רות אלמוג
רות אלמוג

סיגריות, מאת הרי מתיוס, תירגם מאנגלית משה רון, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2010, 340 עמודים

הסופר האמריקאי הרי מתיוס, יליד 1930, מוסיקאי על פי הכשרתו ומשורר בתחילת דרכו, אמר פעם: "מצבים חשובים יותר מעלילה ודמות". ואכן, מי שיחפש ב"סיגריות" עלילה יתאכזב, אבל דווקא דמויות יש ברומאן המסקרן הזה בשפע.

הרי מתיוס נולד וגדל בניו יורק במשפחה מן המעמד הבינוני העליון. הוא תיאר זאת כך: "גדלתי ב'אפר איסט סייד' בחברה 'ווספית', שהיתה מוות על קביים". במידה רבה, החברה המתוארת ב"סיגריות" - רומאן יוצא דופן מבחינות רבות - היא בבואה של החברה הזאת - הבורגנית, הלבנה, הפרוטסטנטית, הרקובה.

מתיוס למד בבתי ספר פרטיים ויוקרתיים. בן 17 נרשם לאוניברסיטת פרינסטון. מקץ שנה עזב את הלימודים והתגייס לצי. במהלך שירותו בצי ברח עם האמנית ניקי דה סיינט פאל, חברת ילדות, והתחתן עמה. בהשלימו את השירות התחיל ללמוד בהרווארד ב-1950. לזוג נולדה בת. מתיוס השלים את לימודיו במוסיקה ועקר עם אשתו לאירופה. ב-1955 נולד לזוג בן ואחר כך התגרשו.

יחד עם המשוררים ג'ון אשברי וקנת קוך ייסד מתיוס כתב עת ספרותי רב-השפעה בשם "לוקוס סולוס". כתב העת החזיק מעמד שנה, אבל ג'ון אשברי היה לחברו הקרוב כל חייו. ב-1972 הצטרף מתיוס לקבוצת "אוליפו", והתיידד עם הסופר ז'ורז' פרק, מן היוצרים הבולטים בקבוצה. הרומאן "סיגריות" מוקדש לזכרו.

חברי קבוצת אוליפו, כמו ריימון קאנו ("זאזי במטרו"), איטלו קאלווינו ואחרים, היו חלקם מתימטיקאים, חלקם אינטלקטואלים, שפיתחו תיאוריות על כתיבה ועל תרגום. הם התאגדו במטרה לחפש דרכי ביטוי חדשות, וכוונתם היתה לרענן את הספרות ולפתוח לפניה אפשרויות חדשות. אוליפו הוגדרה כ"סדנה לספרות פוטנציאלית". חלקם ראו את הכתיבה כמשחק ילדים, ועל כך עומד בין השאר מתיוס במסה מעניינת מאוד על תרגום, אולי מעניינת יותר מן הפרוזה הספרותית שלו. במסה שכותרתה "תרגום ואוליפו - המקרה של המלטזי העיקש", כותב מתיוס: "אפילו בשימושים הרגילים והתועלתיים שלה אין המלה הכתובה יכולה לערוב למה שהיא אומרת". אשר לריאליזם, ומתוך הערכה יתרה למשחק, הוא כותב: "העובדות הן התוצאות, לא המשחק". "עובדות הן שקרים, לא משום שאינן נכונות, אלא משום שהן שייכות לעבר, למה שהיה, ולעולם לא למה שיש. אנחנו אוהבים אותן, כי ברגע שהמציאות מאוחסנת בעבר בביטחון היא מאוששת, הגיונית ונוחה לטיפול".

לדעתו, אם חושבים על סופרים כעל מתרגמים (מתרגמי המציאות למלים), כי אז מה שעליהם לתרגם אינו מה שידוע כבר, אלא מה שלא ידוע ולא צפוי. על קבוצת אוליפו כותב מתיוס: "אוליפו אינו זרם ספרותי. הוא אפילו אינו עוסק בהפקת יצירות ספרות. הוא בראש וראשונה מעבדה, שבה דרך ניסוי וארודיציה נחקרות אפשרויות של כתיבה תוך הצבת הגבלות שרירותיות ונוקשות. השימוש באפשרויות אלה הוא עניינם של סופרים פרטיים, יהיו חברי אוליפו או לא".

אוליפו סיפק אפוא את מגרש המשחקים. משחק אחד, למשל, נקרא S+7, שבו כל שם עצם יוחלף שיטתית בשם עצם אחר הנמצא במרחק שבעה מקומות ממנו במילון נבחר. התוצאות פרובוקטיביות. חברי הקבוצה חיפשו מבנים ותבניות חדשים, וההגבלות שהציבו לעצמם היו אמצעים ליצירת גירויים. הם החליטו להחסיר אות, או לבנות פולינדרומים, כלומר מלים או משפטים שאפשר לקרוא מן ההתחלה לסוף ולהפך. או שירים שבהם כל שורה היא מלה בודדת אבל בכל שורה נוספת אות כמו נניח: א / תם / שמה / נשים / גדלות / מכשפות / וכו' (זה רק ניסוי אישי במשחק). אין פלא שהצייר מרסל דושאן, חובב המשחקים והמהתלות, היה גם הוא חבר הקבוצה.

"סיגריות" הוא הופעתו השנייה של הרי מתיוס בתרגום עברי. לפני כשנה ראה אור בהוצאת בבל ספרו "חיי בסי.איי.איי" - ספר מתח-ריגול מתוחכם, משעשע ומהתל. ומה יש ב"סיגריות"? אילו מגבלות מכתיב כאן הסופר לעצמו ומה הוא מבקש לעשות?

באותה מסה על הכלב המלטזי העיקש הוא מספר שמושא התשוקה הלוהטת שלו היה לכתוב על ידידות רבת תשוקה בין שתי נשים בגיל העמידה. זה כל מה שידע כשיצא לדרך והמציא תבנית צורנית מפורטת, שבה יתרחשו מצבים מופשטים. התבנית היתה 15 סיפורים שבכל אחד מהם שתי דמויות, אשר חלקן חוזרות בצימודים חדשים בסיפור הבא. כך מתחיל הספר בסיפור מחודש יולי 1963 על אלן ואליזבת, נמשך בסיפור מוקדם מ-1936 על אוליבר ואליזבת, עובר ל-1938 ומספר על אוליבר ופולין, שב ל-1961-1963 בשני פרקים על אואן ופיבי. כך פירק מתיוס את הרומאן המסורתי לעלילות-עלילות, שחוט קלוש מחבר ביניהן.

אליזבת, המופיעה בשני הפרקים הראשונים, מופיעה שוב רק בפרק האחרון, אף על פי שיש לה הופעות בדמות בבואה - אם אמיתית, אם מזויפת - גם פה ושם בפרקים של הצמדים האחרים. יש דמויות שחוזרות עם בן זוג שונה, כמו לואיס ובולטר או לואיס ומוריס או לואיזה ומוריס.

מתיוס העמיד אפוא מבנה נוקשה למדי של צמדי דמויות, סך הכל 14. לכל אחת מן הדמויות שתיים או שלוש הופעות. באופן זה נבנה סיפורה של חברה דגנרטיבית, פסבדו-בוהמיאנית, שחברים בה אנשים נרקיסיים, יומרניים, אנוכיים, חמדנים, לפעמים חולים במחלות נפש שונות, וגם נוכלים. האנשים הללו אינם מעניינים בעצם. הם עשירים בממון על פי רוב, ומתיימרים להבין בענייני רוח ואמנות, אבל הם ריקים. יש ביניהם גם עניים וחסרי כל.

אפילו ולטר, האמן האמיתי בחבורה זו של בעלי גלריות וסוכני בורסה, אינו מעורר כבוד ואינו בעל שאר רוח. הוא צייר, כנראה טוב, אבל הוא רק ממלא תפקיד של קביים לדמויות אחרות. במרכז כל ענייני האהבות והזוגיות והבגידות, משחקי הסאדו-מאזו הנתעבים, הסמים והאלכוהול, מרחפת הדמות של אליזבת, שוולטר הצייר צייר דיוקן שלה, ובעצם מתוך נכלוליות צייר שניים זהים, אולי כי ניחש שציור זה יהיה מבוקש. אליזבת מופיעה וחומקת מן הבימה של העלילה המפורקת הזאת, שבמרכזה אמנם אהבתן הפתאומית של אליזבת ושל מוד, אם גרועה ובת זוג מפוקפקת לבעלה, והיא היחידה שמוענקת לה קצת אהדה.

הפרקים החזקים ביותר ברומאן הם אלה המטפלים ביחסי אב-בת - אואן ופיבי. ואכן, לצמד הזה מוקדשים באופן יוצא דופן שני פרקים. פיבי היא הבת השבירה והחולנית של אואן, שמתאכזר אליה, אינו משחרר אותה ומונע ממנה תמיכה נפשית או כלכלית. מתיוס כותב עליהם כעין דו"חות פסיכיאטריים מנותקים מכל זיקה רגשית. רק בסיפורים על אואן ופיבי בא לידי ביטוי זעם כמוס, שדומה כי לא הצליח להשתלט עליו כליל.

במסה על "המלטזי העיקש" (כלבלב המופיע באופן תמוה בציור של קרפצ'ו, צייר ונציאני מתקופת הרנסנס), הוא מספר שהמציא את המבנה, וכי המבנה לא הציע תחילה דבר, ובמשך זמן מה נותר ריק לגמרי ומבלבל. אבל לאט לאט הוא התחיל להתמלא במצבים ובדמויות, שנדמה היה כי הגיחו משום מקום. "אבל למען האמת היו שייכים כולם לעולם שגדלתי בו. נדמה שמעולם לא הייתי מסוגל לכתוב עליו קודם לכן, אם כי רציתי להפוך אותו לנושא שלי מרגע שפניתי לכתיבת פרוזה". כך המציא את עצמו מחדש בדרך לא צפויה, וכשם שהוויתור על אות בא"ב שיחרר אצל ז'ורז' פרק את היכולת לכתוב את הספר שכתב בלעדיה, כך התבנית הכמעט הנדסית שבנה מתיוס, כמו קופסאות קרטון ריקות, שיחררה אותו באופן שיכול היה לכתוב את חייו. אין טעם לנחש מה אוטוביוגרפי ומה לא ב"סיגריות" ומי מן הגיבורים הוא מתיוס עצמו, שכן כפי שאמר, "עובדות הן שקרים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ