דורי נאלצה לנסוע בשלושה אוטובוסים - אחד לקינקרדן, שם חיכתה לאוטובוס ללונדון, שם חיכתה שוב לאוטובוס העירוני שיביא אותה עד למתקן. היא החלה את המסע ביום ראשון בתשע בבוקר. בגלל ההמתנות בין האוטובוסים רק בסביבות שתיים בצהריים היא הגיעה ליעדה, כמאה וחמישים קילומטרים משם. כל הישיבות האלה, באוטובוסים עצמם או בתחנות, היו אמורות דווקא להיות עניין מבורך. עבודת יומה לא כללה הרבה ישיבה.

היא היתה חדרנית במוטל "האשוחית הכחולה". היא קירצפה אמבטים, הפשיטה והציעה מיטות ושאבה שטיחים וניגבה מראות. היא אהבה את העבודה - זה העסיק את מחשבותיה במידת-מה והתיש אותה כך שהצליחה להירדם בלילות. רק לעתים נדירות נתקלה דורי בחדר הפוך באמת, אף שכמה מהנשים שעבדה איתן ידעו לספר סיפורים מסמרי שיער. הנשים האלה היו מבוגרות ממנה, וכולן חשבו שעליה לנסות להתקדם בחיים. הן אמרו שכדאי לה לעבור השתלמות לעבודה בדלפק הקבלה כל עוד היא צעירה ונאה למראה. אך היא היתה מרוצה מהעבודה שלה. היא לא רצתה להידרש לדבר עם אנשים.

איש מהאנשים שעבדה איתם לא ידע מה קרה. ואם ידעו, לא הראו זאת. תמונתה הופיעה בעיתון - פירסמו שם את התמונה שהוא צילם, שלה ושל שלושת ילדיה, התינוק החדש דימיטרי בזרועותיה, וברברה אן וסשה משני צדיה, מביטים אל המצלמה. שערה היה אז ארוך וגלי וחום, טבעי בסלסולו ובצבעו, כפי שהוא אהב אותו, ופניה ביישניים ועדינים - מראה שלאו דווקא שיקף את מה שבאמת היתה, אלא יותר את האופן שבו רצה הוא לראות אותה.

מאז היא סיפרה את שערה לתספורת קצרה והבהירה והעמידה אותו בתסרוקת קוצים, והפחיתה הרבה ממשקלה. והיא השתמשה עכשיו בשמה השני: פלר. וכן, העבודה שמצאו לה היתה במרחק רב מהמקום שבו גרה פעם.

זאת היתה הפעם השלישית שעשתה את הנסיעה הזאת. בפעמיים הראשונות הוא סירב לראות אותה. היא גמרה אומר שאם יסרב גם הפעם, היא תחדל לנסות.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ