שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סודות אסורים מהילדות

נחום גוטמן עיצב לדורות לא רק את מרחב החלום הישראלי, אלא גם את האופן שבו אנחנו רואים בדמיון מושגי יסוד כמו בית, שמש, עץ, ים, אונייה, חמור ואדם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

יצירתו של נחום גוטמן נעדרה מתערוכות העשור שסיכמו את האמנות הישראלית לעשוריה. גם אם גוטמן יצר את מיטב יצירתו בשנים שלפני קום המדינה, ההעדר היה צורם. אולי ההעדרות הזאת מאפיינת את היחס לגוטמן מצד עולם האמנות המקומי, שלא ידע לעכל את המיזוג המבורך של איש המלה ואיש התמונה; את גוטמן הסופר, המאייר, הצייר, הפסל.

השפעתו ניכרת בדורות אחדים של ישראלים, כי גוטמן, אולי יותר מכל אמן ישראלי אחר, אחראי על עיצוב מרחב החלום הישראלי, זה המקומי וזה המפליג למרחקים - פריבילגיה השמורה למעטים. יש לי חולשה ליצירתו, למרות חולשתו - תום נוסטלגי, מיתמם לפעמים, מפתה וכובש אך גם נעדר ידיעה, אולי כהיתממות של הנפש הישראלית כולה בבואה לחלום על עצמה. איזה ילד לא הפליג עם ספרו של גוטמן אל מעבר לגבולות הדמיון בעקבות לובנגולו מלך זולו ובעקבות ביאטריצ'ה? השמות הללו ואחרים מפעילים את בלוטות הרוק של הזיכרון. ב"שביל קליפות התפוזים" וב"עיר קטנה ואנשים בה מעט" הוא עיצב את תמונת הילדות של העיר העברית הראשונה בחיתוליה יותר מכל יוצר אחר - כחיסין הרופא הרוכב על חמורו בחולות, ליקוי המאורות מעל גימנסיה הרצליה, או השומר הבודד, בזמן גירוש תושבי העיר במלחמת העולם הראשונה.

יותר מכל ספר מאויר אחר של גוטמן, דווקא "ח"נ ביאליק: שירים ופזמונות לילדים" מחלחל עמוק בזיכרון. הספר הזה מעלה אתו תמונות ילדות, כמו היה עוגיית המדלן של בני דורי: הפרח בעציץ, הבוכה על מר גורלו, איי הזהב שמעבר לים, תזמורת החרגולים, השה שהלך לאיבוד. בציור הכפר מסיר גוטמן את קירות הבית כדי לחשוף את החמימות הביתית השוכנת בחיקו. הנער היהודי המידפק על שערי הארץ מוקף דגים ויונה, ודמותו של אליהו הנביא קורנת; החיבור בין גוטמן לביאליק יוצר גם דימוי של יהדות נגישה לנפשו של הילד הצבר, החילוני לכאורה. גוטמן עיצב לדורות של ילדים לא רק את מרחב מרחב החלום, אלא גם את האופן שבו רואים בדמיון מושגי יסוד כמו בית, שמש, עץ, ים, אונייה, חמור ואדם.

ועידת יהדות ישראל והעולם

יצירתו של גוטמן נחלקת מעצמה לשלבי חייו השונים של האדם, מילדותו עד לבגרות. "גוטמן למבוגרים" מצליח לצלוח את המעבר מאיור לציור, ציור בשל ופלסטי, שיש בו עירוב של תום ותשוקה. גוטמן מוהל השפעות של ציור צרפתי שפניו אל האוריינט עם האור והצל והניחוח הצבעוני הארץ-ישראלי. דווקא האיוריות והסיפוריות מונעות מהציור שלו לגלוש למתיקות יתר, כפי שקורה לא אחת לציור של ראובן רובין. הציור של גוטמן משמר סודות אסורים.

חלק הארי של ציוריו מהעשורים המוקדמים, הקאנוניים, מתאר את עולמם של הערבים המקומיים. אך בניגוד לאמנים אחרים באותן שנים, נוסעים ומקומיים, שנהו אחר אותו אוריינט מקראי בבואם לעצב את דמות הפלסטיני - הערבי של גוטמן אינו מקראי אלא שעטנז של בשר ודם והיקסמות מן האחר. מופלאה במיוחד דמות האשה הערבייה, שחל עליה האיסור המיני, הכפול, בחביוני הפרדס. "יום חג בפרדסי יפו" מ-1926 הוא אחד מפיטמי יצירתו של גוטמן: באופק החולות חולפת צללית הרכבת, כסימן של קידמה, ובשבילי הכורכר ובין העצים נראות נשים ערביות, רעולות מכף רגל עד ראש, הולכות וקטנות. הציור הזה לוכד את תחושת הזמן הלאה, החולף בעצלתיים, בעידן שכבר אז התקרב לסופו. מסתורי ויפה הוא גם "פרדסים ביפו" מאותה שנה, שצלן של הנשים הרעולות בקדמת התמונה נופל ברור וחד על דרך העפר, כאופיו של האור והצל במחוזותינו.

אך בתוך הפרדס יש והסוד מתערטל ממחלצותיו, כ"בריכה בפרדס" מ-1929, שם אשה עירומה רוחצת את בשרה במפלי המים, מוקפת בזכריות הפרדס המרומזת, בעוד חברותיה ממלאות כדי חומר. או ברישום הציפורן "אשה רוחצת בבריכת הפרדס" וגופה הצחור טובל כישוע במי הירדן, באפלולית המים השקופים, הצוננים, המחשקים את כפות רגליה וידיה. או רישום הגבר השרירי, העירום, השרוע על בטנו, ישן על ברכיה של האשה המלאה והעירומה, ושניהם מוקפים הילה סמיכה המגוננת על עירומם, על סודם. גוטמן גם עיצב את תמונת נוף הבראשית של הארץ הזאת, כמו ב"נוף בשפלה" משנות העשרים: פסיפס של פרדסים ובריכות השקיה, אקליפטוסים, בית לבן, ברושים - נוף הנגלה עדיין לפעמים, להרף עין, מבעד לחלונותיה של רכבת ישראל.

גוטמן המאוחר, גוטמן שאחרי קום המדינה, הפליג בציוריו אל איוריות מסוגננת מאוד, שאבד לה משהו מהתום והאיסור הראשוניים, למען דקורטיביות מלאת חדווה, צרפתית, ייצוגית. אך גם לגוטמן המאוחר יש יצירות אחדות מלאות עניין וקסם, כ"טבריה, יום כביסה" מ-1960, שבו שיגרת היומיום נהפכת לחגיגה של אור וצבע מאטיסיים.

במוזיאון גוטמן שבתל-אביב מוצגת עתה תערוכת זיכרון קטנה ליואב דגון, אוצרה הראשון של המוזיאון. התערוכה "נחום גוטמן מבקר במחוזות הרשע" חושפת פן לא מוכר שלו, שבו הוא משתמש בקו האיורי של ספרי הילדים להרחיק אל מחשכים לא לו לאורך ההיסטוריה של העם היהודי. ב"על המוקד" מ-1929 נראים יהודים ספרדים מועלים על מוקדי האינקוויזציה, גופם לכוד בתוך מכשירי עינויים בדמות פסלים חלולים של מלכי ספרד, שקרביהם מנקבים את גופי היהודים העירומים שבתוכם. חיזיון האימה נמשך ונהפך ב"אינקוויזיציה" לסאגה של ייסורים וזימה, שנוטלים בה חלק סמליה השונים של הנצרות. ב"שריפת ספרים בגרמניה" מ-1938 מגיח נזיר קנאי מימי האינקווזיציה כדי לשרוף ספרים - רישום משולח ופראי כמעט.

ב"פרעות" יוצאת דמות הסינגוגה, אותה עלמה יהודייה קשורת עיניים, למסע נקמה, ומביטים בה תושבי העיר הנוצרית העושים שפטים ביהודים. ב"שירה חדשה שיבחו גאולים" מ-1945 נפתח קבר האחים הטרי, ושלדי היהודים, הנושאים עדיין טלאי על חזיהם, מתרוממים השמימה - רישום שיש בו מעוצמת תחריטיו של ג'ורג' גרוס לאחר מלחמת העולם הראשונה. התערוכה הזאת מחדירה אפילה לאור הגוטמני - כאיור עץ העבדים שנוסף למהדורה המאוחרת של "לובנגולו מלך זולו", ובו תלויים על ענף גופותיהם הזעירות של עבדים שחורים, על רקע שמי אפריקה שאיבדה לפתע את תמימותה הגוטמנית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ