בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון" מאת ג'ורג' אורוול | גיא עוני

אורוול יצא לחוות את העוני והגיע למסקנה כי הקבצנים נתפשים כמסוכנים משום שהתרבות האנושית מפרשת בעלות על כסף כמידה מוסרית

2תגובות

דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון ג'ורג' אורוול. תירגמה מאנגלית: סמדר מילוא. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 239 עמ', 88 שקלים

בשנת 1927, כשהיה בן 24, תיעד ג'ורג' אורוול את חייהם של חסרי הבית בלונדון; שנה לאחר מכן עבר לפאריס ושם התחקה אחר פועלים דלי אמצעים, המתגוררים באכסניות מעופשות ועובדים כסבלים, קבצנים, מלצרים או שוטפי כלים. את רשמיו מחצרותיהן האחוריות של שתי הערים הוא כותב - ככתבת מגזין עיתונאית חריפה ומרתקת - בספרו "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון", שיצא לאור לראשונה ב-1933 - וכעת יוצא בתרגום חדש לעברית.

עלילת הספר, שבהיפוך ביוגרפי נפתחת בפאריס ועוברת ללונדון, מגוללת את סיפוריהן של דמויות שונות - בהן גם אורוול עצמו - במסע ההישרדות אחר פת לחם או מחסה ללילה, שיאפשרו לצלוח את היום הבא בשלום. יש בו חיות של הומור דק וארוס של סקרנות ממשית, נטולת פניות, בנוגע לבני אדם ואורחותיהם. הוא עוסק בבני אדם עניים, ונדמה שהרעב והמחסור מדגישים בעבור אורוול את האנושי, במובנו החשוף ביותר: את הרעות ואת הנדיבות, את תאוות הבצע, את הרמאות ואת הקטנוניות.

בעמדה הזאת יש כמובן אידיאליזציה של העוני, שמתבטאת בתפישת העניים כשבט זר ואקזוטי, שמבהיר בנוהגיו הפראיים והראשוניים את מה שתרבות השפע מסווה או מעדנת. הנימה האנתרופולוגית אינה חסרה בספרו של אורוול, שנכתב כתצפית משתתפת: אורוול צפה בעניים של פאריס ושל לונדון ותיעד את סיפוריהם מתוך שותפות גורל. הוא התלווה אליהם, רעב עמם ועבד בחברתם לתקופה ארוכה, גם אם הוא עצמו לא הגיע ממשפחה דלת אמצעים. נעים להיזכר במשך הקריאה שתצפית משתתפת היא סוגה ספרותית נפלאה, המונעת על ידי ארוס של סקרנות ופריצת גבולות. אמנם האקדמיה - במיוחד בשנים האחרונות - כבלה אותה לשלשלאות נוקשות של מדע חברתי זהיר ואפולוגטי, אולם התצפית המשתתפת מוצאת במה חלופית בכתיבה עיתונאית מגזינית: כמה מהאנתרופולוגים המשפיעים והמשמעותיים ביותר במאה ה-20 הם עיתונאים, שמשיבים לסוגה הזאת את חיותה האינטלקטואלית והפואטית, וגם את הרלוונטיות שלה. אורוול היה אחד מהם.

אורוול יוצא לחוות את העוני; אין זה עניין יפה כלל ועיקר, ובמקרים רבים גם נטול השראה. אוסקר ויילד כתב ש"אין כל טעם להיות אדם מעניין, אלא אם כן אתה עשיר". ויילד - בעצמו אנתרופולוג חברתי - מצא את העושר האנושי בחברת בעלי הממון, משום שעל אף שאין להם יתרון מוסרי על העניים, יש להם יתרון אסתטי: אמצעיהם החומריים מאפשרים להם לכלכל בנדיבות ובתשומת לב את היחסים האנושיים, שמבוססים לדידו על תחפושת, על הסוואה ועל התפרכסות. אורוול, מצדו, מציע אופק התבוננות חלופי על ליבתה הכמוסה של החברה האנושית המערבית. "העוני", הוא כותב, "שונה כל כך, ובאורח פרוזאי כל כך, ממה שציירת לך בדמיונך. חשבת שזה פשוט למדי; זה מסובך ביותר".

העוני תובע היכרות אינטימית מעמיקה עם סדרי החיים החברתיים, משום שרק באמצעות זיהוי הסדקים והפרצות שפעורים בהם יכול העני לחדור אליהם ולשבש אותם, כדי להשיג ארוחת חינם. אולם המיומנות הזאת היא שפלה, משום שהיא חשאית, מסובכת ברשת של שקרים והעמדות פנים: השקר העצמי הגדול מכל קשור בהעמדת הפנים שזהו מצב זמני. כמה מהדמויות הנוגעות ללב שאורוול מתאר שואפות להתבדל מחברתם של העניים האחרים ונוהגות בעמיתיהם ביוהרה מגוחכת.

העוני - סבוך בכזבים וברמיות - הוא בעיקר אדיש, כמעט משעמם. והסיבה לכך היא שהעוני מוחק את העתיד: הוא מפסק את הזמן בסימני הארוחה הבאה, מקום הלינה בלילה הקרוב - ותו לא. לפיכך הוא נטול תקווה או געגוע. "כשכל הונך בעולם הוא מאה פרנק", כותב אורוול, "אתה עלול להיתפס לחרדות הבזויות ביותר. כשיש לך רק שלושה פרנקים אתה אדיש. כי שלושה פרנקים יזינו אותך עד מחר, ומעבר לכך אינך יכול לחשוב". ולכן גם במחסור הכבד טמונות נחמה והקלה, ואפילו עונג של שחרור מוחלט מאחריות, של הגעה לשאול תחתיות - ושל הידיעה, שאתה, אדם חי ונושם למרות הכל, מסוגל לעמוד בכך.

רבים מהעניים שאורוול מתאר מועסקים - כאז כן היום - במרתפיהם של המקומות הנוצצים והמיותרים ביותר: בתי מלון מפוארים, מסעדות יוקרה, חנויות מפתות. שם, בירכתיים המזוהמים והנסתרים, מצויים האנשים השקופים: הטבחים והמנקים, עובדי הייצור ושוטפי הכלים. קרובים מטרים ספורים לשפע ולהדר, אך גם רחוקים ממנו עד מאוד. הם סמויים מהעין - שהרי כך בנויה הארכיטקטורה של מוסדות השפע; אך אם אירע שהבחנו בהם, אנחנו ממהרים להסב את המבט באי-נעימות. העני, מציין אורוול, "הוא גידול חברתי, נסבל מפני שאנחנו חיים בעידן הומני, אבל בזוי מעיקרו".

הוא בזוי משום שהעני נכשל במבחן העליון של הערך - מבחן הכסף. הוא עומד למול המערכת המשומנת של יעילות, תפוקה, יצרנות ויחסי חליפין: הוא לא מציע דבר. ועל אף שהקבצן עשוי להיות מוסרי, הגון וידידותי יותר מבעלי עסקים שמוכרים חפצים חסרי שימוש, הוא בזוי מהם בהרבה. ועל אף שהוא מוציא מן הקהילה מעט מאוד ביחס למה שמוציאים ממנה העשירים, הוא נתפש כטפיל. רק משום שהכנסתו נמוכה יותר אנשים רואים כמובן מאליו את הזכות לרחם עליו, להטיף לו או להענישו.

אורוול מאיר בחריפות את התופעה האנושית הייחודית של ביזוי בני אדם אחרים משום שהם אינם מרוויחים די כסף, וגם של החרדה מפניהם. תופעה זו היא סימפטום של מוסר העבודה המודרני: עבודה - גם חסרת ערך, בלתי מוסרית או לא נחוצה מכל וכל - עדיפה מהיעדר עבודה, ומי שאינו עובד הוא אשם; אלא אם כן הוא עשיר, ואז הבטלה הלא-יצרנית נהפכת להיות משאת נפש זוהרת. אבל אדם שאינו עשיר ואינו עובד מצטייר כסכנה חברתית; הוא נהפך מיד לחבר בקולקטיב מדומיין של אספסוף חסר שליטה ופראי, ולפיכך יש לבזות אותו ולרדות בו כדי לרסנו. הקבצנים, כותב אורוול, נתפשים כמסוכנים - על אף שאין כנועים ונדכאים מהם - משום שהתרבות האנושית מפרשת בעלות על כסף כמידה מוסרית. ולכן היא מציירת את העוני כחטא, ולא כתוצאה של נסיבות חיים.

הדמויות שעליהן מספר אורוול הן בעת ובעונה אחת קורבנות של מצב חברתי, וגם מפתח להבנתו. ספרו של אורוול נע בין השניים - הוא מתאר אותם ואת מערכות היחסים ביניהם בהומור ובחמלה, וגם מפענח את המרקם שנזקק לנוכחותם המבוזה כדי לשמור על ערכיו. בוריס, החייל הרוסי שמתגולל בפאריס וחולם להיות מלצר במסעדה יקרה, או בוזו - הקבצן הבריטי ששומר על עצמאות רוחנית ואינטלקטואלית - משמשים את ג'ורג' אורוול כדי להצביע על המנגנון שמייחס תכונות מוסר מובחנות לבני אדם שמשתכרים מעט מאחרים. האנתרופולוגיה שלו חושפת למבט את סיפוריהם של מנקי שמשות ברמזורים, נגנים בכיכר, פושטי יד בפתח התחנה המרכזית: הם לא מאיימים על איש, מלבד על צביעותה של החברה שדחקה אותם לשם.

העוני מוחק את העתיד

אתה מגלה איך זה להיות רעב. בבטן מלאה לחם ומרגרינה אתה יוצא ומסתכל בחלונות ראווה. בכל פינה יש אוכל, ערמות עצומות בזבזניות שמעליבות אותך; חזירים שלמים מתים, סלים גדושים כיכרות לחם חמות, גושים צהובים גדולים של חמאה, שרשרות נקניקים, הררי תפוחי אדמה, נתחים עצומים של גבינת גרויר דומים לאבני ריחיים. רחמים עצמיים בכייניים שוטפים אותך למראה כל כך הרבה אוכל. אתה מתכנן לחטוף כיכר לחם ולברוח, לבלוע אותה לפני שיתפסו אותך; ואתה נמנע מכך, מתוך פחדנות גמורה.

אתה מגלה את השעמום שאין להפרידו מהעוני; את הימים שאין לך מה לעשות בהם, ומכיוון שלא אכלת לשובע, אינך מוצא עניין בשום דבר. חצאי ימים אתה שוכב על מיטתך, מרגיש כמו ה- jeune squelette - בשירו של בודלר. רק אוכל יש בכוחו לעורר אותך. אתה מגלה שאדם שחי אפילו שבוע אחד על לחם ומרגרינה איננו אדם עוד, רק קיבה עם כמה איברי עזר.

אלה הם החיים על שישה פרנקים ליום - יכולתי להמשיך ולתאר אותם, אבל הכול באותו סגנון. אלפי אנשים בפאריס חיים ככה... כשאתה הולך ונעשה עני אתה מגלה תגלית אחת השקולה כנגד כמה מהתגליות האחרות. אתה מגלה שעמום, ותסבוכות עלובות, ואת ראשיתו של רעב, אבל אתה מגלה גם את תכונתו הגואלת הגדולה של העוני: הוא מוחק את העתיד. בסייגים מסוימים, נכון שמי שממעיט בממון ממעיט בדאגה. כשכל הונך בעולם הוא מאה פרנק, אתה עלול להיתפס לחרדות הבזויות ביותר. כשיש לך רק שלושה פרנקים אתה אדיש, כי שלושה פרנקים יזינו אותך עד מחר, ומעבר לכך אינך מסוגל לחשוב. אתה משועמם, אבל אינך פוחד. אתה חושב במעורפל, "בתוך יום-יומיים ארעב ללחם - מזעזע, לא?" ואחר כך מחשבותיך נודדות לעניינים אחרים. דיאטה של לחם ומרגרינה היא אכן, במידת-מה, בגדר תרופת הרגעה בפני עצמה.

ויש בעוני עוד הרגשה שהיא נחמה גדולה. נראה לי שכל מי שהיה תפרן התנסה בה. זו הרגשה של הקלה, כמעט של עונג, שמקורה בידיעה שסוף-סוף אתה דפוק וזרוק באמת. אתה דיברת כל כך הרבה על להיזרק לכלבים - ובכן, הנה הכלבים, ואתה הגעת אליהם, ואתה מסוגל לעמוד בכך. זה מפיג הרבה מהחרדה.

מתוך "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון", מאנגלית: סמדר מילוא



ג'ורג אורוול. מסע הישרדות אחר פת לחם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו