בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מצב משפחתי" מאת רלי אברהמי ואבנר אברהמי | יש מצב

ספרם של רלי ואבנר אברהמי "מצב משפחתי", המאגד 420 מדורים במוסף "הארץ", הוא מסמך תרבות המספק הצצה לכל המשפחות הישראליות

תגובות

מצב משפחתי רלי אברהמי ואבנר אברהמי. הוצאת מודן וקרפד, 255 עמ', 148 שקלים


מיום שבו התחיל עיתון "הארץ" למקם פרסומות בעמוד השמאלי אני נוהגת לקרוא את העיתון מסופו. מדורם של רלי ואבנר אברהמי, "מצב משפחתי", הוא ראשון בקריאה שלי במוסף השבת. להשלמת הזיכרון החזותי שלי, אני מקדישה עיון חוזר במידע הכתוב בימים שלאחר מכן, בדרך למכלי המחזור. מסמכי תרבות מקומית חזותיים למיניהם חשובים לי. אני מקבעת אותם בזיכרוני, לעתים גם מצלמת/ גוזרת/ צוברת: מודעות אבל, סרטי זיכרון משפחתיים, צירופי מראות חתרניים שחולפים על מרקע הטלוויזיה (השיא הוא בתוכנית "מישהו בבית" של ערוץ 10 - חדירה מתעדת לביתן של משפחות ברחבי הארץ - שמוכיחה איזה תאבי התערטלות מופלאים אנחנו).

מאחר שלא מתעדים את כל תושבי ישראל בזמן נתון, אסור להמעיט באחריות המוטלת על צלמים, כחוקרי תרבות חזותית, בבחירה והתמקדות בדוגמאות מעבדה (דוגמיות בעברית עכשווית), ובחשיפה ובתיעוד של כל הייחוד והמחלות המקננות בנו. ליצירת התצרף הגדול, למען הדורות הבאים, אלה שיחיו כאן, שידעו להבין, להעריך ואולי גם לקנא, במה שפעם היה.

 אילנה ואסף ששר-טויב, 24.6.2001 | תצלום מתוך הספר: רלי אברהמי

התייחסות לספרם של רלי ואבנר אברהמי "מצב משפחתי" אינה יכולה להיות מנותקת ממצע הגידול שלו - שמונה שנות קיומו השבועי במוסף "הארץ", סך של כ-420 מדורים, בתבנית קבועה. לספר נבחרו 100 מתוך המכלול. בדיון הנצחי בין מאמיני תמונה-שווה-אלף-מלים לבין מקדשי תמונה-תופסת-מקום-של-אלף-מלים, "מצב משפחתי" בגרסת המוסף מקיים ונהנה משני העולמות: כפולת עמודים שבה תצלום ואליו נלווה מידע כתוב בחלוקה קבועה לתת-נושאים, החושף את כל מה שתצלום אחד בפוזה מוכתבת לא יכול להסגיר. אין קיום לעמוד האחד ללא האחר, זה כוחו וייחודו של המדור.

צוות אברהמי מצליח לתעד משפחות שהן ממש והכי לא מה שהן נראות בתצלום המייצג. שבע משפחות מתוך ה-100 המופיעות בספר זכו לתיעוד חוזר בכל כמה שנים, והן בעיקר מחדדות את כוחו של מעקב מתמשך והתמסרות חקרנית לעומת מפגש חד פעמי. השבע זוכות לכמה תמונות ולפריים מסכם של עמוד וחצי, מלבן רחב, מול כל הפריימים הרבועים על עמוד אחד של המשפחות הרגילות.

בחירת המדור במבנה ונוסח אחיד של הכתוב על פי סעיפים (משתתפים, הבית, יוצאים לסיור וכו') לכל המשתתפים היא החלטה טובה שמסייעת להבנה. עם זאת, כשהשפה היא שפת הכותב ורק בשלושה-ארבעה מקרים מובא ציטוט ישיר לשפתם של גיבורי הכפולה, עולים סימני שאלה: האם מבנה ושפה זהים לכל המשתתפים אכן מסייעים להעביר את ייחודם? אברהמי כותב: "לכל אחד יש סיפור", אבל הבדל משמעותי קיים גם באיך מספרים אותו.

בין שבחירת 100 המדורים המייצגים נעשתה על ידי צוות אברהמי כהחלטה רגשית שאינה מחייבת נימוקים ובין שהיה כאן ייעוץ של עורכים או הנחתה מהמו"ל - שאלות רבות עולות מצד נאמני המדור השבועי במוסף, שאינן רלוונטיות למי שפוגש בספר בהתבוננות בתולית. רשימה זו שלי אינה משוחררת מהתייחסות והשוואה למכלול שהצוות אברהמי מתמיד בו בגבורה ומטפח אותו כבר שמונה שנים. ספר שמקדם תיעוד חשוב כל כך ואינו מגיש את כל הסחורה, ראוי שיהיה בו קודם כל "צידוק הדין", מבוא שמבהיר למה דווקא אלה זוכים להישרדות התרבותית שמציע ספר לעומת זו של העיתון. ובנוסף, אי אפשר שלא לתהות: למה הספר משמר באדיקות את מבנה הדף השבועי על כל מגבלותיו? למה רצף המתועדים בספר אינו חושף שינויים שחלו במשך השנים במתועדים ובצוות כאחד? ומה מייחד את שנת 2009, שמנצחת במספר המתועדים בה בספר?

כריכת הקרטון הכבדה, "הצעקה האחרונה" בגימור ספרים במקומותינו, יכלה להיות כריכה רכה, לטובת הוספת 20 משפחות נוספות. "מצב משפחתי" כידוע כולל גם מוות. מאחר שהספר נצמד לדפי העיתון, ישנו אזכור של מוות בעמוד 39, ועולה השאלה מה שלומם של שבעה מתועדים נוספים שגילם היה מופלג כבר בשנה שתועדו בה. מיום שצורפה למדור הפנייה המזמינה את המעוניינים להשתתף בו, השתנו חוקי המחקר שאיפיינו אותו (לי חסר הדיאלוג המקדים שבוודאי נערך בבית המציעים עצמם למדור, וזה ראוי לתיעוד וחשוב ממש כמו מדד האושר).

ההערה במבוא לספר, שתושבי ההתנחלויות יתועדו לכשישובו - מצערת, דווקא אותם חייבים לתעד, ובאותה שיטה ורגישות המאפיינת את המדור. את התיעוד יהיה נכון לפרסם רק לכשישובו מהמסלול המקביל, אבל חשיבות התיעוד גדולה בהרבה מתיעוד מהגרי עבודה. עדיין לא מאוחר.

תצלום הוא הרבה יותר מסך כל מרכיביו החזותיים. פריים רבוע הוא מאפיין קבוע בתצלומים, אך לחלל המתועד בדייקנות ובפרטים בכתוב אין נוכחות בתצלומים. המצלמה מתמקדת באנשים המוגדרים בכותרת "משפחת X", גם אם התצלום מתעד אדם אחד, שניים או שלושה, שאינם סתם משפחה גרעינית קלאסית (אנכרוניסטית, משעממת). התצלום הוא נקודת מוצא, לעתים חתרנית, לעתים מארז צבעוני, לתיבת פנדורה מקומית שנחשפת בעמוד הטקסט שנלווה לתצלום, שעליו מוטלת האחריות לגרום לנו להתבונן שוב בתצלום, התבוננות אמיתית, עם התייחסות שונה.

האם ומה אפשר ללמוד (בהכללה) עלינו, כל הישראלים, ממתועדי הספר? בהתבוננות פרטנית במדגם צנוע של 82 משפחות בחרתי להתמקד בשלושה נושאים: שני נושאים נבחרו מהמידע הכתוב, שאין לי הוכחה להיותם מדויקים, כך שהאחריות מוטלת כולה על מוסרי המידע.

1. פער גילים בין בני זוג נשואים כמנהג יהודי מאז ימים קדומים.

2. עידוד מיזוג אתני שונה כמעבדת ייצור של המצרף הישראלי בעתיד.

3. מדד החיוך כמצב משפחתי.

סעיפים 1 ו-2 (אחרי שסוף סוף תזת "כור ההיתוך" נמוגה לטובת "מוזאיקה" - מונח שאומץ בארצות הגירה נינוחות, ומשמעותו שימור וקיום מנומס לתכונות מולדות), על פי המתועד בספר, מוכיחים שמנהג הבעל המבוגר מאשתו במספר שנים כיסוד לנישואים בריאים היה כלא היה: פער גילים של יותר מעשור נמצא רק אצל 11 זוגות, ל-9 מהם אלה נישואים ראשונים. ואז מוצא בני הזוג זהה: איראן, אפגניסטאן, אתיופים, בדואים, דרוזים, יהודים. רק 3 מהזוגות הם מוזאיקה אמיתית. צירוף של שוודית ובוכרי, רוסיה וניגרי וזוג אחד שהוא דור שני למיזוג סובב עולם.

פער גילים משמעותי נפוץ יותר בין בני זוג מאותו מין והם גם המנצחים הגדולים בנושא השלישי, המרתק והקריטי בעיני: מדד החיוך. חיוכי שמחה מאירים את פניהם של זוגות מאותו מין (אולי בזכות פער הגילים המאפיין אותם), או שזה מדד האושר התואם את מטראז' המחייה שלהם. חיוך מזמין של שביעות רצון מהמצב קיים גם בתצלומי נשים לעצמן.

חיוך כרפלקס מותנה למצלמה אינו מאפיין את גיבורי "מצב משפחתי" לדורותיהם. ברוב תצלומי הספר נסוך על פני המצולמים מבט רציני. מוטרדת מהעדר פנים מחייכות בתצלומי רוב המשפחות המתועדות, החלטתי שאולי קיימת כאן החלטה חתרנית, שכוונתה לשדר את רצינות המעמד, אולי זה מצב מידבק ממדור למדור. בכל מקרה, הספר משמש הוכחה קשה לעיכול, שאצלנו לא מחייכים כבר מגיל ינקות. חיוך כמשדר שמחה, הנאה מהמצב, נינוחות, בולט בהעדרו. בתצלום של קבוצת החיילים אולי יש לכך צידוק - אבל בהשוואה, דווקא פני קבוצת הציירים נפגעי השיתוק קורנים בחיוך וקולות צחוק עולים מהתצלום. כשפניהם של אנשים המצהירים על מינון גבוה של אושר משדרים רצינות תהומית, מתעוררות שאלות מקומיות-קיומיות עלינו, על מדינה שצחוקים (במילעיל) הם תוסף מזון עיקרי בתרבות המקומית שלה.

מול כל הרציניים עומד התצלום של משפחת שלזינגר (עמ' 234) בו קורנים בחיוך רחב פניה של הפרופ' מרים שלזינגר, שפעילותה האקדמית חובקת אקדמיה ועולם, ובעלה משה, נכה צה"ל, שמאחוריו עשרות שנות עיוורון ואירוע מוחי שפגע ביכולת הדיבור שלו. כיום משה נעזר בשלושה מטפלים חייכנים ובכלב נחייה רציני. בסיבוב נוסף ניסיתי לבדוק האם בשנה מסוימת חייכו יותר. אני מכתירה את 2007 כשנת החיוכים. אפשר להבחין במיוחד בחיוך שנמוג, כשמשווים את ההבעה על פניהן של המשפחות שתועדו בכל כמה שנים.

במסלול מקביל, הילדים הישראלים - שמקובל לחשוב עליהם כמתמחים בהתבטאות קולנית - מונצחים בספר כביישנים, שחיוך כרמז לשמחה אינו מוכר להם. רק ילד טוב אחד בין כל הרבים שבספר טורח לעשות פרצוף מצחיק ולהצחיק. לסיכום: הנשים במשפחת למדני משדה יצחק (עמוד 167) הן הזוכות הגדולות במדד החיוך.

"מצב משפחתי" נדיב למרואיינים ולקוראים, כולם מכירים-מכבדים את חוקיו. בעוד שצלמי תיעוד רבים משחקים אותה מחויבים לתעד מצולמים רק ביודעין ובהסכמה מפורשת, ונמנעים מחדירה אופטית למרחב מחייה זר להם (ובכך אונסים ומשבשים את תולדות הצילום), ב"מצב משפחתי" קיימת מראש הסכמה, כולל נכונות המשתתפים להיות מבוימים, ממושמעים. זו לא טעות וזה לא מונע מהתצלומים להציג מצבים שאינם בשליטה.

ההחלטה למקם את רוב המתועדים דווקא בישיבה על ספה (ספה בסלון הישראלי היא ערך עליון ומצב קיומי) קיבעה רבים מהם במצבים מוזרים של פיסיונומיה - אי התאמה משמעותית בין חלקו העליון של גופם (בתצלום) לבין החלק התחתון. התצלומים מתמקדים במובהק בפניהם, מעבירים את יופיים וייחודם, ואת התמסרותם לצילום, מודעים לחשיבות הרגע בחייהם ועוטים ארשת פנים מיטבית. רבים מגיבורי הספר מכווצים באינספור תנוחות ומצבי רגלים לא נאים, בלשון המעטה. ספירת חסרי רגל בקרב המצולמים מלווה אותי כאובססיה כלפי המדור. רק אני יכולה לראות? אם אני נשמעת נרגנת זה מפני ש"מצב משפחתי" הוא מסמך תרבותי חזותי חשוב מאוד, ואסור שיהיה פחות ממצוין.

הספר "מצב משפחתי" הוא חולייה רבת חשיבות בתיעוד המקומי, וחשוב להזכיר במקביל את התערוכות, הספרים והאתר של שי אלוני מקבוצת גבע, שמתעד מאז 1999 את ישראל על פי נושאים: גיבורי האתמול-הווטרנים הרוסים שחיים כאן, גיבורי התהילה המקומית, הם ה"פייטרים" הקשישים שלנו, סלונים דחוסים של עולים מרוסיה וכלביהם המיוחסים ועוד.

אני קוראת לצוות אברהמי שיפרסמו את כל המעבדה, לא רק דוגמיות, ובדי-וי-די - כי "מצב משפחתי" הוא מסמך תרבות שחשיבותו רבה. מבנה דיגיטלי אינטראקטיבי יאפשר צפייה מעמיקה בתצלומים, מפרטים זעירים ועד להגדלה בקנה מידה אנושי, ותיעוד סביבת המגורים בתצלומים שאינם בולי-הדואר המככבים במדור ובספר.

ציונה שמשי היא אמנית


כל כתבות מצב משפחתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו