אהבתי את ההומור הערבי

בהשפעת אביו, שמחה בן ציון, ושל הסופרים בני חוגו, החל נחום גוטמן לכתוב פרוזה לאחר שכבר התבסס כצייר מוכר בארץ. קול המספר שלו היה קולו של ילד-נער נרגש, הסופג חוויות ונמלא התפעלות מהסובב אותו וכותב בגוף ראשון חוויות אותנטיות בלשון שהיא לגמרי שלו

רוחמה אלבג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוחמה אלבג

נחום גוטמן נולד ב-1898 בעיירה טלנשטי בבסרביה, כיום במולדובה. כשמלאו לו חמש עזבה משפחתו את העיירה לאודסה בעקבות אביו, הסופר, המחנך והעורך שמחה בן-ציון (1870-1932). ההורים וחמשת ילדיהם חיו בעיר שנתיים, וערב מהפכת 1905 עזבו את רוסיה בדרכם לארץ-ישראל, השתכנו בנוה צדק והיו ממייסדי אחוזת בית.

נחום גוטמן - אחד מציירי האסכולה הארצישראלית, יחד עם ראובן רובין, מנחם שמי, ציונה תג'ר וראובן פלדי - צייר באופן סלקטיבי אלמנטים נבחרים משפע המראות שקלטה עינו בסביבת מגוריו, אך גם נופים שמחוצה לה - נמל יפו ותושביה הערבים של העיר, כרכרות סוסים, בתי קפה, ונשים דשנות במסורת האקזוטיקה המזרחית. שנות ילדותו המאוחרת ונעוריו נהפכו לחומרי יצירתו בפרוזה. גירוש תושבי תל-אביב למושבות במלחמת העולם הראשונה תואר כהרפתקה, אך היו גם תיאורי הבתים שצמחו מהחולות, אישים מרכזיים ביישוב הזעיר, סיפורי הווי ופכים קטנים מחיי העיר הנבנית בחיפזון וצומחת יחד עמו.

אודסה, שבה עבר בילדותו בדרך לארץ, עיר הנמל על בנייני הפאר שלה, הטיילת והשדרות הרחבות, בתי הקפה והקונצרטים בגנים, הותירה בו שברי מראות. היא עולה בזיכרונותיו, כפי שסיפר לאהוד בן-עזר ורוכזו בספר "בין חולות וכחול שמים", בעיקר בהקשר האמנותי, מאחר שבה החל את צעדיו הראשונים בציור. גוטמן סיפר בקצרה על מראות הרחוב באודסה, הגן העירוני והמדרגות הגדולות (פוטיומקין), על ביתם ושני החדרים שהוקצו למגורים ושני החדרים ששימשו את בית הספר העברי הזעיר שבו לימד אביו.

לכל אלה לא היה הד בציוריו ובסיפוריו. "המבט המושכח" שלו התעלם גם מעיירת הולדתו, והוא התמקד בנוף החדש. ב-1925, כשהתבקש לעצב את סמלה של תל-אביב, בחר לקבוע במרכז הסמל מגדלור המסמן לעולים את השער לארץ הנכספת. הוא שב והדגיש כי כמעט כל מה שראה בארץ היה חידוש מוחלט בעיניו, והמרד בדור שייצג את העבר הגלותי היה הכרחי כדי לרכוש לעצמו זהות אחרת. הגבעות החוליות שעינו הרעננה קלטה "היו בעיני פרק חדש לגמרי, מפני שידעתי שאין להן כל קשר עם אבא וסיפוריו, עם ביאליק ובכלל עם העבר, אשר אותו לא אהבתי. שם, באודסה, הרגשתי כלוא ליד החלון".

באודסה עודד אותו ביאליק לצייר את מה שראו עיניו מהחלון, ובארץ חשף אותו ש"י עגנון לציור הקלאסי. שעות ארוכות היה מתבונן באלבומי תמונות שעגנון שאל משכנו לחדר בנוה צדק, אדריכל גרמני שהיו לו "אלבומי תמונות של ציירים גדולים": רמברנדט, רפאל, רובנס, טיציאן ואחרים. או אז התרחבה גם הפרספקטיבה שלו, ו"כך נפתח לפני חלון לעולם האמנות, בין גבעות החול השוממות".

המבט אמנם נפקח למגוון רב של מבעים אמנותיים, אולם בציוריו הוא נותר נאמן למרחב מוגדר למדי. לכתיבה פנה כשהיה כבר צייר מוכר, וספרו הראשון "לובנגולו מלך זולו" מ-1939 התבסס על רשימות ששלח ל"דבר לילדים" בעקבות ביקורו באפריקה. גם סגנונו בפרוזה היה אחיד: שחזור קולו של ילד-נער נרגש, הסופג חוויות ונמלא התפעלות מהסובב אותו. בבחירת הנושאים ובבחירת קול המספר שכותב בגוף ראשון חוויות אותנטיות בלשון שהיא לגמרי שלו, תיאר גם את חוויותיהם של המהגרים הנתקלים במקום המשונה: "רחובות צרים, נמל צר... אנשים במכנסים רחבים, נשים בשמלות נפוחות, חמורים עמוסי אבנים ובלוקים, שיירות של גמלים" ("עיר קטנה").

בסיפורו "אל הבית החדש", הוא מדגיש את חוויית הלידה המחודשת של בני משפחתו בהגיעם ליפו ב-1905. הם הושלכו מסיפון האנייה לידיהם של הספנים הערבים. "אבא קירב אותי אל אחד הספנים, ובלב קל הפלתי עצמי אל הזרועות שהושטו לעברי... והיתה לי הרגשה שאני קופץ לראשונה אל תוך עולם קסום וזר מאוד מכל אשר ידעתי מעודי" ("בין חולות"). היצירה בפרוזה היתה מעין השלמה לציוריו, ועודדו אותה הסופרים מחוגו של אביו ואביו עצמו.

גוטמן נזכר בעבר אחרי מות אמו רבקה ב-1910. אחרי מות האם הגיעו מטלנשטי סבו וסבתו כדי לטפל בנכדיהם. הסבא חיים הלך לבית הכנסת וישב בכורסה וסבתא מינצה היתה למרכז העולם. "כל הקולות האלה הבאים ממנה משרים ביטחון של חיים תקינים... סבתא בבית - אושר בבית", כתב ב"שביל קליפות התפוזים". החיים התנהלו תחת עינה הפקוחה של סבתא הדומיננטית שדיברה עם הילדים ביידיש בלבד, והם כתבו לה מכל מקום שהיו מכתבים ארוכים ביידיש. היא היתה החוליה המקשרת בין העבר להווה והביאה את ניחוחה של העיירה אל הבית שבעיר העברית הראשונה.

סבתו מתוארת כקוראת באדיקות ב"צאינה וראינה", ומתוארות גם המצות שטמנה בחיקה בפסח בזמן הגירוש מתל-אביב, הארוחות הדשנות שהכינה להם ומפגשה עם ברז המים הראשון וההתרפקות על "שאיבת מים מן הבאר... והבאתם בימות החורף בדליים דולפים" ("עיר קטנה"). עם מותה, כעבור עשרים שנה, אמר גוטמן כי בבית נפער חלל ו"אני הוספתי לחוש את סבתא ולדבר עמה בין ביום ובין בחלום במשך כל ימי חיי" ("בין חולות").

בסיפוריו הפקיע גוטמן מהבוגרים במשפחתו את עברם והם חיו נטולי קשרים למרחב האחר בחייהם. כשקרא את הסיפור "נפש רצוצה" אמר כי סיפור זה "מהגולה" היה ממיטב יצירתו של אביו. לימים הוסיף ציורים למהדורת "כל כתבי" של אביו, ולסיפורו "יקותיאל" (1924) הקדיש ציור מיוחד, ולו משום שהסיפור פותח בעיירה וסופו בארץ-ישראל, כשהנער יקותיאל מחרף נפשו להגיע למושבה ולהיות פועל. הפערים בין האב לבן העמיקו עם השנים, ובאחד ממכתביו מפאריס ביקר את אביו על כתיבתו היבשה בכל מה שנוגע לחיים התוססים בארץ. "יש לי רושם", הוסיף לבסוף, "שאתה כאילו בכוונה אינך רוצה לכתוב על זאת בכל לב".

לעומת אביו הגלותי והמרוחק, גוטמן צייר ותיעד את נופי הארץ על שלל טיפוסיה ומאפייניה הכמו-קבועים. בציור הדגיש את "האהבה ליופי המזרחי" כדבריו, ובפרוזה בחר ברשמים ובעלילות בעיקר מחיי שני העשורים הראשונים שלו בארץ. "מראה העגלון הזה, הבטוח בעצמו, והמרכבה המצוחצחת נטעו ביטחון בלב בסדרי חיים בלתי משתנים", כתב בסיפור "המרכבה השחורה". על העדפתו לצייר את גיבורי ילדותו "השנייה" - נשים וגברים ערבים שהיו להם אינסטינקטים בריאים וקשר טבעי לנוף, אמר "אהבתי אותם יותר מאשר את הטיפוסים של שלום עליכם. אהבתי את ההומור הערבי. הציוריות. חוסר המסכנות. אלה דברים שלא ראיתי באופיים של היהודים שבאו מעיירות קטנות" ("בין חולות").

בסיפורו "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" (1944) הוא מתאר את היעלמותו של חמור השכן, מר היינריך מבה, פליט מגרמניה, והחיפושים הנואשים אחר החמור עתיר העלילות. יחד עמו הפליג לירושלים ונסע לפתח תקוה ולמחוזות רחוקים כטהרן ודמיוניים כ"עיר הכחולה", שהיא חגיגה מלאת פנטסיה, עם קורטוב ביקורת אל הממסד התרבותי אי-שם, בעיר אלמונית (באיורים הנלווים מזוהה העיר עם פאריס). החריגה כביכול מהמרחב המוצהר שלו הניבה כעבור זמן סיפור ארוך על קורותיו במלחמת העולם הראשונה, כשעזב את "בצלאל" ונרתם לסייע למושבות, כמתואר ב"החופש הגדול או תעלומת הארגזים" (1946).

פנייתו של גוטמן לכתיבה לילדים ולנוער היתה גם מעין המשך למפעלם של אביו וביאליק, שעיקרו סדרת המקראות לסיפורי המקרא. אולי היה בזה, למרות הביקורת שלו עליו, גם מחווה סמויה לאביו שנותר עקור וזר כאן. שמחה בן-ציון מת ב-1932, שנתיים אחרי מותה של סבתא מינצה. בהספד לזכרו העלה ח"נ ביאליק זיכרונות מימיהם מלאי הסיפוק באודסה וחדוות היצירה והעשייה של שניהם, אולם ביאליק גם ידע לומר כי עמיתו נותר "מנותק ממקורות החיים... תמהתי לראות את ההשפעה ההפוכה של א"י על רוחו, כישרונו ותכונתו... אוויר ארץ ישראל השרה עליו מרירות רבה".

משפחת גוטמן התערתה בארץ באופן חלקי. האח הבכור יצחק והאחות רחל עזבו לאמריקה, יעקב השתלב במערכת החינוך ואף עוזר מצא את עיסוקו במערכת הציבורית. נחום סלל לו מקום משלו בזירה הארצישראלית והבינלאומית. הוא למד אצל אירה יאן וב"בצלאל", אחר כך בפאריס, בווינה ובברלין. לבד מפרסים רבים על ציוריו הוענק לו ב-1962 פרס כבוד לספרות ע"ש הנס כריסטיאן אנדרסן על "שביל קליפות התפוזים" וב-1969 קיבל את פרס יעקב פיכמן לספרות ואמנות על מכלול יצירתו. ב-1978, שנתיים לפני מותו, זכה בפרס ישראל לילדים ונוער.

פרסים אלה העידו על ההוקרה הרבה שזכה בה על יצירתו הספרותית, שהיא השלמה מעניינת לציוריו. יש בה חותם של מי שהתמסר להקמת מקום חדש ומלא תכונה ולכד את ראשוניותו באופן מרתק. גוטמן העניק למקום מבט אפוף אהבה, ולפעמים התעלם מהתמורות שעברה הארץ הזאת בכמעט שמונים שנותיו כאן. לא יהיה זה מופרז לומר כי בכתיבתו הנציח את הראשית ו"המופלא שבחיי היום-יום", כדבריו לאהוד בן-עזר, והכשיר בכך את הכתיבה שתעסוק בדיוקנו של האמן כילד בתל-אביב הקטנה.

ברשימה נעשה שימוש ב"ספר נחום גוטמן", עריכה ומבוא: אהוד בן-עזר, הוצאת מודן, 1997.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ