בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | הכתר הראוי

תגובות

"אתחל מחדש" - תערוכת פתיחה חגיגית של גלריה שלוש החדשה, תל-אביב

סוף סוף הוכתרה האמנות המקומית בכתר הראוי לה: גלריה-חנות ספרים (בדגש על אמנות) ובית קפה בבית התאומים של רחוב מזא"ה, בבניין האיקוני שתיכנן האדריכל יוסף ברלין ב-1923, ארמון לחוף הים התיכון. לשם עברה גלריה שלוש, אל האור הטבעי, מעל למפלס הרחוב שבו השתכנה "תולעת ספרים". נירה יצחקי, בעלת הגלריה, משמרת בחלליה הפנימיים את כל יופיו המשוחזר של הבניין, אך בו בזמן התאימה אותם לתצוגה עתידית של מדיה דיגיטלית. יש לקוות שהחצי האחר, התאום, של בית התאומים יאוכלס בתוכן תרבותי פעיל, וכך יהיה זה מוקד משיכה תרבותי באחת הכתובות הכי זוהרות של העיר העברית הראשונה, לשפתו של רחוב אלנבי הממתין לחידוש ימיו כקדם.

יש לקוות גם שגלריה שלוש תמלא את חלליה החדשים בתוכן ראוי. תערוכת הפתיחה הקבוצתית היא מין אינוונטר עכשווי של אמני הגלריה, המקומיים ואלה שמעבר לים, סביב הנושא של התחלה מחדש. התצוגה משתמשת היטב ביופיין הייחודי של פינות שונות בחללים, אם כי אינה אחידה ברמתה. בין התופינים יש עבודת וידיאו-אנימציה חדשה של מיכל רובנר: שורות-שורות אופקיות של דמויות אדם אדומות וזעירות כנמלי אש יוצרות טקסיות חסרת שחר של מצעדי אנשים-חרקים. כנגד השלמות נטולת המקום והזמן של רובנר מציגה בפינה מיכל שמיר עבודת וידיאו שכולה "אלתור ישראלי": וידיאו של מאוורר הנאבק על חייו, שכוב על גבו כג'וק נפילי, תל-אביבי. בקומה השנייה מהדס הטווס הלבן של גדעון גכטמן, שיופיו הדקדנטי משתקף במראות הפינתיות של מיכלאנג'לו פיסטולטו, שמשח את שולי המראות הניצבות זו לזו במסגרת שחורה, הממסגרת את הוד הטווס כמודעת אבל יפה.

נארי ווארד נטל תצלומי שחור-לבן מאמריקה של שנות החמישים, של ילדים שחורים ולבנים במרפאות פסיכולוגיות. הוא צבע בדיו שחורה את דמויות המבוגרים הלבנים, הפך אותן לצלליות, לשחורים, ולפעמים הדיו משחירה ומכתימה את בגדי הילדים. בהמשך מתעוררות לחיים דמויותיו המוקטנות של פולקר מרץ, שכמו גולפו בעץ ונצבעו; אלו הם קפקאים בגדלים שונים, נושאים לוחות זכוכית ובונים עיר חדשה ושקופה. צמד דיוקנים עצמיים, רגישים, של גל וינשטיין: אחד מסמיק, נרשם בזיפי צמר פלדה, והשני מחוויר, נרשם בצמר גפן - כגלגול האמן של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

"הדחליל" בתצלומו הפנורמי של מיקי קרצמן נטוע בנופו של הנגב הצפוני. בעצם זו דמות אדם שהשאירו מאחור הבדווים, במקום שכפרם נהרס, ניצבת כנציב מלח עיקש שלאחר חורבן מעשה ידי אדם. בחדר המדרגות הנאה מתעקל בפינה זר שופרות מיובשים או תרמילי אפונים ענקיים של תומר ספיר, הנדמים לגלמים חיזריים שבכל רגע יבקעו מהם חיים חדשים. בקומה העליונה, שמרפסותיה נפתחות אל הכיעור והיופי של העיר הסובבת, תלה גיא גולדשטיין כרזות באדום על לבן מטעם מחלקת הפרסום והשילוט של עיריית בני ברק: "מודעה זו הודבקה על מודעה שהודבקה בניגוד לחוק, נגד העבריין יינקטו הליכים משפטיים. ראו הוזהרתם!" - הנצחה של סוריאליזם מוניציפאלי. בחדרון נפרד, לעצמו, מתבונן (פוחלץ) גור הכלבים של גדעון גכטמן בפרפרים מיובשים, התלויים מעט מעל גובה הרצפה, באותו חיבור מורבידי-פואטי, המאפיין את שלמות העשייה של גכטמן.

"נכון לעכשיו", אמנות אאוטסיידרית ישראלית, גלריה קיימא, רח' בן דוסא 26 יפו

בקצה האחר של העיר העברית הראשונה, שבלעה את העיר הערבית עד כי לא נודע כי באה אל קרבה, ביפו, מוצגת בגלריה קיימא תערוכה מרגשת, מלאת עניין ויופי. באוסף אמנות אאוטסיידרית של אמנים בעלי פיגור שכלי מסוים, החוסים בצלה של אקי"ם, מעורבים אמנים מהשורה, שאת כולם מאפיינת אוטודידקטיות. זו הפעם הראשונה, ככל הזכור לי, שאמנים בעלי פיגור שכלי מוצגים לצד אמנים מוכרים.

אודליה גל מציגה שורה של אקוורלים חושניים וטורדים, שעז במיוחד ביניהם הוא "העתקתי את עצמי לנייר": דיוקן עצמי שבו פניה נדמים למסכה פרימיטיבית פראית; ראש המונח על גוף גברי בכתונת לילה נשית אוחזת את ידה הפגועה סמוך לחזה; דיוקן שיש בו משהו מהעוצמה הברוטאלית של הקוביזם המוקדם לפיקאסו. ב"אני והוא" גל מתכתבת עם המיניות המיוסרת של אגון שילה. עולמה הפנטסטי של לירון לופו מאוכלס בחיות, כמשלים אפלים. ב"עבר והווה" סוגרת עדת כלבים על חתלתול בודד, היושב כספינקס בקדמת הציור. ב"עכבר גדול" רובץ עכבר עצום בשדה צהוב, חתולים זעירים מקיפים אותו מרחוק, ורחוק עוד יותר חונות מכוניות ספורט זערוריות.

מירלה ב' בראה מסכות שבטיות מעיסת נייר הנדמית לאדמה שנלושה, ובה היא הטביעה חלקים של ברזל ממוחזר, מנעולים, סכין, ברגים - כעיניים, אף, פה טורף - מסכות המקיפות מין פסל מול? שבלע את בובת הילדה הקטנה. דן אלון מצייר ציורים באווירה פלמית, אולי משהו מרוחו של אנסור והחיתוך של גוגן בטרם ירחיק מפלנדריה, כציורי דמותו הישנה השרועה על כיסא לחוף ים מוכפלת שוב ושוב בין גלי הים; לפניו ניצבים שני גברים צעירים, המביטים קדימה אל הנסתר מאתנו.

צבי טולקובסקי הוא אמן מוכר וותיק. ציורו החזק "נפוליאון משתוקק" נדמה כמעט לציור שהיו יכולים לצייר שבויי מלחמה על קירות. "מי ואיפה אני" הוא ציור יוצא דופן בגוף עבודותיו; אין בו הדחיסות המאפיינת את ציוריו. במרכז מתנוסס כתם של ריקנות חומרית, ועל גדותיו חונה האיש המשופם, היושב אבוד לפני מראות, מואר בזרקור, מביט בניסיונו הפאתטי לשים קץ לחייו באקדח המכוון לרקתו. דניס דוחנו ממלא פנקסים על גבי פנקסים במין גלויות מצוירות יפהפיות של העולם שמסביב והעולם שבדמיונו, שבו הוא מגלה ארצות רחוקות וקרובות. התערוכה ננעלת מחר, ב-20.11, וכדאי להתאמץ ולראותה.



אודליה גל, 'העתקתי עצמי לנייר'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו