פותחים ספר: ביצות | אנדרה ז'יד

ספרו של זוכה פרס נובל לספרות אנדרה ז'יד, "ביצות" (מצרפתית: עירן דורפמן, הוצאת כרמל) ראה אור במקור בשנת 1895. הספר עוקב אחר שבוע בחייו של סופר הנאבק לסיים את ספרו, "ביצות", שאיש, כולל הסופר עצמו, אינו מבין מה נושאו. וכך נוצר רומן בתוך רומן, המורכב גם מקטעי יומן ושירה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

יום שלישי.

לקראת השעה חמש הצטנן האוויר. הגפתי את חלונות ביתי וחזרתי לכתוב.

בשעה שש נכנס חברי הטוב אובר. הוא חזר מאימון רכיבה.

הוא אמר: "מה, אתה עובד?"

עניתי: "אני כותב את ביצות".

- "מה זה?" - "ספר".

- "מהסוג החביב עליי?" - "לא".

- "מלומד מדי?..." - "משעמם".

- "אז למה בכלל לכתוב אותו?" - "מי יכתוב אותו אחרת?"

- "שוב וידויים?" - "כמעט שלא".

- "אז מה כן?" - "שב".

ולכשישב:

"קראתי שתי שורות של ורגיליוס:

Et tibi magna satis quamvis lapis omnia nudus

Limosoque palus obducat pascua junco

אני מתרגם: מדובר ברועה צאן המשוחח עם רועה אחר. הוא אומר לו שהשדה שלו אולי מלא טרשים ושלוליות ביצה, אבל הוא טוב דיו בעבורו, והוא מסתפק בו בשמחה רבה - כשאי-אפשר להחליף את השדה, הרי אין מחשבה נבונה יותר מזו, הלא תאמר כך?..."

אובר לא אמר דבר. המשכתי: "ביצות הוא בייחוד סיפורו של מי שאינו יכול לנסוע. ורגיליוס קורא לו טיטירוס. ביצות הוא סיפור בעליו של שדה-טיטירוס שאינו מנסה לצאת ממנו. אדרבה, הוא מרוצה ממנו. הנה כך... אני מספר: ביום הראשון הוא נוכח לדעת שהוא מרוצה ממנו ומהרהר מה יעשה בו. ביום השני ספינת מפרשים חולפת באופק. בבוקר הוא שוחט ארבעה ברווזים או אווזי אגם ולפנות ערב הוא אוכל שניים מהם, לאחר שצלה אותם על מדורת זרדים צנומה. ביום השלישי הוא משתעשע בבניית צריף בעזרת קנים ארוכים. ביום הרביעי הוא אוכל את שני הברווזים הנותרים. ביום החמישי הוא מפרק את הצריף ומתכנן בית מורכב יותר. ביום השישי..."

- "די!" אמר אובר. "הבנתי; - יקירי, אתה רשאי להמשיך לכתוב". ויצא.

הלילה ירד. סידרתי את ניירותיי. ויתרתי על ארוחת הערב. יצאתי החוצה ולקראת השעה שמונה הגעתי לביתה של אנז'ל.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ