התיאור המפורט של החפצים המסודרים מעיד אף הוא על שיממונה של המספרת ועל השתלטות הטפל, החומרי-חיצוני על חיי הנפש. דפי הוראות, תיקי מסמכים ורשימות טכניות שונות הם תחליף עקר וקר לזיקה האנושית, לדיבור ולקול האנושי שחסרים כמעט לחלוטין.

כאשר מבקשת המספרת להכין לעצמה קפה, כביטוי מטונימי להפוגה ולישיבה אינטימית שלה עם עצמה, היא פוגשת ב"דף ההוראות שהשאירו בני הבית". אף הסופרת מוצאת בזה נחמה, בבדידותה ובשיממונה: "רשימה שתוכל לשמש דוגמה לחיים למופת בכל מקום בעולם". האחרונה ברשימת העצות הארוכה מבטאת את חרדתה של המספרת מהעוני המנוול, המשמיע את קולו בשעת לילה מאוחרת, סודק את מסווה ה"עולם חדש נפלא": "בלילות נשמעים (...) מלמטה רעשים של בקבוקים המקישים זה בזה. אולי איזה אביון מסתובב עם עגלת קניות או עגלת תינוק ואוסף בקבוקים. בקבוק ריק ועוד בקבוק ריק הם שני בקבוקים ריקים. באמריקה מוסיפים סנט לסנט, ומי שאינו יודע לעשות זאת לומד בדרך הקשה. צריך מאוד להשתדל לא להגיע למצב כזה".

מזג האוויר הקפוא, הממית כל פוטנציאל של צמיחה, משמש ביטוי מדויק ובלעדי למצבה הרגשי של המספרת, הנמנעת בקפדנות מכל ביטוי של עולם הנפש. בפתיחת הרומאן, למשל, "ירד שלג ונשבה רוח שהעיפה את שולי המעילים וצרבה עד כאב". הארגון המופתי של כל הצרכים האנושיים והרגשיים, עוד לפני התעוררותם, מבטא את היעילות והמצוינות האמריקאית, אבל בה בעת שותף בשיתוק הנפש האנושית על צרכיה המגוונים. כך, עם הגיעה של המספרת לברוקליין הקפואה רושמת אותה האוניברסיטה ל"חוג של יוגה קוריאנית": "ממש בסוף השיעור אומרים לך לחבק את היצור הנפלא שלידך (...) ויש מי שמרגישים שחרור כזה, עד שהם פורצים פתאום בבכי".

"מערך החירום והעזרה", ש"פועל בארצות הברית בצורה יוצאת מן הכלל, ואפשר רק ללמוד מהם או לפחות לייחל ללמוד מהם", מדגיש דווקא את בדידותה של הנפש והעדר כל דרך ואפשרות להיחלץ מתחושת בדידות ושיממון. צפייה ממושכת בטלוויזיה המקומית ויציאה לקניות נבדקות כאפשרויות לטשטוש והפגת תחושת אלה. אלא שהחפצים הנקנים, כמותם המסחרית ושליחתם על ידי המספרת לעצמה מבליטים את העדר הצורך והתכלית שבהם: "בחודשיים שאני כאן שלחתי לארץ, לעצמי לכשאשוב, כמה קרטונים ובהם ג'ריקנים של שמפואים ומרככי כביסה (...) אני גם שולחם ג'ל מרוכז לכביסה ונוזל למדיח. אלה יספיקו לי לשנתיים לפחות".

האזכורים למדינת ישראל מעטים וקשורים כולם למצב מלחמה. המספרת נזכרת שגילוי המודעה על העבודה הנדרשת היה "בקיץ, בעיצומה של המלחמה השנייה עם לבנון". פרימת הביטוי הכבול "מלחמת לבנון השנייה" מדגישה את מצב המלחמה הקבוע במדינת ישראל. בהתאם לכך, האוכלוסייה הישראלית מתויגת, במחקרי האוניברסיטה המקומית, כ"טראומטית-פוסט טראומטית". שיחותיה של המספרת עם ישראלים-עוזבים, במסגרת תפקידה החדש, "העלו מספרים ועובדות מדאיגים מבחינת חזון מדינת היהודים, ונתונים אלה הציפו אותי שיממון וייאוש. חשתי שיש במחקר המשונה הזה משהו הרסני בשבילי, אך לא יכולתי לאתר מהו".

מדינת ישראל נעדרת מהנובלה כנקודת מוצא וסיום למסעה של המספרת. כך מדגימה קסטל-בלום, כדרכה, את שימושה המתעתע והחתרני בכל ז'אנר ספרותי שהוא, ובספר זה, בז'אנר של "סיפורי מסע". העדר זה של אזכור מדינת ישראל, כמקום שממנו יצאה למסעה ואליו תשוב בסיומו, מעיד על יחסה כפול הפנים של המספרת לארץ. מצד אחד, העדר כל יחס משמעותי מצדה לישראל, אבל מהצד האחר, "רצון עז" לחזור אליה: "כל רצוני הוא רק להרגיש את האביב בישראל... ואולי גם ללכת ולצוף על הגב בלי משקל בים".

האקלים הקפוא, המרחב הזר והעבודה הטכנית מעצימים את בדידותה העקרונית של המספרת, ובלשון עולם העבודה שבו היא נמצאת, מתנסחת אצלה התובנה שהיא זקוקה ל"קולגה". החיפוש אחריו מתרחש בעולם הווירטואלי ולא בעולם המציאותי. לאחר שיטוטים של לילה שלם באינטרנט היא מוצאת: "סיני מקומי, אחד בשם דוקטור גואן, מרפא בדיקור סיני במקצועו". הקשר, שלא נוצר, מתרחש אף היא בעולם מקוון זה.

ניסיונות יומרניים פחות, ונואשים יותר, לממש ולהשתמש בזיקות אנושיות נכשלים אף הם. כאשר המספרת תועה ברחובות המושלגים הסמוכים לדירתה ומבקשת עזרה ממישהי שנקרית בדרכה היא נתקלת באטימות המגובה בהתרחשויות לאומיות פוליטיות: "היא אמרה שהיא מצטערת מאוד (...) מאז ה-11 בספטמבר יש הוראה חד-משמעית לא לקחת טרמפיסטים. (...) את נראית לי בסדר, אבל מי יודע? היום אין גבול למה שהטרור יכול להמציא. אולי את אפילו לא קיימת". מימוש זיקה אנושית במתן נדבה ל"אשה זקנה בעלת חטוטרת גדולה" נתקל אף היא בסירוב אלים: "היא צעקה עלי והדפה את ידי". התיקון שמוצאת לעצמה המספרת לקיפאון הרגשי שבו היא נמצאת הוא מעקב קפדני אחר גילויי צמחייה בטבע באביב המקומי: "העץ האדום חיזק את לבלובו; שיח אחר (...) שנראה מת כל החורף, הפך צהוב".

לשונה של קסטל-בלום בספר הזה, כמו בכלל יצירתה, שטוחה וקפואה. בכך מממשת לשון ייחודית זו את יעדה בתיאור מדויק של "חיי חורף", הן מבחינת האקלים החורפי השורר בפרבר אמריקאי זה, אך בעיקר מבחינת האקלים האנושי והשפעתו המקפיאה על הנפש האנושית. אלא שכדרכה של קסטל-בלום, גם במהלכה של נובלה זו נבקעת קליפת הקיפאון ומתגלה הנפש.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ