הקדמה שיש בה תועלת (בשבילי).

כמובן שיש בה תועלת: עד שאכתוב אותה יפוגו היסוסי ואוכל להיכנס לתלם. היא נחוצה לי כדי שאסביר איך שהוא כי אין אני זוכר תאריכים, לא שמות ולא מקומות, כאילו אני מנותק ממקום ומזמן. כמו נוצה שנשרה מכנף ציפור. פעם עולה, פעם יורדת, פעם פה, פעם שם, מתנועעת מרצונה או שמסיעים אותה, אבל היא נמצאת בהרבה מקומות, ורואה דברים מנקודות ראות שונות.

נניח שאני משתעשע בהשוואה זו ופוטר עצמי על ידי כך מדיוק של עד נבון שיש לסמוך עליו. עדיין לא קרבתי לעניין. אך למה לי ליקרב אליו?

אני פשוט שומע את הפעמון שבמסדרון מצלצל. ואני רואה שאני פותח את הדלת. ונכנס בחור, ואומר:

אתה נחום? הג'יפ מחכה.

והבחור, חביב, בן 19-20, חולצה לבנה מגוהצת, בשרוולים מקופלים. ואני יודע מהם שרוולים מקופלים יפה. מישהו עומד ומקפלם בזהירות ובאצבעות אוהבות - אחרת זה לא הולך. וגיהוץ כזה של כתונת נעשה רק במגהץ חם ביותר, זה כבר לא מגהץ כי אם לב, וזה שבא ולובש אותה כאשר ילבש אדם כתונת נקייה לאחר שהסתאב בכל מיני לכלוכים ובא לבלות בחופשה.

עד שאני מכין עצמי לנסיעה ואוסף ניירות ועפרונות - אני מלכסן מבט אל הבחור. אקדח יש לו שמיטלטל לו בתוך ערסל עור התלוי על ירכו.

ידיים יש לו גדולות, מאלה שפתאום, כאילו בן לילה, גדלות ונעשות גדולות עוד יותר מידיו של אבא. הזרועות רזות. שרירים שעוד לא באו לידי התגבשות, עוד אין בהם זוויתיות. שרירים שיש בהם מתיחות יותר מאשר כוח. עור דק וורידים נבונים שיש בנטייתם פשטות ובהסתעפותם צפונה חוכמה של מכשירים שאיני יודע את פשרם.

הקורא על שרירים ומה מידת גודלם כדי שייעשו מעשים גדולים - על כך עוד נדבר בהמשך הסיפור.

אני יושב בג'יפ, נכנסתי כשלישי לספסל האחורי והייתי כיתד בין שניים שכבר ישבו שם ונפרדו לתת לי מקום, והיו ישבנינו לחטיבה אחת בתוך ג'יפ קטן, קל תנועה ורב תנודה על כביש משונן העטוף בענן-אבק.

אנו נוסעים אל חטיבת "הראל", אל ממלכת הפלמחים. הנה כך רואה אני שיצאתי כבר מתוך ההקדמה שלי והגעתי לפרק ששמו, נניח שיאה שמו: אל תהיה סנטימנטלי!

אני רואה את עורפו של הנהג. הגב מקדים להתבגר אצל הנערים. העורף היה גברי: שני השרירים המשולשים המתמשכים מן הגב הגיעו עדיו ונתנו לחוליות שבעורף להתבלט בגרמיות רכה. שערות מסופרות בנטייה של מערבולות מים, הלכו וגדשו עד שהגיעו לפדחת. משני צדיה עמדו אוזניים קטנות, דקות סחוס, שנסתיימו בכריות קטנות ורכות. שלח הבחור רגל ארוכת שוקיים ואחריה שנייה וישב ליד ההגה, פשט שתי ידיים והחזיק בהגה באותה שמחה שאדם פותח את ברז המים החמים באמבטיה. הנה יתחיל מחול שמח. רגע, רגע, למה אני ממהר. הן ראיתי גם את פניו. עיניים יש לו שמשתדלות להסתיר את הילדותיות שבהן. הוא כבר היה בקרבות. עם מטען חומר נפץ זחל תחת גדרות תיל. בידיו ממש אסף את אבריו של דני לתוך ברזנט מלוכלך וראה שהחיים הם עפר ואפר. אך בעיניים אלה, שמשתדלות להסתיר, אני רואה בתוכן כמו בבארות קטנים, אני רואה בבואות של כל מיני סיפורי ילדים. הייתי בטוח כי בחיוך זה שחייך אלי כשאמר "אתה נחום" היה טמון גם: ראיתי את "דבר לילדים", קראתי את "לובנגולו" ואקרא בכאלה גם מחר, או מתי שהוא.

אז אמרתי לעצמי:

נחום, עמוד על הגובה, אל תיכשל. שיאמינו ששכבת תחת נמר. ואל תהסס. זה העיקר, אל תהיה סנטימנטלי.

בחלק זה של הדרך רואה אותנו האויב, אמר הנהג. כדי לא להיות סנטימנטלי חדלתי מלהביט בפאר הנעורים של הנהג והשכנים למושב והסתכלתי במעשיות, מעשיות עניינית, אל הנוף שמימיננו ומשמאלנו.

איזה נסיעה! הג'יפ כמו חץ שנשלח מקשת. דרך עמוקה החותרת לתוך מרחבים. כבר אין תחום אבו-כביר, כבר אין תחום מקוה-ישראל, לא בית המשטרה שמשמאל, כבר סולקו המכשולים והעמדות שנחצבו בתוך הכביש.

בין שמים ושאול.

האם זו היתה נסיעה? זו היתה תעופה. לתוך חלל גדול שמם מאדם, משני עברי הכביש נוף מלא תנובה. תעופה מתוך גבולות תל-אביב שהיתה חסומה זה חודשים ועתה הנה למרחב אל האופל הכחול. תעופה מיום תמול, משנים של תמול - לתוך המחר. על הכביש האתמולי השומם, רונן המחר הרענן. החולצה דבקה אל גופו של הנהג ועשתה כמה קמטים דקים המבליטים אל גופו כפסל. תעופה כזאת אין לספר במלים פשוטות. מסע כזה עושות נשמות מאומנות אל כיסא מלכות השמים. ואשר לטוהר - ראיתי בידיו המושטות של הנהג המחזיק בהגה, מחוסרות סרבולת שרירים מהוקצעים אך יש בהן מן המחשבה הנמרצת; אנחנו מנצחים ביתר הנשמה והמחשבה. אני נזדמנתי לתוך המרכבה, העולה. הוי, הוי, אני מונה בלבי את שמות יקרים ונערצים של אנשים שלא זכו למרכבה העולה.

ולמה בין שמים לשאול? למה?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ