בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון" מאת ג'ורג' אורוול | אני טקסט פוליטי

תגובות

"שוב חוזר הסיוט של גיוס הספרות", זעק אסף ענברי, ובצדק, במסה שפרסם ב"קשת החדשה" ב-2003. "הסופר המגויס", כתב ענברי, "אינו מפתיע את עצמו, ולא את הקורא, במהלך היצירה, כי הוא כותב על-פי עמדה קשיחה, קבועה-מראש. הוא יודע נגד מה הוא התיישב לכתוב אותה, וידיעה זו מצמיתה את הסיכוי למורכבות, להתפתחות, להרפתקה רעיונית שאין לדעת מה סופה".

האם ג'ורג' אורוול, שנודע בעיקר בכתיבתו הפוליטית ("1984", עם עובד, 1971; "חוות החיות", עם עובד, 2001), הוא סופר מגויס במובן הזה? אם לשפוט על פי "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון", התשובה שלילית. יתר על כן, אורוול טוען במקום אחר כי המניע הפוליטי דווקא מחדד את חושיו הספרותיים. לדבריו, כאשר הוא כותב ללא מטרה פוליטית יוצאים תחת ידיו ספרים "חסרי חיים" ובהם "קטעים מליציים, משפטים חסרי משמעות, שמות תואר דקורטיביים, ויומרנות ריקנית באופן כללי" (מתוך קובץ המסות "מתחת לאף שלך", הוצאת דביר, 2005).

ואכן, גדולתו של "דפוק וזרוק" נובעת דווקא מהיותו ספר פוליטי - לא מניפסט, ולא ספרות מעוקרת כמו זו שמתאר ענברי, אלא פרוזה פוליטית שניכרת בה המזיגה המדויקת שמאפיינת רבים מכתביו של אורוול: רגישות אנושית, תודעה חברתית עמוקה ומפותחת והומור שאינו נפרד לעולם מן הכאב. כאן, כמו בקובץ "מתחת לאף שלך", אנו פוגשים אנשים אמיתיים ומדויקים ואנושיים ומורכבים ממש כמו בחיים, ויחד עם אורוול אנחנו מתוודעים אליהם ולעולם הספציפי-עד-כאב שסביבם. יחד עם אורוול הדפוק והזרוק (Down and Out בשפת המקור) אנו לומדים שאם תשפשף את הלחם בשום לפני שתאכל אותו, טעמו ישתמר בפיך ועמו גם האשליה המתמשכת שזה עתה סיימת את הארוחה. אנו מגלים שהבטלה הכפויה היא מצב קיומי נורא. שאפשר לקשור עניבה כך שתסתיר את החורים בחולצתך. שהנתק מן המין הנשי הוא אחד ההיבטים האיומים והמשפילים בחייו של הקבצן.

גדולתו של אורוול כסופר נעוצה בעובדה שגם כאשר הוא כותב מתוך תחושת שליחות הוא אינו שוכח שהדמויות הן שעושות את הפרוזה, וכי דמויות-קרטון יוצרות ספרות-קרטון. הגדולה הזאת ניכרת ברבים מהטקסטים שלו, השונים זה מזה בתוכנם ובאופיים. אפילו גיבוריו של "1984", האידיאולוגי כל כך, אינם צללים סטריאוטיפיים של אנושיות אלא יצורים מורכבים ורבי פנים: וינסטון, שמתחבט בין רוח המרד לבין הרצון "לחיות את חייו"; וג'וליה, שהיא-היא המהפכה ועם זאת אינה אלא "מורדת ממותניה ומטה". ומהו בעצם המניע האמיתי להתקוממותו של וינסטון - אידיאליזם אותנטי, או הניסיון למצוא חן בעיני ג'וליה? אורוול אינו מגיש לנו תשובות ברורות, שכן ספרות פוליטית אמיתית - כזו של צ'רלס דיקנס, אריך מריה רמרק, ויקטור הוגו ("יומו האחרון של נידון למוות", כרמל, 2008), ג'ק לונדון ("A Piece of Steak"), קנוט האמסון ("רעב", שוקן 1977) ואורוול - מסרבת להיות מניפסט ולכן נמנעת מלנפק תשובות לשאלות שהיא נכתבת מתוכן.

"דפוק וזרוק" הוא ספר על עוני, ולכן הוא רלוונטי לכל מקום ולכל תרבות אף שהוא מתרחש בשתי ערים ספציפיות. ראשיתו ברחוב תרנגול הזהב בפאריס, שם יורד אורוול מנכסיו המועטים ומאבד את מקור פרנסתו היחיד - הוראת אנגלית - שזיכה אותו ב-36 פרנק לשבוע. בלית ברירה הוא מתחיל לעבוד בגיהנום, כלומר בקפטריה של מלון מצחין, בחלל שחומו עולה לעתים על 50 מעלות. בצינוק הזה הוא צועד כ-24 קילומטרים ביום (על פי חישוביו), שוטף כלים, מפשל וננזף ללא הרף.

כעבור זמן קצר הוא עובר - לשמחתו קצרת המועד - למסעדה חדשה. עד מהרה הוא מגלה שהעבודה במלון היתה פיקניק רוגע בהשוואה למקום החדש, שם הוא נדרש לעבוד יותר מ-17 שעות ביום. לאט לאט הוא לומד את הקודים, את נתיבי ההונאה ואת המעמדות במקום החדש, ומבין לעומקה את הוויית העוני: מאמללת, משפילה ומשעממת ("מכיוון שלא אכלת לשובע, אינך מוצא עניין בשום דבר").

יחד עם אורוול, ה"נובו-עני" שמתקשה להשלים עם מעמדו החדש והנחות, לומדים הקוראים על העמדת הפנים העיקשת שמאפיינת את אלו שירדו מנכסיהם - אנשים המנסים לשכנע את עצמם ואת זולתם שאינם עניים ממש, שזוהי רק טעות אופטית. הם משקרים לבעלת המכבסה, ששואלת מדוע הפסיקו להשתמש בשירותיה; הם מתגנבים לבית קפה כדי לחמוק ממבטו של מכר ברחוב; הם קונים לחם שיפון למרות מחירו הגבוה - כי את כיכרות השיפון קל יותר להבריח בכיסים. אלה מהם שעובדים במסעדות ובמלונות משקרים כמובן גם למעסיקיהם וללקוחותיהם. "אתה חותך עוף והוא נופל על הרצפה. אתה מתנצל (בפני הלקוחות), אתה קד קידה, אתה יוצא, ובתוך חמש דקות אתה חוזר בדלת אחרת - עם אותו העוף".

זהו ספר פרוזאי ופרטני מאוד, המתאר את קורותיו של אורוול בפאריס ובלונדון ועושה זאת בסיועם של טיפוסים שונים, ססגוניים יותר ופחות: שרלי, שאנס פרוצה וסבור שזוהי פסגת האהבה; בוריס הערמומי, שצובע את קרסוליו כדי להסתיר את החורים בגרביו; בוזו, המסרב להניח לעוני לנוול אותו, ומאמין שגם הקבצן יכול להיות אדם חופשי אם רק יבחר בכך. זהו אפוא ספר של פרטים, אנשים ומפגשים. זוהי כתיבה יומנאית כמעט, הממעטת בהגיגים ובניתוח חברתי ופסיכולוגי. אבל כאשר אורוול פונה לרבדים האלה - לעיון בעוני וביחס החברתי כלפיו - הוא חד ומדויק. "עבודתו (של שוטף הכלים) היא עבודת עבד כנוע שאין בה שמץ של יצירתיות", הוא כותב על מלכוד העוני. "שכרו מספיק בקושי לקיומו, חופשתו היחידה היא הפיטורים... אין לו מפלט מהחיים האלה, חוץ מבית הסוהר".

אלה המקומות שבהן צצה - באופן מוגבל ומאופק - מגויסותו של אורוול. במקומות אלו הוא אכן נוטש את היחיד לטובת שאלות חברתיות רחבות יותר, כגון עצם הצורך במסעדות פאר ובמלונות פאר. שכן מהו בעצם בית מלון יוקרתי? "מקום שמאה אנשים עובדים בו בפרך כדי שמאתיים יוכלו לשלם מחירים מופקעים תמורת דברים שבעצם אין להם צורך בהם". והוא שואל גם את השאלה הגדולה אף יותר, מדוע החברה - המשלימה עם העוני - מתייחסת לעניים, לקבצנים ולנוודים בתוקפנות רבה כל כך? ותשובתו: החברה מפחדת מפני המוני העניים, הנתפשים בעיניה כיצורים מסוכנים.

אותה "מסוכנות" היא כמובן אשליה - העניים הם אוכלוסייה שפופה וכנועה, והפחד ממנה אינו אלא דעה קדומה, המבוססת על האמונה שיש הבדל מהותי בין העשירים ובין העניים. לאמיתו של דבר, טוען אורוול, "העשירים והעניים נבדלים אלה מאלה בהכנסותיהם ותו לא, והמיליונר הממוצע אינו אלא שוטף הכלים הממוצע בחליפה".

אורוול הצעיר נוטש את פאריס בידיעה שבלונדון מצפה לו עבודה מהוגנת יחסית - טיפול באדם מפגר - ועמה הקץ לחיי העוני. אבל בהגיעו לאנגליה מתברר לו שהסידור לא צלח והוא נשאר עני. בלונדון הוא לומד על אכזריותו של הממסד האנגלי כלפי הקבצנים, שנאלצים, מתוקף חוקי המדינה, לנדוד, אחרת יושלכו לכלא. "אומרים שהקבצנים אינם עובדים", הוא קובל, "אבל מה היא עבודה? עבודתו של פועל שחור היא הנפת מעדר. עבודתו של מנהל חשבונות היא לחבר מספרים. ועבודתו של הקבצן היא לעמוד בחוץ בכל מזג אוויר ולסבול מוורידים נפוחים, ברונכיט כרוני וכיוצא באלה". אורוול ההולך ומתגייס לקראת סוף הספר מסיים אותו בקריאה להגן על העניים ולחוקק חוקים שייטיבו אתם.

טוב לאדם כי ייצא פעם ריק מנכסיו, כתב בזמנו זלמן שזר. אורוול עשה את זה, ואת רשמיו הוא מסכם בספר הזה, שיצא בתרגום חדש (ומוצלח) של סמדר מילוא. אורוול אינו סבור שטוב לאדם לצאת ריק מנכסיו, אבל ברור לו שתקופת העוני בחייו לימדה אותו כמה וכמה דברים. הוא כבר לא ייהנה מארוחה במסעדת פאר, ולא יטען שקבצנים הם בטלנים שבחרו בדרך החיים הזאת, ולא יאמין לשלל ההאשמות שמטיחה בהם התרבות המערבית.

"דפוק וזרוק" הוא טקסט מוקדם יחסית בהיסטוריה של אורוול. רבים מאלו שכתב בעשורים שלאחר מכן הם פוליטיים יותר. אבל גם באותם טקסטים מגויסים שלו הוא אינו נופל למלכודת הכתיבה הפמפלטית, המסורסת, שענברי מזהיר מפניה. דומה, אם כן, שהאיש שהצהיר ב-1946 כי משימתו העיקרית היא "להפוך כתיבה פוליטית לאמנות" הצליח לספק את הסחורה.



זוג מחוץ לפאב, מערב לונדון, 1928. אפשר לקשור עניבה כך שתסתיר את החורים בחולצתך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו