"פגישה" מאת מילן קונדרה | אלגנטיות של צרפתי

האלגנטיות של מילן קונדרה היא אלגנטיות של אינטלקטואל צרפתי: שנונה, רב-גונית ונטולת הומור-עצמי

סמדר שיפמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שיפמן

פגישה

מילן קונדרה. תירגמה מצרפתית: חגית בת-עדה. הוצאת זמורה ביתן, 176 עמ', 84 שקלים

כשפתחתי את "פגישה" ציפיתי לפגוש את מילן קונדרה. את קונדרה של "הבדיחה", של "מחול אחרון ופרידה" ושל "ספר הצחוק והשיכחה". ציפיתי לפגוש את הסופר הצ'כי שגלה לצרפת כאדם בוגר ונהפך לחלק מתרבות צרפת, או, כפי שבוודאי היה הוא עצמו אומר זאת, חלק מתרבות אירופה. להפתעתי, גיליתי סופר או איש רוח צרפתי. איני מתכוונת לסוגיית הגלות הפיסית, שבה דן קונדרה בחלק בספר שמכונה "מקום אחר", הגלות שאותה הוא תופש כמשחררת. איני מצפה מקונדרה להיות דווקא פטריוט צ'כי, לחזור לצ'כיה, או להמשיך לכתוב בצ'כית: לכל הבחירות האלה יש, ממילא, פנים לכאן ולכאן. אולם קונדרה כבר אינו סופר צ'כי. גם כשיוסף שקבורצקי כותב מקנדה, הוא סופר צ'כי. קונדרה נהפך לחלק ממה שהוא עצמו מאפיין, באופן כה שנון, כחיי התרבות של צרפת: חיי תרבות של רשימות שחורות, של חוחים ושושנים. מאין בא כוחן של הרשימות השחורות, שואל קונדרה, ועונה: "מן הסלונים. בשום מקום בעולם הם לא מילאו תפקיד כה חשוב כמו בצרפת. הודות למסורת האריסטוקרטית שנמשכת זה מאות בשנים, וגם הודות לפאריס, מקום שבו מצטופפת כל האליטה האינטלקטואלית של הארץ בשטח קטן ומפברקת דעות. היא אינה מפיצה אותן במאמרי ביקורת, בדיונים ידעניים, כי אם בהתנסחויות מרשימות, במשחקי מלים, בנבזויות מזהירות".

יש משהו צרפתי לעילא בספרון קטן המפרש, מרומם, מדרג ועוקץ יוצרים ומבקרים מתחומי הספרות, הציור, המוסיקה והקולנוע; ללא מחויבות של ממש לומר משהו חדש או תקף על מושאי כתיבתו. "גנדרן מטורזן של האין", אומר קונדרה, בשם אינטלקטואל נודע אנונימי, על הפילוסוף אמיל מישל סיוראן. מה נאמר על שניים ורבע עמודים העוסקים ב"מאה שנים של בדידות" של גרסיה מארקס, אחד הרומנים ששינו את תפישת הרומן במאה ה-20 ויצרו ז'אנר חדש? שקונדרה אינו מחדש מאום? שאפילו מה שהוא אומר על קצה המזלג אינו מדויק? (גרסיה מארקס בוודאי אינו הראשון שכתב רומנים שבהם האינדיבידואל מעוגן בהקשר משפחתי או חמולתי, למשל). איכשהו, כל ניסוח שעולה בדעתי אינו נשמע אלגנטי כמו זה של קונדרה, או זה של האינטלקטואל האנונימי. זוהי, אולי, מעלתם הבולטת של הצרפתים: כל מה שהם אומרים נשמע אלגנטי, גם כשאין באמירה חידוש או עומק.

ברצוני להבהיר: הספר מעניין, מאתגר, לפעמים אפילו מאלץ את הקוראים לחשוב שוב על יוצרים מסוימים (מצאתי את עצמי מהרהרת שוב על אנטול פראנס, למשל). אבל האלגנטיות שלו היא אלגנטיות של אינטלקטואל צרפתי: שנונה, רב-גונית ונטולת הומור-עצמי. אם יש משהו שמאפיין, לטעמי, את הספרות הצ'כית, הרי זה בדיוק ההומור העצמי, לשון ההמעטה, הנטייה שלא לקחת את עצמך ברצינות תהומית. דומה שהגלות הממושכת בפאריס גרמה לקונדרה לאבד משהו מן הצ'כיות שלו.

החלק הלפני-אחרון בספר, "שיכחת שנברג", הוא קינה על גוויעתו של המודרניזם. קונדרה, ששני הרומנים הראשונים שכתב הם רומנים מודרניים, עבר אל הרומנים הפוסטמודרניים שלו במשך גלותו. יש משהו כמעט אירוני בכך שהסופר שעשה את המעבר מן הרומן המודרניסטי אל הפוסטמודרניזם בשנות ה-80 של המאה שעברה מקונן על השיכחה שלה נידונו כמה מן המודרניסטים הגדולים, אך יש גם משהו כן וכמעט עניו בגעגועיו של קונדרה אל עולם שבו ברשימת 25 "גאוני המאה" יופיעו יותר כותבי רומנים, משוררים, מוסיקאים וציירים ממעצבי אופנה. עם זאת, מי שכורך את המאמר המרתק על קורציו מלפרטה והרומן "העור" בכריכה אחת עם הרהור קצרצר וחלקי עד מאוד על דוסטוייבסקי, והתחכמות בנוגע לסלין, אינו יכול להלין על סדרי העדיפויות של האלף החדש. קשה להזדהות עם תלונתו של מי שכל מה שיש לו לומר על שקבורצקי נוגע לביוגרפיה של הסופר, ואין לו ולו מלה אחת לומר על הרומנים שלו, כשהוא אומר "האמנות בעת ההיא כבר איבדה מקסמיה, והמורים והמומחים לא עסקו עוד לא בתמונות ואף לא בספרים כי אם במי שיצרו אותם; בחייהם".

למרות, ואולי יחד עם כל האמביוולנטיות שמעוררת קינתו המוזרה של קונדרה, כדאי לקרוא את הספר. חלק מהערותיו מעניין, חלק מקומם, והפרק האחרון בספרו, הפרק העוסק במלפרטה, פשוט נפלא. לפתע, כשהוא נוגע בסופר הקרוב באמת ללבו, בכותב רומנים שהדחף המרכזי שלו הוא דחף פילוסופי ופוליטי, בסופר המספיד בדרכו המאופקת והחסכנית את מה שהיתה אירופה, אולי, בעקיפין, את מה שהיתה צ'כיה בשביל קונדרה, קונדרה במיטבו - מעיר, מאיר ופוקח את עינינו להתבוננות חדשה ומרתקת.

חלום הירושה השלמה אצל בטהובן

אני יודע, כבר היידן, כבר מוצרט, השיבו לתחייה מזמן לזמן את הרב-קוליות ביצירותיהם הקלאסיות. עם זאת, אותה תחייה מחודשת נראית בעיני הרבה יותר עיקשת ומחושבת אצל בטהובן: אני חושב על הסונאטות האחרונות שלו לפסנתר: "אופוס 106", ("פור האמריקלאבייר") שהפרק האחרון שלה הוא פוגה על כל העושה הרב-קולי הישן, אך שמפעמת בה רוח העידן החדש: היא יותר ארוכה, יותר מורכבת, יותר מהדהדת, יותר דרמטית, יותר עזת ביטוי.

הסונאטה "אופוס 110" מפליאה אותי אף יותר: הפוגה מהווה חלק מן הפרק השלישי (האחרון); לפניו יש מעבר קצר של תיבות אחדות שהוראתו רצ'יטטיב (הנעימה מאבדת כאן את אופייה השירי ונעשית דיבור; מתוח, בעל מקצב משתנה, בנוי בעיקר על חזרה של אותם תווים עצמם באחת חלקי שש-עשרה, באחת חלקי שלושים ושתיים); בעקבותיו באה קומפוזיציה בארבעה חלקים. הראשון: אריוזו (חד-קולי לחלוטין, נעימה של אונה-קורדה, לחיצה על דוושת שמאל; מלווה באקורדים ביד שמאל; אפופה רוח קלאסית שלווה); השני: הפוגה; השלישי: וריאציה על אותו אריוזו (אותה נעימה עצמה נעשית הבעתית, נוגה; אפופה רוח רומנטית מיוסרת); הרביעי: המשך של אותה פוגה כשהנושא מהופך (היא עוברת מפיאנו לפורטה, ובארבע התיבות האחרונות היא משתנה ונעשית חד-קולית נטולת כל רמז רב-קולי).

יוצא אפוא שהפרק השלישי הזה, במרווח הצר של עשר הדקות שלו (כולל הפרולוג הרצ'יטטיבי הקצר שלו) מתייחד ברבגוניות יוצאת דופן של רגשות ושל צורות; ואף על פי כן המאזין אינו מבחין בכך, משום שהמורכבות הזאת נראית כה טבעית ופשוטה (זו יכולה לשמש דוגמה: בחידושים הצורניים של רבי-האמנים הגדולים, יש תמיד דבר-מה צנוע; זו השלמות האמיתית; רק אצל האמנים הקטנים מבקשת החדשנות להתבלט.

בטהובן המשלב את הפוגה (צורת-מופת של הרב-קוליות) בסונאטה (צורת-מופת של המוזיקה הקלאסיציסטית) נראה כאילו הניח את היד על הצלקת שנגרמה בשל המעבר בין שתי תקופות גדולות: זו המתחילה ברב-קוליות הראשונה, במאה השתים-עשרה, ומגיעה עד באך, וזו שאחריה, שנוסדה על מה שהתרגלנו לכנותו חד-קוליות. כאילו שאל את עצמו: האם מורשת הרב-קוליות עדיין שייכת לי? ואם כן, כיצד הרב-קוליות, הדורשת שכל אחד מן הקולות יישמע באורח מושלם, תוכל להתאים עצמה לתגלית החדשה של התזמורת (ממש כמו התמורה שעבר הפסנתר הצנוע הישן שנעשה "האמרקלאבייר", או פסנתר-פטישים בלשוננו), שצליליותה העשירה אינה מאפשרת עוד להבחין בקולות הפרטיים?

מילן קונדרה, מתוך "פגישה"

הד"ר סמדר שיפמן מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ