חמש שאלות לאליהו נאוי | סיפורים ערבים לאוזניים

אליהו נאוי נזכר בשידורים המחתרתיים שלו ברדיו ההגנה, שזכו לפופולריות מפתיעה בקרב קהל ערבי, מבהיר איך צמחה מסורת המעשייה הערבית הארוטית ומספר מה אמר לו סאדאת כשביקר אותו בבאר שבע

ורד לי
ורד לי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי
ורד לי

בשנת 1947 התיישב אליהו נאוי, אז בן 27, מול מיקרופון "רדיו ההגנה" והחל לשדר בערבית מהדורת חדשות ופרשנות. נאוי, יליד עיראק, שידר בשם הבדוי דאוד אל נאטור. עד מהרה זכה לפופולריות בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, עם קהל מאזינים גם במצרים, בסוריה ובעיראק. עם קום המדינה, המשיך נאוי לשדר בקול ישראל בשם דאוד אל נאטור במשך תשע שנים. לאחר מכן הוא כיהן כשופט והיה ראש העיר באר שבע במשך 23 שנה. בימים אלה, כשהוא בן 90, יוצאת לאור מהדורה חדשה ומורחבת של ספרו, שפורסם בתחילת העשור: "סיפורי המזרח התיכון הישן: חוכמה, זימה ומוסר השכל" (ספריית מעריב). הספר מאגד סיפורים עממיים לצד זיכרונות הכתובים ברוח מסורת הסיפור הערבי.

איך הצליח "דאוד אל נאטור" לכבוש את לב שומעיו הערביים?

"הימים היו ימי המנדט הבריטי ואל תספרי לאף אחד - שידורי ?רדיו ההגנה' התקיימו מגג בניין ברחוב ריינס 27 בתל אביב. באותה תקופה תחנות השידור במדינות ערב ותחנת השידור של פלשתינה שידרו בשפה הערבית הספרותית, שפנתה רק למיעוט של משכילים. המוני העם הבינו רק ערבית מדוברת. השידורים שלי היו בערבית מדוברת, שפת הפלאח הערבי, והם חילחלו לכולם. בתקופה ההיא מעמד הזקנים בחברה הערבית היה גבוה, אז בניתי דמות בדויה של אדם זקן. הייתי מעין ?הראווי', מספר סיפורים עממי, מבוגר ועתיר ניסיון, שמדבר בצחות לשון ודבריו רצופי פתגמים, ובסוף יש מוסר השכל המצביע על השחתת המידות של המעמד השליט. אירגנתי את אירועי היום ואת החדשות בצורה סיפורית מסולסלת שתשרת את האינטרסים שלנו - וכולם היו מרותקים לסיפור עצמו ו'בלעו' את התעמולה והפרשנות המצליפה בעולם הערבי שבאו רק בסוף כמוסר השכל".

ממי למדת לספר סיפורים בסגנון "הראווי"?

"אבי היה אמן סיפור. הוא היה מספר סיפורי מתח, וברגעי השיא מפסיק, לוקח כוס תה, שם סוכר, מערבב לאט, מברך, שותה להנאתו, מנגב את שפתיו ואז מסתכל על המאזינים המתוחים ושואל בהיתממות: ?אז איפה היינו?' גדלתי בשכונה בירושלים שתושביה - יוצאי סוריה, מצרים ועיראק - ידעו כולם לספר סיפור. במאורעות תרפ"ט, למשל, כשהוטל עוצר כולם התכנסו והפליגו בסיפורים לתוך הלילה".

לצד סיפורי משל וחוכמה אתה מגיש סיפורים ארוטיים עסיסיים. איך התפתחה מסורת הסיפור הזאת?

"העולם שבו התפתח הסיפור העממי הוא גברי לחלוטין. הסיפור נוצר על ידי גברים ונועד רק לאוזני גברים - כשהפלאחים הערביים עבדו בשדה לבדם או בחדר האורחים של המוכתר, כשקיר עבה מונע מהסיפורים להגיע לאוזני נשים. באווירה הזאת התפתחו סיפורים מלאי גידופים, שעושים שימוש בביטויים ובדימויים ארוטיים כמעט פורנוגרפיים".

בקריאה עכשווית, האם הסיפורים אינם מגחיכים את דמות הפלאח הערבי והבדווי ומנציחים סטריאוטיפים?

"גרתי מילדות בשכונה ירושלמית מעורבת של יהודים וערבים ושיחקתי כדורגל עם ילדים ערבים. מאז ועד היום אני מתחקה אחר התרבות הערבית ומייחל לימים טובים יותר. דמויות הפלאח והבדווי לקוחות מהמציאות - כך הכרתי אותם ואני מאוד אוהב אותם. אני מרגיש שהסיפורים דווקא נטולי לעג והגחכה ושהם מדגישים את החוכמה של האדם הפרימיטיבי, הלא משכיל".

בספר אתה מזכיר את ביקורו של אנואר סאדאת בלשכתך בבאר שבע כשכיהנת כראש עיר. התרגשת?

"זה היה במאי 1979. בפגישה השתתפו גם חוסני מובארק, שהיה אז סגנו נשיא המדינה יצחק נבון, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ומזכיר המדינה האמריקאי סיירוס ואנס. נבון, סאדאת ואני דיברנו בינינו במשך 20 דקות בערבית. סאדאת אמר שהוא יודע שהוא לא ימות מוות טבעי, והוסיף: ?אני שלחתי חיילים למות בעד רעיון, אז אני לא אחר או טוב מהם'. הוא ציין כי הוא מצטער על כך שהיהודים יוצאי עדות המזרח, שגדלו במדינות ערביות, אינם אוהבים את הערבים. בכלל, הוא הפגין התמצאות מפתיעה בחברה הישראלית, בפוליטיקה ובכלכלה. בתום הביקור הוא כתב לי על בד את האני מאמין שלו ו'לא עוד מלחמה'".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ