כל מה שעומד למכירה מוצג לראווה

כל משביעי הנחשים, מאלפי הקופים והקוראים בקלפים קפצו עלי בג'מעה אל-פנה של מרקש וניסו להשביעני לשלשל מעות לכיסם. כי הרי הם משוכנעים שאני צרפתי, ובעיניהם צרפתי הוא בהכרח בעל ממון רב, בוודאי יחסית אליהם, החיים בפרבר המצוקה הגדול של אירופה. פרק שלישי ואחרון ביומן מסע במרוקו

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

על מרקש לא יכולתי לכתוב בעת הביקור בעיר, אלא רק ממרחק של כמה ימים, לאחר שכבר עזבנו את מרוקו. נווה המדבר המרהיב הזה, "העיר האדומה" המהוללת, הביא לשיא את משחק התפקידים הכוזב שנכפה במרוקו על התייר הישראלי הדובר צרפתית, שמוחזק לפיכך בגדר צרפתי בכל רמ"ח אבריו (למעט נפש). אבל אשוב לכך בהמשך.

נדמה שכל פגעי הזמן, הטבע והאדמיניסטרציה ירדו לפקוד אותנו במרקש. הגענו אליה בתום נסיעה של שמונה שעות מפס, בקרון שישבו בו בעיקר אנשי עסקים מרוקאים. נהג המונית הוריד אותנו בלב העיר העתיקה, ומיד עטו עלינו נערים והציעו בתוקף להוביל אותנו לבית המלון "אפריקייה". "אין צורך", ניסיתי לומר, ובמאמצים רבים הצלחנו להיפטר מהם ולצעוד נחושים ברחוב עם התרמילים הגדולים על הגב. את המלון מצאנו לבסוף, בית עתיק ולו פטיו שכמוהו רואים הרבה באנדלוסיה שבספרד, עם חדרים המשקיפים לעצי תפוז וציפורים החבויות בין ענפיו.

יצאנו לתור את הג'מעה אל-פנה, הכיכר הקדחתנית, עצומת הממדים, שהעיר כולה כמו מתנקזת אליה בשעות החשיכה. קשה לתאר את הכיכר הזאת, ועדיין לא נתקלתי בתמונה שתצליח להעביר את החוויה החובקת-כל הזאת באופן מספק. יותר מכל מעלה הכיכר על הדעת גירסה אוריינטלית, מהבילה, של אחד מציורי ברויגל. ג'מעה אל-פנה - "חבורת המתים", לפי הפירוש המקובל - היא כיכר אדומה ורחבת ידיים, שהחל בשעות אחר הצהריים מתחילים לרחוש בה משביעי נחשים, מאלפי קופים, מספרי סיפורים, להקות של נגנים ושל להטוטנים, רקדנים וזמרים נודדים. עשרות רבות של דוכני מזון מוקמים בה ערב-ערב: דוכני חלזונות ודוכני קוסקוס ודוכני בשר ודוכני מיצים ודוכני עוגות ועוד. עשן גדול מיתמר מעל הכיכר, אלפים מתושבי מרקש ומתייריה יושבים שם וסועדים את לבם, ובין הדוכנים סובבים עניים וממתינים עד שהסועדים יבצעו מלחמם וייתנו להם כמה בצעים. לפעמים אחד הרעבים לא מתאפק ופשוט חוטף מהשולחן חתיכת לחם או פיסת דג. איש אינו מתרעם עליו.

ב-1939 ביקר הסופר ג'ורג' אורוול במרקש וכתב: "כשאתה מתהלך בעיר זו - מאתיים אלף תושבים, שמהם לפחות עשרים אלף אין להם משלהם אלא הסחבות שלעורם - כשאתה רואה איך האנשים חיים, ועוד יותר באיזו קלות הם מתים, קשה להאמין שאתה מתהלך בין יצורי אנוש. כל האימפריות הקולוניאליות באמת מיוסדות על עובדה זו. האנשים יש להם פנים חומים - ומלבד זאת, הם מרובים כל כך! האומנם הם בשר כבשרך? אפילו יש להם שמות? או שמא הם רק כמין חומר חום, שאין להבחין בו הבדלים, שיש בו עצמיות כשל דבורים או חרקי אלמוגים? הם עולים מן האדמה, הם מזיעים ונמקים ברעב שנים מספר, ואחר חוזרים ושוקעים אל תלי העפר האלמוניים של חצר הקברות ואין שם לב כי אינם. ואף הקברים עצמם חוזרים במהרה ומתעלמים לתוך הקרקע" (מתוך "מדוע אני כותב", תירגם אפרים ברוידא, תל-אביב 1984).

כשתושב מרקש נתקל בתייר צרפתי, מטרתו אחת: להוציא ממנו כסף, וכמה שיותר. כל מבט ארוך מדי, כל השתהות של שנייה, עולים לו לתייר, כמעט בהכרח, במבול הצקות עיקש. הסתכלת על מישהו - מיד הוא ניגש ושואל מה אתה צריך, ולא ירפה ממך עד שתיתן לו כסף. במקרה של זהותי הכוזבת המשא היה כבד במיוחד, משום שהיה לי ברור שאני משחק משחק שאינו שלי. ידעתי שהם רואים אותי ומשוכנעים שאני צרפתי, ושבעיניהם צרפתי הוא בהכרח בעל ממון רב, והרי אני לא צרפתי וגם לא בעל ממון.

כל משביעי הנחשים, מאלפי הקופים, הקוראים בקלפים ומספרי הסיפורים קפצו עלינו בג'מעה אל-פנה וניסו להשביענו, מי בלחש ומי בקולי קולות, לשלשל מעות לכיסם. מצד שני, כשרואים את הצרפתים המשתרכים ברחובות מרקש - את הנשים העטויות חיקויי בגדים "מסורתיים", קרי גלביות צבעוניות ונעלי בבוש עשויות עור בעלות קצוות מחודדים, ואת הגברים בנעלי מוקסין, בחולצות פרופות כפתורים ובזקן שהגלבים עמלו עליו הרבה - אי אפשר שלא להזדהות עם המרוקאים.

בית המלון שעברנו אליו למחרת (מלון אפריקייה שאליו נקלענו בערב הראשון היה מטונף, ועזבנו אותו באנחת רווחה על אף הפטיו היפהפה) שוכן בירכתי כניסות העובדים של מלונות הפאר בעיר העתיקה. המעבר הצר הזה מנקז לתוכו את כל האומללות שבשיפולי הפאר וההדר, באותם אחוריים מפויחים שהצרפתים אינם רואים ממקום מרבצם שעל שפת הברכה של ה"קלאב מד", בעודם שוכבים חרוכים בכיסאות הנוח. בבית המלון שלנו יש שני עובדים בלבד, שני בחורים צעירים העובדים שבעה ימים בשבוע, 12 שעות ויותר ביממה, וזכאים לשלושה ימי חופשה לכל היותר בחודש, וכל זה תמורת שכר המשתווה ל-500 שקל. המלצר במסעדת "אוסקר", שבה אנחנו אוכלים יום-יום מרק חריימה וטג'ין ושותים תה חוחי (חליטת עלי מנטה והרבה סוכר), עובד אף הוא 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.

לא רחוק מאתנו שוכן הרובע החדש של מרקש, גליז, ובו שדרות רחבות והדורות, רשתות מזון מהיר בינלאומיות ותיירים שהדירהם מצוי בכיסם. אבל אנחנו מעדיפים להיות ספונים במלוננו הצנוע שבעיר העתיקה.

אחרי יומיים של הסתגרות, אנחנו שבים בערב לתור את העיר. בכיכר ג'מעה אל-פנה סובבים גברים בגלביות ונחשים שמנים סביב צווארם. אחרים קושרים לפרק היד קופיף אומלל ומנסים לשדל בעזרתו את התיירים לתת להם כמה דירהם. לא רחוק משם מקבצות להקות הנגנים קהל רב סביבן, המוסיקה נשמעת עד למרחוק - תופים, כלי פריטה מסורתיים, כלי הקשה. המוסיקה הולכת וגוברת, הקהל שופע חיוכים ומהופנט, מדי פעם קם מישהו וכל גופו רוטט, והוא מתחיל לחולל כמי שדיבוק אחזו, מהר יותר ויותר, והזמר הראשי, הפורט על כלי דמוי עוד, נצמד אליו. עיני הצופים יוצאות מחוריהן מרוב עונג, והמוסיקה מתגברת ומתגברת, ואז פוסקת באחת.

הימים שנותרו בעיר האדומה עברו עלינו בשוטטות בשוק של מרקש, שבו פוסעים קשישים נמרצים המחזיקים עופות חיים בציפורניהם ושפנים באוזניהם; בעמידה על המקח עם סוחרי קערות הנחושת ורוצעי חגורות העור; ברחרוח מיני בשמים ותמרוקים, תרופות וסמי מרפא. "אין כאן לא שמות ולא שלטים", כתב אליאס קנטי, הסופר השווייצרי היהודי ממוצא בולגרי, זוכה פרס נובל, על השווקים של מרקש. "כל מה שעומד למכירה מוצג לראווה. לעולם אינך יודע כמה יעלו הדברים, אין הם נושאים מחירים, והמחירים אף הם אינם קבועים. (...) בחברה שכה רב בה הנסתר, בחברה המסתירה בקנאות את פנים בתיה, את תואר נשיה ואת פניהן, ואפילו את בתי האלוהים שלה לבן תשזפן עין נוכרייה, בחברה כזאת מתעצם כפל כפליים קסמה של הפתיחות שבה הדברים מיוצרים ונמכרים" (מתוך "קולות מרקש", הוצאת כרמל 2000).

לפני שעזבנו את העיר, הספקנו גם לשוטט בגן מז'ורל הטרופי כמעט, היפה להכעיס, שלי הזכיר דווקא את הגן הטרופי בריו דה ז'נירו, ובטבורו עמוד הנצחה צנוע לזכרו של איב סן לורן, בעליו בעשרות השנים האחרונות; לבהות בדוכנים העמוסים עד לגדותיהם בעוגיות מתוקות וצבעוניות, שמעליהן לעולם תלוי דיוקנו של מלך מרוקו, הלוגם מספל תה נענע; לסייר במלאח', הוא הרובע היהודי, שיהודיו נפוצו לכל עבר.

גם שלל מכשולים ביורוקרטיים עמדו בדרכנו: מאחר שפג תוקפה של ויזת התייר שלי והיה צורך להאריך אותה בשלושה ימים נוספים, ניגשנו למשרד המשטרה המקומית, שם פלבלו הלבלרים בעיניהם וסירבו לשתף פעולה, וכך גם במשטרה הראשית של מרקש ובמשרד ההגירה שבנמל התעופה. שלושה ימים עברו עלי בחרדה עמוקה, וכשהתייצבתי בסופו של דבר בנמל התעופה של קזבלנקה מול משטרת הגבולות של מרוקו, תייר בלתי חוקי עם ויזה שפג תוקפה, עבר הכל בשלום והשוטר אישר לי לעלות על המטוס ולצאת מהארץ. "איך היה בטיול?" שאל איש הביטחון ביציאה. "יפה מאוד", עניתי, "מרוקו ארץ יפה מאוד". "אלחמדאללה", ענה איש הביטחון.

כשעלינו למטוס עוד הספקנו לשמוע במהדורת החדשות את מלך מרוקו מכריז: "השלום בין הישראלים לפלסטינים איננו בלתי אפשרי". וכבר היינו עם רגל אחת מחוץ לאפריקה, בדרך לאירופה, ומשם - לאסיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ