לשמור על השמש במקומו

על מציאות ודמיון בספרו של מריו ורגס יוסה "הדברן"

נחום מגד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נחום מגד

לשאול סוראטס, היהודי שהוא גיבורו של "הדברן", יש כתם גדול על פניו, המכער אותו, הופך אותו למוקד של תשומת לב שלילית ומרכז אליו חצי לעג של הסביבה. אבל האומנם סורטאס הוא גיבורו של "הדברן"? לאו דווקא. גיבורו של הספר הזה, כמו בספרים רבים אחרים של מריו ורגס יוסה, הוא המספר, שקרבתו למחבר אינה מוטלת בספק.

המוטיבציה לסיפור היא תצלום שהוא רואה בגלריה בפירנצה. בהיותו מוקף באוצרות היופי והאמנות הפלורנטיניים הוא בוחר להתבונן שוב ושוב במה שנראה פשוט וראשוני, שלא לומר פרימיטיבי: אוסף תצלומים של שבטים אינדיאניים בג'ונגל האמזוני. ההחלטה הזאת היא סמל המלווה את העלילה כולה: בדומה למספר, גם גיבורו, סורטאס, כך מתברר אט אט, התנער מהציוויליזציה ופנה אל שבט המצ'יגנגים, אינדיאנים נוודים החיים בקבוצות קטנות באמזוניה.

ההזדהות שחש עמם סורטאס עזה כל כך, עד שהוא נהפך לדברן שלהם, כלומר מי שתפקידו להעביר חדשות מקבוצה לקבוצה וגם לשמר את סיפורי השבט ואת מסורותיו ובין היתר את הרעיון, שיש ללכת כדי לשמור על השמש במקומה.

מריו ורגס יוסה ביקר באזור האמזונס ב-1957 ביחד עם אנתרופולוג מקסיקאי. זה היה עם תום לימודיו בארצו, ובטרם יצא ללימודים במדריד. יוסה הוזמן על ידי ארגון פרוטסטנטי ששמו "המוסד הקיצי להנחלת הלשון" (השם הזה ניתן לו מפני שהפעילים במוסד זה יצאו למקום בחופשות הקיץ בארצם, ארצות הברית, כדי לנצר את המקומיים). אנשיו למדו את השפות המקומיות ותירגמו את התנ"ך ואת הברית החדשה לשפות הללו באותיות לטיניות.

בהרצאה שנשא לפני תושבי פלמה דה מיורקה ב-1971 אמר יוסה: "סיפור זה בפרק האמזוני של פרו זיעזע אותי. הכרתי את פני ארצי, פנים שלא ידעתי לפני כן על קיומם. עד אז האמנתי שהיער הוא מקום מגוריו של טרזן ובו מצלמים סרטי הרפתקאות. שם גיליתי שפרו לא חיה רק במאה העשרים. רק זזים מלימה הבירה ונמצאים בימי הביניים או בתקופת האבן. למדתי שבאזור קרוב ומרוחק זה, החיים הם בשביל בני פרו משהו אכזר ומפגר, שהאלימות וחוסר הצדק הם החוקים הבסיסיים הראשונים... מצד אחד, כל הברבריות הזאת הרגיזה אותי, והיא הבליטה את הפיגור, את חוסר הצדק ואת חוסר התרבות של ארצי. מצד אחר, הוקסמתי: איזה חומר נפלא לסיפור! אז כבר גיליתי את האמת, שחומר הגלם של הספרות אינו האושר אלא העדר האושר האנושי. הסופרים, כמו דורסים אחרים, חיים במיוחד מלכלוך ומפגרים".

השבטים שנגלו לוורגס יוסה בעת התחקיר הזה היו שבטים לוחמניים. אבל השבט שהוא כותב עליו הוא שבט רודף שלום. אין זה מקרה: פרו היא מדינה רב תרבותית, חלק גדול מהאינדיאנים הם צאצאי האינקה אבל לא כולם. כשוורגס יוסה מחפש את זהות ארצו, הוא בוחר בקבוצה קטנה ונעדרת סממני זהות לאומיים: אין לה קרקע או מרחב גיאוגרפי ברור שעליהם התפתחה התרבות, וחבריה נוודים לא רק בשל הכרח קיומי, אלא גם בשל רעיון מיתולוגי, שעל פיו ככל שאתה הולך יותר כך אתה שומר על השמש במקומה.

ורגס יוסה קורא ביצירה הזאת לשמירה על הזהות, ועל פיו, אם כל אחד יקיים את זהותו כפי שהיא, וימלא את תפקידה בלי לכפות את זהותו ואת תפקידו על אחרים, העולם יתנהל כשורה. הוא גם מאפיין את גיבוריו בהעדר יצר קיום מפותח. בני השבט הזה מוותרים על חייהם בקלות רבה. בניסיונותיו לתהות על קנקנה של התופעה הזאת הוא מגלה את התפקיד שממלא "מספר הסיפורים", הדברן, שהיה דמות אמיתית באותה תקופה.

מספר הסיפורים מחפש את המשפחות המצ'יגנגיות המתרכזות סביבו, והוא מספר להן את המיתוס ואת מה שמתרחש במשפחות האחרות, ועל כן, תפקידו אינו תפקיד בידורי גרידא, אלא כזה שעם שלם תלוי בו מכיוון שסיפוריו מקיימים את העם. כשסוראטס, היהודי, שהשיל מעליו את כבלי הציוויליזציה ונהפך לדברן של שבטי המצ'יגנגים, מספר להם את "הגלגול" של קפקא, הוא עושה זאת כדי להזהיר את שומעיו מפני הגורל הצפוי למי שלא ישמור על זהותו.

לא במקרה נבחרה דמות של יהודי בתפקיד הדברן. במלים שהושמו בפיו של סורטאס, מסביר הסופר את הבחירה הזאת: "אני מזהה את האינדיאנים מן האמזוניה עם העם היהודי, שהיה תמיד מיעוט ונרדף תמיד על דתו ועל מנהגיו השונים ממנהגם של שאר בני החברה; מי יודע, אולי אתה צודק. אולי זה שאני חצי יהודי וחצי מפלצת עשה אותי רגיש לגורלם של יושבי הג'ונגל יותר מאדם נורמלי נורא כמוך" ("הדברן", עמוד 27).

הפרופסור נחום מגד הוא אנתרופולוג, חוקר תרבויות וספרות מהחוגים למדע הדתות וללימודים רומאניים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטה העברית בירושלים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ