"שטן הבשרים" מאת רמון רדיגה | אהבה בימי מלחמה

הציניות והקור הנושבים מכתיבתו של רמון רדיגה הנער עוררו פחד בקרב מכריו: צלילות חדה ומפוכחת בנער כל כך צעיר גרמו אי-נחת ומשיכה כאחד

גבי לוין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבי לוין

שטן הבשרים

רמון רדיגה. תירגם מצרפתית: אביטל ענבר. הוצאת נהר ספרים, 154 עמ', 79 שקלים

הסקנדל שעורר במארס 1923 "שטן הבשרים", ספרו של רמון רדיגה, שהיה אז בן 20, מזכיר סקנדל אחר, 30 שנה מאוחר יותר, סביב ספר שערורייתי לא פחות: "שלום לך עצבות" של פרנסואז סגאן, שפורסם בהיותה בת 18. עלילת "שטן הבשרים", רומן אהבה ארוטי המתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה, מגוללת את סיפור אהבתם של פרנסואה, תלמיד תיכון, עם מארת הצעירה, בעוד שז'אק בעלה נלחם בחזית.

המו"ל, ברנרד גראסה, אירגן מסע פרסום לא אופייני לאותם זמנים ובנה "סיפור עיתונאי טוב": "בספר ללא מלחמה זה (הגיבור צעיר בכדי להילחם), המתרחש בזמן המלחמה, החידוש הגדול הם הנעורים". ציטוט מתוך הספר, שעמד במרכז מסע הפרסום - "מי שכבר יש בלבם טינה עלי, יואילו לדמות בנפשם מה היתה המלחמה לנערים צעירים רבים כל כך: ארבע שנים של חופש גדול" - הרגיז והכעיס את הצרפתים, שעדיין ליקקו את פצעי "המלחמה הגדולה". האמיתות הפסיכולוגיות, הראייה הצינית והעדר הרומנטיקה של הספר הסעירו את הרוחות. גם גילו הצעיר של המחבר, ולאחר חודשים ספורים, גם מותו בטרם עת, תרמו למיתוס. ולמרות הרעש וההמולה, "שטן הבשרים" שייך לקלאסיקה של הספרות הצרפתית והוא יצירת מופת שזכתה לחיי נצח. כעת ראה הספר אור בעברית בתרגום מדויק ואלגנטי של אביטל ענבר.

נהוג לכנות אותו "כוכב שביט בשמי הספרות הצרפתית". הדימוי הולם את רדיגה, לא רק בשל ההבזק הקצר והשובל הנוצץ שהשביט מותיר אחריו אלא גם בגלל האימה הקלה שהוא מעורר לעתים במתבוננים בתופעה. שכן היה משהו מעורר אי-שקט במסלול המבריק והאינטנסיבי שבו התנהלו חייו הקצרים. הוא הספיק לכתוב רק שני ספרים, אך גם הספיק לטעום ואף להשתכר מתמצית החיים בתקופה הסוערת שכונתה "Annees folles" - השנים המטורפות שאחרי מלחמת העולם הראשונה.

רדיגה נולד ב-1903, הבכור מבין שבעת הילדים של הקריקטוריסט מוריס רדיגה. בנעוריו הסתובב במערכות העיתונים הפאריסאיים שבהם פירסם אביו. הוא הראה את שיריו לעורך אנדרה סלמון, שהתרשם ממנו והציג אותו לפני המשורר מקס ז'אקוב. "הוא מועמד טוב לאכזריות", אמר סלמון. בקושי מלאו לרדיגה 15 כשעזב את לימודיו, גילה את רובע מונפרנס ואת יוצריו והתחיל לבלות את לילותיו בביתו של ז'אקוב או של הצייר חואן גריס. רדיגה התחבר לאמנים המבריקים של התקופה: הציירים ז'אן הוגו, פיקאסו ומודליאני והמוסיקאים דריוס מילהו, ז'ורז' אוריק ופרנסיס פולנק - וגם הצליח לעורר בהם עניין והערצה.

ב-1918 נערכה פגישה גורלית, שהשפיעה יותר מכל על מהלך חייו ועל יצירתו: בביתו של ז'אקוב הוא פגש את ז'אן קוקטו. למרות יצירה ספרותית עשירה למדי נוטים רבים לראות בקוקטו מעין אנימטור חברתי או מגלה כישרונות. ברדיגה הנער המוכשר ראה קוקטו מעין אלטר אגו שלו, וניסה בכל כוחו לקשור אותו אליו ולשפר את כתיבתו. רדיגה, שכבר הספיק לפרסם שירים ומאמרים בכתבי עט ספרותיים, התקרב לחוגי הדאדאיסטים של טריסטן צארה ואנדרה ברטון, אך בהשפעת קוקטו השתתף אתו בהוצאה לאור של עיתון ספרותי חדש בשם "Le Coq" (התרנגול) בעל אופי אוונגרדי ומלא דמיון. בגיליון הראשון, שהתפרסם ב-1920, כתב רדיגה: "מאז 1789 מאלצים אותי לחשוב. זה גורם לי כאב ראש". ואילו קוקטו כתב: "הביקורת משווה - אך מה שאינו ניתן להשוואה חומק ממנה".

את ספרו הראשון, "שטן הבשרים", החל לכתוב עוד ב-1918, בעקבות סיפור אהבה קצר עם אליס, שכנה צעירה של הוריו, שאותה פגש ברכבת שהובילה אותו מעיירת הולדתו סאן-מור לפאריס. זה קרה בימי "המלחמה הגדולה". הוא היה תלמיד תיכון שרק מלאו לו 14, היא היתה אשה צעירה, נשואה טרייה לחייל שנלחם בחזית. השניים ניהלו פרשיית אהבים שקוממה את משפחותיהם, שכניהם והעיירה כולה. בספר, נענשת מארת, האשה הבוגדנית, בסוף הסיפור והיא מתה לאחר לידת ילדו של המאהב שאותו נידון לגדל הבעל המקורנן.

סביב עלילה זו, המתארת את אותה תקופה בחיים בין הילדות לבין הבגרות, אפשר למצוא נושאי מפתח כמו אהבה, בגידה, הורות, הפקפוק באמיתות הרגשות והתייחסות למוות - אך גם את הסיכון שמקבל על עצמו האדם שפועל אך ורק על פי שיקולים אגואיסטיים. הספר הזה מתאר את סיפור התבגרותה המוזרה של חברה שלמה שעוותה על ידי ארבע השנים שבהן נמשכה המלחמה: "נגזר עלי לנהוג כילד, בהרפתקה שהיה בה כדי להביך אפילו מבוגר. אינני יחידי בכך; וחברי לספסל הלימודים עתידים לנצור מתקופה זו זיכרון שונה מזה של המבוגרים מהם". זוהי גם ההתפרקות המוחלטת של התא המשפחתי, של ערכים ומוסדות קיימים, וגם שלילת ערכו המוחלט של האדם המגיב כמכונה המונעת על ידי כוחות חיצוניים. הציניות והקור הנושבים מכתיבתו של רדיגה הנער עוררו פחד בקרב מכריו: צלילות חדה ומפוכחת בנער כל כך צעיר גרמו אי-נחת ומשיכה כאחד.

קוקטו הבין את ערך כתיבתו של רדיגה וסבל באופן אישי מהכאוס ששלט בחייו. אין עדות לכך שיחסיהם היו רומנטיים, ורדיגה, שאהב נשים, מרד בו לא פעם. קוקטו החליט לקחת את בן חסותו לדרום צרפת, והכריח אותו להקדיש את עצמו לכתיבת הספר: "רדיגה כבר כתב 120 עמודים של רומן שאינו יכול, לדעתי, להשתוות אלא ל'נסיכה מקלב'" (ספרה של מאדם דה לפאייט), כתב קוקטו לחבר באוגוסט 1919.

במארס 1923 פורסם הספר והיה לסיפור הצלחה: הוא נמכר ב-45 אלף עותקים שנחטפו בקיוסקים ובתחנות רכבת; יומני החדשות הראו את המו"ל גראסה רושם המחאה של 100 אלף פרנק לצעיר שרק מלאו לו 20. העיתונים השתוללו וטענו לפגיעה בערכי המולדת על ידי פרחח שנואף עם אשת חייל, אך מבקרי הספרות הבחינו בכישרון. רדיגה קיבל הרבה כסף, קנה בגדים אלגנטיים והמשיך להתהולל. לקראת אוגוסט 1923 הוא שינה לפתע את אורח חייו, הקפיד על חיים מסודרים, הפסיק לשתות וגם סיים את כתיבת ספרו השני, "הנשף של הרוזן ד'אורז'ל". בדצמבר באותה שנה הוא מת ממחלת הטיפוס, שאובחנה מאוחר מדי.

להופעת כוכבי שביט נוטים לייחס גם ממד נבואי, מבשר אסונות: האם ניבא רדיגה את מותו? בסוף "שטן הבשרים" הוא כותב: "אדם לא מסודר, שמותו קרב ובא ואין לו מושג על כך, עושה לפתע סדר בענייניו. חייו משתנים. הוא מתייק את ניירותיו, משכים קום, עולה על יצועו מוקדם. הוא מוותר על מידותיו הרעות. מקורביו משתבחים בכך. על כן מותו החטוף נראה על אחת פי כמה וכמה לא הוגן. שהרי אמור היה לחיות באושר".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ